הגוּתוֹ של הרמב"ם בהבנת הנפש והגוף מהווה נדבך חשוב ביותר בתחומי הפילוסופיה וההבנה הבריאותית-רפואיות אשר טבע הרמב"ם במורשת היהדות מורשת אשר השלכותיה ויישומה הם גם במישור האוניברסאלי.

כמה מילות על הרמב"ם
רבי משה בן מימוֹן, הידוע בקיצור שמו הרמב"ם, נולד בי"ד ניסן דתתצ"ח (28.3.1138) בקורדובה שבספרד. הוא נפטר בכ' טבת דתתקס"ה (13.12.1204) בפוֹסטאט (קהיר העתיקה).

כבר מדורו ועד לדורנו נחשב הרמב"ם כאחד מגדולי ומחשוּבי הפילוסופים ואנשי הרוח שקמו לעולם. הוא היה מדען, רופא, חוקר, מנהיג רוחני ומגדולי הפוסקים ביהדות (אם לא הגדול שבפוסקים שקמו לעם היהודי).

תכונותיו הנעלות, בהירוּת מחשבתו, הן בהבנת תורת משה על כל זוויותיה קטנות וגדולות, פוטנציאל יכולותיו להעמיק, להבין ולפרוש לפני הקורא את כל דיני היהדות ורזי הנפש ותעצוּמוֹתיה, הבנת הווית גוף האדם, והמוּסר האנושי היהודי והאוניברסאלי כאחד הם מרשימים ביותר. כל אלה ועוד הביאו את הרמב"ם להיות אחד מגדולי האנוֹשוּת הנערצים ביותר ובעיקר בקרב היהודים, אך גם בקרב בני דתות ולאומים אחרים.

בזכות מעלותיו הרמב"ם קנה לעצמו את הכינוי "הנשר הגדול". בזכות אישיותו הנעלה הוּטבע המשפט הידוע "ממשה (רבנו) ועד למשה (הרמב"ם) לא קם כמשה".

הרמב"ם הוכר כפילוסוף רם-מעלה הן בתרבות הערבית והן בתרבות האירופאית כאחד. בשפה הערבית הרמב"ם מוּכר בשמו המלא: "אבּוּ עמראן מוּסא בן עבד אללה אלקרטבי אל-איסראלי" (איש קורדובה הישראלי). כמו כן, הרמב"ם ידוע בערבית בכינוי "מוּסא אבן מימוֹן".

בלשונות האירופאיות נהגו לקרוא לו בשם Maimonides. זאת על אופן כתיבת שמו ביוונית: מוֹאיסיס מאימוֹנידיס.

ספריו של הרמב"ם בנושאי בריאות ורפואה אוצר בעל חשיבות אוניברסלית
משנתו השכלתנית של הרמב"ם באה לביטוי בשפעת ספריו.

הבנתו והגוּתוֹ של הרמב"ם בחוקי הדת היהודית, ראייתו את פסיפס החיים ומוּסר החיים, בצד הכרת מבנה הנפש והגוף (והקשר שביניהם), עקרונות הבריאות ורזי רפוי מחלות מוּבאים, בתוך שפעת כתביו של הרמב"ם. המדובר בכתבים פילוסופיים והלכתיים, בצד שורה של ספרים אשר בהם פרושה הגוּתוֹ על מבנה נפש וגוף האדם, ובענייני בריאות, ברפואה ובחולי.

להלן העיקרים שבספריו של הרמב"ם העוסקים בפילוסופיה ובמעשה של התנהלות האדם, מבנה האדם ובריאותו.

אין חשיבות לסדר הופעתם כאן, כולם חשובים בשווה:

•מורה נבוכים. (Moreh Nevuchim). הספר הפילוסופי-דתי הרחב ביותר שכתב הרמב"ם. ספר זה הפך לנכס צאן ברזל בפילוסופיה היהודית.

•משנה תורה. (Mishneh Torah). גוּלת הכותרת של הגוּתוֹ ההלכתית של הרמב"ם. מטעם זה יצירה זו זכתה להקרא "משנה תורה". היו שבחרו לקרוא ליצירה זו בשם ספר "היד החזקה" (Sefer Yad Ha-Chazaka). יתכן ומקור שם זה הוא בזכות היות י"ד כרכים המרכיבים את פסיפס כתובים זה. בספר המדע, הלכות דעות פרוּשה הגוּת הרמב"ם, בין היתר, בנושאי בריאות הגוף והנפש.

