שלום לכם, שמי שי סאבי לוי, אני בן 35 ואני גר בכפר סבא. את דרכי בעולם הטיפול התחלתי לפני כ-4 שנים. עזבתי את עולם ההייטק אחרי 8 שנים וחיפשתי דרך אחרת לחיות את חיי, אחרי שנה של חיפושים ותהיות בחרתי במסלול הפסיכותרפיה הגופנית ברידמן. התחלתי לטפל בעיסוי, והיום אני כבר מקבל מטופלים בתהליכי פסיכותרפיה גופנית. הדיאלוג עם הגוף ועם השכל, בשבילי, הוא הדרך להגיע אל אנשים. כמעט ואין אדם שלא רוצה להרגיש שייך למקום בו הוא יכול להיות מי שהוא. למקום בו הוא יכול להרגיש קיים. למקום בו הוא יכול לפתור את הבעיות שלו, להקל על הכאבים שלו, או להיות אהוב וחשוב.
הדרך שלי להיות קיים היא להיות חלק מקשר, ובתוך כך, גם בתוך קשר טיפולי.
בקרוב אספר על התהליך שלי בפסיכותרפיה הגופנית, מהי פסיכותרפיה גופנית עבורי, ועוד ועוד הגיגים ומחשבות. זהו הבלוג שלי, נתראה בקרוב.
פרק ראשון: חרדת נטישה, מי את והאם הזמנת מקום?
אחד המשפטים הכי זכורים לי מהשנים הראשונות ללימודים, היה מאחד ממוריי, הוא אמר "כמטפלים, אנחנו נחווה הרבה פרידות" המשפט הזה נחקק אצלי, אולי בגלל העובדה שזה באמת נכון, ואולי בגלל שאני לא אוהב פרידות.
כמטפל צעיר, כל מטופל הוא חשוב, בין אם בפסיכותרפיה גופנית ובין אם בטיפולי עיסוי. המטופלים מקנים לנו תחושה שאנחנו חשובים להם, שאנחנו משמעותיים עבורם ותורמים לחייהם, כשמטופל מבקש לעזוב, או שלא חוזר יותר לאחר טיפול, עוברת המחשבה בראש, שאולי לא הייתי מספיק טוב, ושעכשיו אני אשאר בלעדיו.
וכך לפני מספר שבועות, אחת מהמטופלות שלי הודיעה שהיא עוזבת. כמטפל עליי להבין שמדובר אולי בהתנגדות, אולי בחוסר הצלחה בטיפול, ואולי כי יש לה משהו אחר טוב לעשות. ועדיין המחשבה שלא הייתי מספיק טוב עברה בראש, וגם חרדת הנטישה שלי אמרה את שלה.
אני זוכר שכילד, כשראיתי את מרקו מחפש את אימא שלו, ביקשתי מאימא שלי שלא תעזוב אותי כמו אימא של מרקו.
בסופו של דבר, אולי חרדת הנטישה באה בגלל שאנחנו לא אוהבים להיות לבד, אם האדם הוא יצור חברותי, אזי שקשריו יהיו חשובים, הקשר עם ההורים, האחים, החברים, וכן גם המטופלים.
נתראה בקרוב, שי סאבי לוי
פרק שני: "פינת עצמי"
לכל אחד יש את הפינה שלו, 'פינת העצמי' שלו, המקום שבו הוא מרגיש הכי טוב, הכי נוח, הכי הוא, הכי שייך.
חלקנו פונים אל הים בחיפוש 'פינת העצמי' שלנו, חלקנו מצאנו את 'פינת עצמי' במדבר, אצל חלק הוא ביחד אצל חלק הוא לבד. לחלק הוא בארץ ולחלק בחו"ל. לא משנה היכן, העיקר ש'פינת עצמי' תהיה קיימת אצל כל אחד.
המרחב שבו אפשר להרגיש הכי חופשיים להיות כל דבר, להגשים את המשאלות, להרגיש נאהבים, להיות אוהבים. בסביבה בטוחה בה אפשר לחוש תחושות ולהרגיש רגשות. להתלהב, להתרגש, לשחק, לבכות. בלי ביקורת ובלי שיפוטיות.