•שמונה פרקים להרמב"ם. (The Eight Chapters). הקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות. ביצירה זו מתמקד הרמב"ם בצורה בולטת בעיקר בנבכי נפשו אך גם בגופו של האדם.

•הנהגת הבריאות. (Regimen of Health). חיבור כללי בענייני בריאות ורפואה. כאן הרחיב הרמב"ם על הקשר הפסיכוסומטי, שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. תופעה אשר ידועה בתקופתנו בשם "קשרי גוף-נפש".

•פרקי משה ברפואה. (Chapters of Moses in Medicine). בספר זה לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל תחומי הרפואה. עיקרי התוכנים שבספר זה מבוססים על משנתו של חכם הרפואה היווני גלנוּס.

•פירוש לפרקי אבוּקרט.
(Commentary on the Aphorisms of Hippocrates). בהיות הרמב"ם אוהד ומעריץ את ראיית הבריאות, הרפואה והחולי של היפוקרטס גדול רופאי יוון העתיקה. בספר מובאים עיקריים בראיית החיים, הבריאות, הרפואה והחולי של היפוקרטס והתייחסות הרמב"ם להם, תוך התמקדות בענייני בריאות, הנהגת הבריאות, היגיינה, ועוד.

•קיצורי (או פתגמי) גלנוּס. (Extracts From Galen). בספר לקט מסודר מכתבי גלנוּס. בספר זה ליקט הרמב"ם את שגלנוּס כתב על מחלות ודרכי ריפוין. לקט זה כולל רק מחלות שהגישות הטיפוליות שלהן מקובלות גם על הרמב"ם.

•מאמר הטחורים. (Treatise on Hemorrhoids). תוכני הספר עוסקים במחלות מערכת העיכול דרכי הטיפול בהן ובמניעתן.

•ספר הקצרת. (Treatise on Asthma). עיקריו של ספר זה היא במחלת הקצרת (אסתמה) ודרכי הטיפול בה ודרכים למניעתה.

•שמות התרופות. (Glossary of Drug Names). לקט של כ-2,500 תרופות והתוויוֹת רפואיות.
אכן, אוסף מרשים ביותר, נדיר בהיקפו, העוסק בבריאות, ברפואה ובהבנת נסתרות הנפש והקשר שלה עם הגוף.

הנפש היא העיקר בישוּת האדם
על פי הגוּתוֹ של הרמב"ם הנפש היא העיקר בישוּת האדם.

ניתוח מעמיק ומקיף של מהוּת נפש האדם, המבנה שלה ושפעת תפקידיה מובאים על ידי הרמב"ם בשורת כתוּבים שלו. המדובר בניתוח פילוסופי אשר "זרועותיו" גולשים אל מהוּת החיים, דרך התנהלות האדם והמסגרת לשמירה על בריאותו: בריאות הנפש, המושלכת על הגוף.

ראייתו זו של הרמב"ם זו מעוגנת במה שנאמר כבר בספר דברים (ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". חשיבות שמירת הנפש ולא הגוף מודגשת לא רק בראייה היהודית אלא גם אצל בני דתות ואוּמוֹת אחרות. הנפש היא העיקר והיא זו השולטת על כל פעולות האדם: הפעולות הגופניות, הנפשיות והרוּחניות.

לאדם נפש אחת
"דע, נפש האדם אחת" (שמונה פרקים, פרק ראשון). זה הפסוק הפותח את יצירתו של הרמב"ם "שמונה פרקים". מאותה נפש אחת מבוצעות כל הפעולות השונות בהווית האדם. על כך כותב הרמב"ם: "ויש לה (לנפש) פעלוֹת הרבה שונות. יש שנקראות אותן הפעלוֹת "נפשׁוֹת", ולפיכך יש שחשבוּ שיש לאדם נפשות רבות". (שמונה פרקים, פרק ראשון) (The Eight Chaplers, Chapter 1) וכך, בפרק הראשון של ספרו של הרמב"ם "שמונה פרקים" (The Eight Chapters), הוא דן בהרחבה בשאלת אחדות הנפש.

על פי הבנתו של הרמב"ם קיימים באדם כוחות שונים, אך הדבר אינו הופך את האדם לבעל זהויות שונות. לגישה זו קדמו לרמב"ם אריסטו הפילוסוף היווני, רבנו סעדיה גאון ורבי שמעון בן צמח (רשב"ץ).

לעיניי הקורא נגלית זוית מעניינת בראייה הכוללנית (ההוליסטית) של הרמב"ם. ראייה זו טוענת שאין פיצול במרכיבי הנפש. הנפש היא אחת וכל הווית האדם כלולה בה.

בסיס הגוּתה של הבנה זו הוא למנוע שהאדם יגיע למצב של פיצול אישיות בכל מעשיו של האדם. אין מצב שבו גורם חיצוני כל שהוא אשר שולט בכל כוחותיו ויכולותיו של האדם. כך לאדם יש ז?הוּת אחת המקוננת בנפש אחת. לכן, אין האדם יכול לטעון להתפרצות של כוחות בלתי-נשלטים בקרבו, ובכך להסיר מעליו אחריות על התפרצותם. זאת מכיוון שאלה הם כוחותיו שלו, ולא להשפעה זרה שמקורה מחוץ לגופו.

"יצר הרע" אינו מייצג איזה כוח חיצוני שהשתלט על האדם. יצר זה גם הוא חלק מאישיותו של האדם. וכבר נאמר בספר בראשית (ח, כא): "כי יצר לב האדם רע מנעריו".

כאשר הרמב"ם משתמש במושג "נפש" הוא אינו מתכוון למציאות מיסטית כל-שהיא ששוֹרה על האדם מבחוץ, אלא אך ורק לכוח החיים הטבעי המצוי באדם, כפי שהרמב"ם מגדיר זאת בהלכות יסודות התורה (Hilchot Yesodoth Ha-Torah) (ד, ח) " ... הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר...".

הנפש - על פי הרמב"ם מצטיירת כמציאות חיים טבעית אשר כוללת את יכולתו המוּדעת של האדם לומר "אני". מכוֹח החיים הטבעי נגזרת גם המוּדעות לדרגת התפתחות גבוהה ביותר, אשר יכולה לתת לאדם את היכולות לומר "אני". באמצעות יכולות אלה האדם יכול לפתח הבנה שהקביעה "נפש אדם אחת היא" באה להצביע על מציאות בעלת איכות גבוהה ביותר שאינה באה להצביע רק על סכום הכוחות הפועלים באדם אלא על אחדות נפש האדם.

כאמור, ראייתו הפילוסופית של הרמב"ם מצביעה על קיומה של נפש אחת והיא יחידה שלמה אשר כוללת את כל המתרחש בנפש האדם. אמנם אישיותו של האדם היא אחת, אך ניתן להבחין באישיות זו פעולות שונות שקורות בה, אך כולן באות מאותה הנפש. ראייה זו עומדת בניגוד לראיית חכמים ומלומדים אחרים שקמו ליהדות ולאנושות ברצף הדורות. אלה האחרונים רואים באדם "נפשות" ולא "נפש" אחת.

להלן שתי דוגמות:

•ראיית חב"ד למבנה הנפש. מעניינת הראייה הבאה, שנראית לכאורה כסותרת את ראיית הרמב"ם שנפש האדם יחידה אחת היא. דעת חסידות חב"ד, אשר מובאת בספר התניא, היא שלאדם שתי נפשות: "נפש בהמית" ו"נפש אלוהית" זו האמונה בעלת רצון ותכלית לאהבה וביראה את הקדוש-ברוך-הוא.

העמקה בראיית חב"ד זו, מלמדת שמכיוון שהרמב"ם מונה בנפש האדם כמובא ב"שמונה פרקים" רק את הכוחות הטבעיים שבאדם, היא זו שמרכיבה את ה"נפש הבהמית", אליבא דחסידות חב"ד. כך שה"נפש האלוהית" עליה מצביעה חסידות חב"ד אינה נכללת על פי ראיית הרמב"ם, במרכיבים הטבעיים של אישיותו של האדם. הבהרה זו מעידה שלמעשה אין סתירה ועל דעת רוב חכמי ישראל נפש האדם היא אחת.

על דעת לא-מעטים מהרופאים, האדם עשוי משלוש שכבות: שכבה צומחת, שכבה בהמית ושכבה שכלית. אלה מקבילות להוויות המציאות השונות שבטבע. מכאן היו שראו שלאדם יש שלוש "נפשות", אך בתחילת הפרק הראשון ב"שמונה פרקים" ("The Eisht Chapters) הרמב"ם מבהיר ועומד על כך שלאדם "נפש" אחת בלבד.