המרחב הטיפולי, לחלק מהאנשים, הוא 'פינת עצמי', המקום הבטוח הזה שבו אפשר לחוות את כל זה. בעזרת יד מנחה, להכיר את עצמינו באמת, עם הדפוסים, הרגשות, הסימפטומים והתחושות. להיות ביחד במסע אל העצמי האמיתי, כשהמפה והמצפן לשם נמצאים בידי המטופל והמטפל ביחד. מסע של שניים, במעמקי הנפש.
ואתם? היכן 'פינת עצמי' שלכם?.
פינת עצמי בקומה האחרונה/שי סאבי לוי
בבנין תלאביבי גדול ממדים.
בו אינסוף מדרגות מטפסות.
שעה שאני מתנשף ומזיע.
מטפס ומגיע.
בדפיקה קטנטנה על דלת חומה.
נפתחת פינת עצמי, בקומה האחרונה.
בפינתי זו, אני מנוחם,
נלטף, מחובק, ומונשם,
מתקלף, משתבח,
נמס, מתמרח.
ושעה קלה עוברת.
ודלת פינתי נסגרת.
בשבוע הבא באותה השעה.
בפינת עצמי בקומה האחרונה.
נתראה בפרק הבא,
שי
פרק שלישי: היה לי חבר, היה לי אח
מטפלים רבים שומעים את המשפט "אני לא צריכה מטפל, יש לי חברות טובות שמקשיבות לי תמיד" יש בזה משהו נכון, אבל יש גם הבדל משמעותי.
ובאמת מה ההבדל בין מטפל לחברה טובה? האם בכלל קיים הבדל? האם אני צריך מטפל או שחברי הטוב והותיק מספיק לי?
בבקשה אל תבינו לא נכון, אני לא נגד חברים טובים, להפך, זהו אחד המשאבים הכי חשובים לנו כבני אדם. אין כמו אינטימיות בין שני אנשים, חברים טובים, שמכירים סודות והיסטוריה אישית, ממלאים חלק גדול בליבנו. מאפשרים לנו להיות שייכים ואהובים, אפילו כשקשה. איתם אפשר לדבר שעות על כל דבר, על ההוא שעזב, על ההיא שפגעה, על העבודה, על מה לא? אי אפשר בלי חברים, הם חלק מהאנשים הכי חשובים לנו בחיים.
אז למה הם לא ממלאים את מקום המטפל? מה ההבדל?
תהליך, מילה קטנה למשהו גדול. בחברות, טובה ככל שתהיה, התהליך, (אם קיים), איננו ממוקד. בעוד שחבר טוב מקשיב, מכיל, מחזק, ותומך. במרחב הטיפולי, אחד מתפקידי המטפל, הוא לראות את התהליך שעובר המטופל במבט רחב יותר, המטפל רואה דפוסי התנהגות, רואה שינויים, קולט ניואנסים, מאיר דברים, הוא למד את זה ולשם הוא מכוון.
כמה פעמים שמעתם את עצמכם מספרים משהו לחבר, וזה האחרון מחזיר בחוויה משלו?
השיחה הופכת להיות הדדית ומשותפת, ואתם רק רציתם לדבר. בטיפול לא כך הדבר. היחסים עם המטופל הם על בסיס מקצועי, היחסים שווים אך לא הדדיים. בטיפול, המטפל שם את עצמו ואת צרכיו בצד, הוא לא משתתף בשיחה באופן שווה. וזאת בשביל לתת מרחב של 100% למטופל. המטופל צריך להרגיש שזאת השעה שלו, שבה מתמקדים רק בו, בצרכים שלו, בשינויים שלו, ובתהליך שלו. ולא עוד "סתם" שיחה חברית. המטפל כמובן מקשיב, וחווה את דעתו, רגשותיו, ותחושותיו, אבל רק בהקשר לתכנים שהמטופל מביא. המטופל מקבל את "אור הזרקורים".
בחברה של היום, קיימת מודעות רחבה יותר לטיפול. כנראה כי קיים יותר צורך בתיקון ה'עצמי' ואולי זה משהו קיומי יותר. הצורך להכיר את ה'עצמי' טוב יותר. כדי לעלות מדרגה. כדי להרגיש יותר.
השאלה "האם אני צריך מטפל?", נתונה לדיון. בסופו של דבר, כל אחד בוחר בדרכו שלו.
נתראה בקרוב
שי
פרק רביעי: ראי ראי שעל הקיר, מי אני?