ראיית גלנוּס את נפש האדם. גלנוּס - והוא כידוע רופא - מציין לפתיחה לספרו, את הגישה שנטע אפלטון. זו טוענת שבאדם מצויות שלוש נפשות: הטבעית, החיוּנית והנפשית. אין זה המקום להרחיב בפרישת ראייה זו על נפש האדם, אך יש מקום להציגה אל מול ראיית הרמב"ם את הנפש שהיא יחידה אחת.

כי הנפש היא העושה את הגוף
הרמב"ם חובק את כל הצרכים הגשמיים של האדם במעטה של קדוּשת הנפש. זו עבורו היא מטרה קדושה.

על פי ראייתו של הרמב"ם, כל הפעולות הגופניות, אף שהן נראות כפונקציות גופניות, הן מנוּתבוֹת על ידי עליונות הנפש על הגוף וצרכיו השונים.

על בסיס ראייה זו של הרמב"ם, אין שום צורך, או כוח, או שמופעל מחוץ לאדם, שאינו מנווט ומבוקר על ידי נפש האדם.

אמת ויציב שהאדם בנוי ממרכיב גופני ומרכיב נפשי, אך האדם מאוחד אותם ליישוּת אחת. על כך אומר הרמב"ם ב"שמונה פרקים": "נפש האדם אחת היא". אותה אישיות של האדם הינה זו האוכלת והשותה, התוגה והשמחה, המתעמלת והישנה, המתפללת והנלחמת. הכל נעשה מאותה נפש.

כך אף על פי שמעשה המצוות הינו רפואת הנפש ולא רפואת הגוף הקשר ביניהם הוא חזק ביותר עד כך שרפואת הנפש וקיום המצאת משפיעים על בריאות הגוף.

נפשות בעלי החיים השונות מנפש האדם
אף שכל נפש מנפשות בעלי החיים היא יחידה שלמה, הכוחות הפועלים בכל נפש ונפש בבעלי החיים השונים, נבדלים מטבע הוויתם של כל אחד מברוּאי עולם.

את ראייתו זו מביא הרמב"ם בתיאור הבא שמובא בפרק הראשון בספרו "שמונה פרקים":
(The Eight Chapters, the first chapter)

כי כח המזון שיזּוֹן בו האדם, אינו ככח המזון שיזון בו הסּוּס והחמור כי האדם נזּוֹן בחלק הזן מן הנפש האנושית; והחמור נזון בחלק הזן מן הנפש החמורית; והנשר נזּוֹן בחלק הזן מן הנפש אשר לה. ואמנם יאמר על הכל: 'נזּוֹן' בשתוף השם לבד, לא שהענין בכלם אחד בעצמו.

ניתוח הבדלים אלה בעשייה הנפשית אפשר להסביר בתהליך פשוט של אכילה שנראית לכאורה תהליך פזיולוגי פשוט המשותף לכל ברוּאי העולם. אך אין הדבר כך. בעל חיים טורף אם יאכל בשר שעבורו היא מזון ופעולה טבעית הנגזרת מדרישת גופו ונפשו. אך אם אדם יאכל בשר הרי שהדבר פוגע בשלמותו המוסרית אף למרות שזו אותה פעולת אכילה שהשלכותיה הנפשיות שונות אצל האדם.

חמשת חלקי הנפש
אף שהנפש היא יחידה אחת, הרמב"ם מחלק את הנפש לחמישה חלקים וירטואלים. בכך הוא הולך בעקבות אריסטו.

ואלה הם חמשת חלקי הנפש:
•הזן (Ha-Zan) - החלק הראשון. בנפש האדם. חלק זה מקביל לנפש הטבעית (או "הצומחת") בחלוקת הנפש של הרופאים. בחלק זה חולש על המערכות הפיזיולוגיות.

•המרגיש (Ha-Margish) - החלק השני. אין בכך כוונה לחלק שנקרא בימינו "רגשות", אלא לחמשת החושים הידועים: הראוּת, והשמע, והטעם, והריח, והמשׁוּשׁ.

•המדמה (Hamedamee) - החלק השלישי. בחלק זה כלל הרמב"ם גם את הזיכרון שהוא הבסיס לדמיון, אותו הרמב"ם כולל בחלק זה.

על חלק זה כותב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ראשון)
(The Eight Chapters, the first chapter):

והחלק המדמה הוא הכח, אשר יזכר רשומי המּוּחשים, אחר העלמם מקרבת החוּשים אש השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם,ויפריד קצתם מקצתם; ולזה ירכיב זה הכח מן ענינים אשר השיגם, ענינים אשר לא השיגם כלל ואי אפשר להשיגם...

•המתעוֹרר (Ha-Mit-o-rer) - החלק הרביעי. זהו התחום שנקרא בימינו בשם תחום "הרגשות", או "החושים". החלק המעורר נכנס לפעולה כאשר האדם עוסק בתחום הרגשי-האמוציונאלי.

ועל כך כותב הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ראשון)
(The Eight Chapters, the first chapter):

והחלק המתעוֹרר - הוא הכח, אשר בו ישתוקק ויכסף האדם לדבר אחד, או ימאסהוּ. ומזה הכח יבא אל פעלות: בקשת דבר, והבריחה ממנּוּ; ובחירת דבר אחד, או התרחק ממנו; והכעס והרצון [=ההתרצות], והפחד והגבוּרה, והאכזריּוּת והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלּוּ המקרים הנפשיים...

בחלק המעורר יש קשר בין החלק הנפשי לבין החלק הגופני. זאת מכיוון שחלק זה פועל באמצעות אברי וחלקי גוף האדם. זו דוגמה לקשרי גוף-נפש בישוּת האדם.

•המשכיל (Ha-Maskil) - החלק החמישי. היכולת להגוֹת במטפיזיקה. על כך אמר הרמב"ם שזה חלק מפגש אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנּוֹת (שמונה פרקים, פרק ראשון). ראייה זו מבוססת על הגוּתו של אריסטו שכל מה שנמצא מן השמיים ומעלה הם דברים נצחיים. "מטפיזיקה" (מה שאחרי הטבע) הוא ספרו של אריסטו הוא ספר שמצוי במארג ספריו אחרי ספר "הפיזיקה" (הטבע). ספרו זה של אריסטו (מטפיזיקה) עוסק במה שמצוי מעבר לטבע. והכוונה כאן למה שמצוי בגלגלי הרקיע ובכוכביהם, הנשמות והאלוֹהוּת.

חמשת חלקים אלה מרכיבים על פי הבנת הרמב"ם את פסיפס נפש האדם לתפקודיה השונים.

הקבלה מרשימה בין חמשת חלקי הנפש על פי הרמב"ם שהובאה לעיל מוצאת תהוּדה מרשימה במודל חמשת היסודות מודל אשר מהווה את אחד מבסיסי ההבנה של הרפואה הסינית המסורתית.
על הקבלה מעניינת זו כותבת יוכי קשת בספרה "מבטן ומלידה, תרפיית הדפוסים המוּקדמים" (הוצאת נוצה, 2011).
(The Metamorphic Therapy (in Hebrew) by Yochi Keshet. (Notza Publisher, 2011).

מהוּת הנפש
רבים תוהים האם יש דבר כזה מהוּת הנפש? והרי איש לא ראה ולא מישש אותה? והרי כמעט כולם יאמרו שיש נפש. לכל ברואי העולם?

ההשערה המקובלת שהנפש מצויה בחדרי המוֹח, זורמת בדמו של האדם ומצויה גם בכל אברי הגוף השונים.

אף שאין אנו מסוגלים לראות, או למששׁ, את הנפש, אך אנו רואים את שפעת פעולותיה. הנפש מתגלית לעיננו בכל דיבור, חיוך, חיבוּק, מבט עין וכמעט בכל פעולות האדם, שלא כולן נראות לעיני האדם.

רוב הפילוסופים - ועמם הרמב"ם - מאמינים שהנפש והגוף משלימים זה את זה ויש אף הטוענים שהם אף מגינים זה על זה.

מה שברור לכל הוא שמצבי הנפש השונים משפיעים על בריאות הגוף. זהו הקשר המרשים שנקרא בשם "קשרי גוף-נפש". זו ראייה קלסית ובסיסית בהבנה ההוליסטית של חיים, בריאות, רפואה וחולי.

כל אוֹתוֹת הנפש: שמחה, עצב, יגון, כאב, דיכאון, צהלה - והרשימה עוד ארוכה, כל אלה ועוד, מתרחשים בנפשו של האדם ומתבטאים את דרך התנהלות הגוף - לבריאות או לחולי, לטוב או לרע.