שאלו אדם "מי אתה?" מה הוא יענה? שאלו את עצמכם "מי אני?" מה הן התשובות? האם אנחנו מספרים לעצמינו את כל האמת? האם אנחנו יודעים להגדיר את עצמינו כפי שהיינו רוצים?
כשמטופל מגיע לטיפול ראשון, ובמשך הטיפולים שלאחריו. בדרך כלל, הוא מספר על עצמו למטפל על מנת שיכיר אותו. אפשר להשוות את המפגש הזה למעין "דייט ראשון". המטופל מגיע עם סיפור ה"מי אני" שלו, עם המסכות שלו ועם ההגנות המסוימות. במהלך הטיפולים הבאים הוא מספר את סך התכונות שלו, וההגדרות שלו ל"מי הוא". מה שנקרא נרטיב.
נעמוד על המונח "נרטיב טיפולי"
סיפור חייו, הסובייקטיבי, של המטופל המסופר מתוך חוויותיו האישיות של חייו. המושפע ממערכת האמונות, השקפת עולמו הפנימית, אסטרטגיית החיים שלו, וזהותו. אותו סיפור שהוא מספר לעצמו ולאחרים , כל שכן למטפל שלו, והמלווה אותו לאורך חייו.
האם סיפור זה הוא נכון בהכרח? לפעמים כן, אבל לא תמיד.
לדוגמא, אדם שהיה ביישן כילד, וגדל להיות פתוח וחברותי, עשוי לפעמים להשתמש במושג "אני ביישן" מה שהיום כנראה כבר לא נכון, אבל נשל הנחש הזה עדיין לא ירד.
נחזור ל"דייט הראשון" בדרך כלל המטופל יספר על עצמו החיצוני, "אני מנהל, מטפל, סטודנטית, יש לי רכב, בית, משפחה, עבודה, וכו'". יספר על תכונותיו, "אני יצירתי, אני רגוע, אני עצבני, אני ספונטני" וזאת על מנת ליצור רושם ראשוני מסוים, באופן לא מודע. האם זו כל האמת, רק חלק ממנה?, ואולי היא בכלל אינה נכונה והמטופל "מספר לעצמו סיפורים"
תפקיד המטפל הוא כמו כן, להיות הראי המשקף למטופל את עצמו. בהמשך המטפל עוזר למטופל לקלף את השכבות החיצוניות של הנרטיב, ולראות את המציאות בדרך אחרת.
לדוגמא, המטפל:"אני לא רואה שאתה ביישן, זה כנראה משהו ששייך לעבר שלך". המטפל משקף למטופל איך הוא נראה מבחוץ, איך אחרים רואים אותו, הפרספקטיבה של המטופל משתנה.
משמעות השינוי היא להפטר מהישן לטובת החדש. לעיתים כשמזהים דפוס מסוים, ישן, שהוא חלק מהנרטיב הקיים. יש לבחון אותו ולראות מה תפקידו ביום יום. מה הוא משרת היום. והאם הוא נחוץ. והאם אפשר לנקות את הבוידם מההגדרות הישנות.
אם כן, נסו לענות על השאלה "מי אני?" רשמו את התשובות, והמשיכו גם כשהן תגמרנה. אולי דברים חדשים יבואו. אולי חלק מהתשובות יראו לכם כבר לא נכונות או לא מתאימות או מאובקות מהבוידם.
נתראה בקרוב.
שי סאבי לוי
פרק חמישי : על גבריות ורגישות
חברים יקרים, בימים אילו אני חושב על רעיונות לעבודת הגמר שלי, התזה, עלו לי הרבה רעיונות בראש. כמו למשל על עבודה עם חולי סרטן, או נפגעי טראומות וכו'. אבל אתמול, בהברקה של רגע, עלה לי הרעיון לנושא לתזה שלי. גברים רגישים.
אם אתה שומע את המשפט "אתה רגיש מדי" אם אתה מוכר כאדם ביישן או שקט בדרך כלל, אם אתה מרגיש צורך לפנות לעצמך זמן למנוחה, ואם יש לך עולם פנימי עשיר במיוחד. אתה כנראה גבר רגיש. אלו כמובן לא הקריטריונים המלאים, אבל זאת התחלה. בכל אופן, זה כנראה הנושא שאותו א?בחן ואכתוב עליו בשנה הקרובה.
בתרבות העתיקה גברים היו לוחמים, אנשי צבא, עובדי אדמה, וציידים. בעוד שהגברים הרגישים נחשבו מחוץ לחברה, משוררים, הוגי דעות, וכו'. הרגישות הייתה "שייכת" לנשים. גם היום תוכלו למצוא דעות לכאן או לכאן על גברים רגישים. "אולי הוא הומו", "אתה לא גבר", "אתה רגיש מדי" וכו'.
אני רוצה להכיר לכם מונח חדש/ישן, 'ניומניזם - גבריות חדשה'. הגבר הרגיש, הוא כבר לא האביר על הסוס הלבן, הוא לא הגיבור שלא יכול לבקש עזרה, הוא לא הסופרמן. הוא מחובר יותר לרגשות שלו, מדבר אותם, ומתנהג אחרת. מישהי, ילידת צרפת, אמרה לי פעם שכאן בארץ לגברים אין לגיטימציה להיות רגישים, ואילו בצרפת זה מאד מקובל. האם קיים הבדל בהתייחסות לגברים רגישים באזורים שונים בעולם?
מה מפחיד את החברה בלהכיר בגברים הרגישים? את זאת עוד אבדוק ואעדכן.
הגעתי לרעיון הזה משום שאני בעצמי כנראה גבר רגיש, יש שיגידו רגיש מדי. האם לגבר אסור לבכות? האם אסור לו לדבר את הרגשות שלו? מה היא הסיבה, שמשחר ההיסטוריה רגישות, לחברה או לעצמי הפנימי, היא נחלת הנשים?
ולשאלה שאני רוצה לחקור בשנה הקרובה, מה הן הסיבות לרגישות יתר? מה יוצר גבר רגיש? בילדות, בבגרות, בסביבה המשפחתית, בחברה. האם זה מולד או שהשפעה היא סביבתית?
ובהקשר הטיפולי, במה יכול להיעזר גבר רגיש המגיע לטיפול בפסיכותרפיה גופנית?.
חברים יקרים, המון שאלות, אשמח לרעיונות, ביקורות בונות, ופידבקים.
ועכשיו שאנחנו כבר יודעים שסוף העולם לא יגיע בקרוב, אולי כדאי לנו יותר להתחבר לעצמינו, ואולי נכיר גם חברה קצת אחרת. אשתף אתכם במסע אל הרגש שבגבר.
סוף שנה טובה, ותחילת שנה טובה יותר.
שי סאבי לוי
פרק שישי: נכתב בערב של יום השואה...
הבוקר בזמן השמעת הצפירה. עמדנו, בחדר גדול במחלקה האונקולוגית בבית החולים וולפסון, שמונה אנשים, מחובקים במעגל.
שמונה אנשים שהקשר ביניהם החל להירקם מנובמבר האחרון, ועד היום, היום האחרון לפרקטיקום במחלקה. יום שהוא כל כך מרגש, המשלב פרידה, ובחירה בחיים מחד. ומוות, שואה, וכאב מאידך.
שמונה אנשים שאוהבים אחד את השני, ומחזיקים אחד את השני, במעגל בזמן השמעת הצפירה. אחד הסמלים החזקים לעם היהודי, שמזכיר לנו את הכאב על מותם של כל כך הרבה אנשים. ומזכיר לנו שלא משנה מה, תמיד נשאר כאן, ונוכל להישאר כאן רק אם נהיה ביחד. באמת.
מעולם לא עמדתי מחובק בקבוצה בזמן הצפירה, זו הייתה אחת החוויות המרגשות והקשות בחיי. עמדתי בוכה, מוכל בתוך רחם המורכב משמונה נשמות. מוחזק בתוך מיכל אנרגיה אדיר כהוכחה לקשר שנוצר בינינו. במערכת יחסים שלא תהיה יותר כמו שהייתה.
אולי בעתיד אשתף את כל חווית הטיפול בחולים אונקולוגים. אבל כרגע רציתי רק לשתף את זה.
אני מביע תפילה, שלנצח, לא נעבור יותר תקופות שבשבילם נצטרך ימי זיכרון כאלה. ושלנצח נוכל להיות חלק ממשהו גדול ומשמעותי כל כך שיחזיק אותנו גם בזמנים קשים.
חבריי לפרקטיקום, היה לי הכבוד והעונג, הזכות והחסד, להכיר אתכם ולעבוד אתכם בחודשים האחרונים.
תודה רבה
שי סאבי לוי