השכל הוא צורת הנפש
על פי ראייתו של הרמב"ם הנפש היא כ"חומר", שהוא מונח פילוסופי שפירושו "תשתית", או "כלי קיבוּל". "החומר" הוא זה אשר מאפשר את הופעת "הצורה" - "המהוּת" - ועל כך נאמר על ידי הרמב"ם בשמונה פרקים, פרק ראשון
(The Eight Chapters, the first chapter):

ודע, שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר, והשכל להּ צוּרה. וּכשלא הגיעה לה צורה יהיה, כאלו מציאות ההכנה שבהּ לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאלו היא מציאות הבל...

כך ולכן, "הצורה" שעתידה להיות בנפש האדם היא ה"שכל". ה"שכל" הוא מונח פילוסופי שרווח בימי הביניים. הוא בא לציין חכמה, מהוּת נצחית הנאצלת מן העליונים ומופיעה בחלק השכלי של הנפש, כידיעות שכליות.

בריאות הנפש - נעוּצה בתיקון המידות
על פי הבנתו של הרמב"ם בריאות הנפש היא תיקון המידות. זה מה שמביא את האדם לאיזון נכון בכל מארג יישותו: הנפשית והגופנית כאחד.

הרמב"ם טוען שתחלוּאי הנפש הקשים יותר, אם מופיעים לאחר חריגות בולטות מנורמות התנהגותיות המקובלות בחברה האנושית. אותם בני אדם שמגיעים למצב של חריגה עמוקה מנורמות ההתנהגות האנושית, הרמב"ם מכנה אותם בשם "משוגעים". הרמב"ם אינו מטפל באנשים המוגדרים כך. זאת ראייתו וגישתו. אך כיום, הרפואה המודרנית מטפלת בחולים שכאלה ברפואות המדכאות תופעות של דיכאון, אלימות, וכדומה.

אף שהקו שהוביל בתקופתו של הרמב"ם שתיקון תחלוּא?י הנפש נעשה על ידי תיקון המידות, בספרי הבריאות והרפואה של הרמב"ם (בעיקר בספר "פרקי משה ברפואה"), (Chapters of Moses in Medicine) מצויים סממני מרפא נוגדי-דיכאון.

על תיקון המידות מביא הרמב"ם בספרו "שמונה פרקים" (פרק ראשון)
(The Eight Chapters, the first chapter):

ויודע אתה, שתקון המדות היא רפואת הנפש וכחותיה. וכפי שהרופא המרפא את הגופות, צריך שידע תחלה את הגוף שאותו הוא מרפא, את כללותו ואת כל חלקיו, מה מצבם, כלומר מצבו של כל גוף האדם הזה. וכן צריך הוא לדעת מה הם הדברים הגורמים לו חולי, ולהשמר מהם. ומה הם הדברים המבריאים אותו, ולהשתמש בהם. כך גם המרפא את הנפש ורוצה לטהר את המדות, צריך הוא לדעת את הנפש בכל הקפה וחלקיה, ומה גורם למחלתה, ומה הוא המבריא אותה.

על תחלוּאי הנפש
אף שעל פי ראייתו של הרמב"ם הגוף הוא יחידה הקשורה ונפש, יש בדברי הגוּתוֹ התייחסות למה שהוא קורא בשם: "תחלוּאי הנפשׁ". כך. בספרו "שמונת הפרקים" (פרק שלישי) (The Eight Chapters, the third chapter), הוא מביא את ראיית הקדמונים לתחלוּאי הנפש, הרמב"ם מקדים ומציין מהי שורת המעשים שטוב שאדם יעשה ויהיה בריא בנפשו. הבולטים במעשים אלה על פי הקדמונים, שהרמב"ם מציין אותם, כוללים הטמעה של תכונות טובות עם חסדים ומעשים נאים. להבנתו של הרמב"ם חולי הנפש אינם ניחונים בתכונות אלה וזה מקור מחלתם.

וזה לשון הכתוב (שמונה פרקים, פרק שלישי) (The Eight Chapters, the third chapter):

אמרו הקדמונים, שיש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא, שיהיו תכונותיה ותכונות חלקיה, תכונות שתהא עושה בהן לעולם הטובות והחסדים, והמעשים הנאים. וחולי הנפש הוא שיהיו תכונותיה ותכונות חלקה, תכונות שתעשה בהן לעולם את הרעוֹת והנזקים, והמעשים המגונים. אבל, בריאות הגוף וחוליוֹ, הרי מלאכת הרפואה חוקרת על כך.

אופן הטיפול שמציע הרמב"ם בחולי הנפש, באותו קו שמנחה את הטיפול בחוליי הגוף.

מעניינת לשון התייחסותו לנושא זה (שמונה פרקים, פרק רביעי)
(The Eight Chapters, the forth chapter):

וכשם שבעלי חולי הגופות, מחמת קלקול הרגשתם, נדמה להם דבר מתוק שהוא מר. ודבר מר נדמה להם שהוא מתוק. והם מתארים לעצמם לחשב על דבר ראוי, כבלתי ראוי. וּמתחזקת תאותם וּמתגדלת הנאתם בדברים שאין בהם הנאה כלל אצל הבריאים ואפילו גם דברים שיש בהם נזק, כגון אכילת הנתר (=מין חמר המשמש לנקוי) והפחם והעפר ודברים העפוצים מאד (=מרים כעפצים שהם מין צמח מר) והחמוצים מאד, וכיוצא באלו, מהדברים אשר לא יתאווּ להם הבריאים אלא מואסים אותם.

כך חולי הנפש, כלומר הרשעים ובעלי המגרעוֹת, נדמה להם על הדברים והמעשים הרעים שהם טובים, ועל הדברים והמעשים הטובים נדמה להם שהם רעים. והרשע שואף תמיד להגיע למטרות שהם לפי האמת רעות, וּמחמת מחלת נפשו נדמה לו שהם טובות.

כמצוּפה, הרמב"ם מכוון את חולי הנפש שיפנו אל מה שהוא מכנה "החכמים" וישאלו לעצתם בנושא בעייתם הבריאותית.

וזה לשון הכתוב (שמונה פרקים, פרק ראשון): (The Eight Chapters, the first chapter)

וכשם שחולי הגוף, כאשר הם יודעים את מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה, הרי הם שואלים לרופאים, והם מודיעים להם. מה שראוי לעשות בשבילם, ומזהירים אותם להתרחק ממה שהיוּ חושבים לדברים ערבים וּמוֹעילים, ומכריחים אותם לקחת דברים מאוּסים עליהם ומרים, שבזה יבריאו את גּוּפוֹתיהם, ואז יחזרו לבחר את הטוב ולמאס את הנגעל.

כך חולי הנפש, ראוי להם לשאל את החכמים, שהם רופאי הנפשות, ואלה יזהירו אותם להתרחק מאותם הרעוֹת שהם חושבים אותם טובות. וירפאו אותם בפעלה אשר בה מרפאים מדות הנפש.
מעשים טובים ושמירה על הדרך הממוצעת נוסחאות לשמירת בריאות הנפש
בראייתו של הרמב"ם כיצד ניתן לשמור על בריאות הנפש, יש שילוב של סממנים פילוסופיים עם ערכים חינוכיים כאחד.

בפרק הרביעי של ספרו "שמונה פרקים" הרמב"ם מרחיב את יריעת הגוּתוֹ בנושא מעניין זה. (The Eight Chapters)

להלן כמה עיקרים חשובים ומעניינים:

• מעשים טובים, הם מעשים שנעשים על פי אמוֹת המידה המאוּזנת - הממוצעת-הבינונית. כל קיצוניות רעה היא. וזו התייחסותו של הרמב"ם בנושא חשוב ומעניין זה מובאת בספרו שמונה פרקים (פרק רביעי)
(The Eight Chapters, the forth chapter):

המעשים אשר הם טובים, הם המעשים המאזנים, הממצעים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה, והשני מעוּט.
התכונות (המעלוֹת) הטובות שטוב שאדם ילך לאורן הן הבאות וכולן טוב שתיעשנה בדרך הממוצעת: פרישות, נדיבות, הסתפקות במה שיש לו לאדם, התנהגות בכבוד, האומץ, הענווה הנוֹחוּת לבריות, הסבלנות. כל אלה ועוד, הם "ממעלות הנפש של האדם הבריא" כלשון הרמב"ם.
כל הקצנה באחת, או ביותר מאחת, ממעלות אלה עלולה לפגוֹם בבריאות נפשו של האדם לגרום לו לתחלוּאי נפש, אשר יכולים להתבטא בתחלוּאי גוף.

הרמב"ם ער למציאות החיים. אף שעל פי הבנתו האדם נולד בריא ושלם וזה "מדרכי השם", ישנה השפעה סביבתית על האדם באפיקים שונים של אורחות חייו: בפן התזונתי, ההתנהגותי, ועוד.

לא אחת, ההשפעה יכולה להיות מזיקה והאדם משחית את הליכות חייו ומעלותיו הנפשיות. אז חובה עליו לחזור לדרך הישר אל דרך האמצע שהיא האופטימלית לשמירת בריאות הנפש והגוף.

הרמב"ם ער לכך שאין אדם אחד דומה למשנהו לא במבנה גופו, לא אופיו ולא בדרך התנהלותו בחיי היום יום. בכל אדם טבוּעוֹת תכונות שיכולות להיות שונות מאדם לאדם. הדבר גורם לכך שהאדם כפרט - ובעיקר בחברה - חייב להכיר בעובדות אלה ולדעת לתמרן לאור מגוון תכונות האדם שבסביבתו.

הרמב"ם ממליץ לאדם ללכת במה שהוא קורא "בדרך הטובים" שהיא "הדרך הישרה", להתרחק מקצוות, כאשר "הדרך הישרה" היא היא "מידה בינונית".

בתחום חשוב זה בבריאות הנפש הקשור לגוף פותח הרמב"ם את הפרק הראשון בהלכוֹת דעוֹת המובאים בספר המדע שבמשנה תורה.
(Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th 1, 1-2).

הגוף בראיית הרמב"ם
משמעותו והווייתו של הגוף ברורה ומובנת. ראיית הרמב"ם תואמת את ההבנה האוניברסלית של מבנה הגוף למרכיביו ולתהליכים הפזיולוגיים והאחרים המתרחשים בו.

כבר מימים ימימה היו ידועים, פרטים לא מעטים, של מבנה אברי הגוף, וחלקם מהתהליכים הפזיולוגיים והתהליכים האחרים הקורים בו. תהליכים אלה מתוארים בחלקם הלא קטן אם כי לא עד לעומק הידוע בעידן המודרני על ידי חכמי ישראל לדורותיהם, וגם על ידי הרמב"ם.

הרמב"ם בכתבי הבריאות והרפואה שלו מלמד את האדם כיצד להנהיג ולהתמיד את עצמו ברוח המושג שטבע הרמב"ם "הנהגת הבריאות". אמנם הנהגת הבריאות קשורה לשמירת הגוף והנפש, אך חלק גדול מאמירותיו של הרמב"ם עוסקים בשמירת הגוף. בין המעשים שעל האדם לנהוג על מנת לשמור על בריאות הגוף מייחס הרמב"ם לתזונה נכונה ונבונה, להרגלי אכילה נכונים. לפעילות גופנית התעמלות בלשונו של הרמב"ם. לקיום של הרגלי חיים נכונים ונבונים אחרים כמו למשל: שעות השינה ואופן השינה, קיום יחסי מין, ועוד.

אי-שמירה וקיום על הרגלי חיים על פי חוקי הטבע מובילים על דעת הרמב"ם למחלות שעלולות לפקוד את האדם.

האינטראקציה בין הגוף והנפש היא שילוב מדהים בין הגוף - המרכיב המדיד ברובו בכלים מדעיים, לבין הנפש - המרכיב הבלתי מדיד בכלים אלה. שילוב זה הוא מאבני היסוד של הרמב"ם בראייתו ההוליסטית של קשרי הגוף עם הנפש.

להלן כמה נקודות מעניינות ועיקריות בשילוב בין הנפש לבין הגוף וברפואתם:

• על דעת הרמב"ם ההבדל היסודי בין הרפואה לבין הדת נעוצה בעובדה שהרפואה היא לגוף והדת רפואה לנפש. דהיינו: שמירה על ערכי הדת, עקרונותיה ויסודותיה המוסריים, הם העיקר ברפואת הנפש. זאת מכיוון ששמירה על ערכי המוּסר וטוהר המידות על פי עקרונות הדת, מאזנת על דעת הרמב"ם את כוחותיו הנפשיים של האדם ומאפשרים לו למצוא תכלית רוחנית חיובית, מוּסרית וערכית לחייו. שמירה על ערכים אלה מעצימה את איכות טבעו של האדם ומידותיו ומאפשרת לו קיום מכובד העטוף בשפעת בריאות הנפש, אשר מוּקרנת על יכולותיו של האדם לשמור על בריאות הגוף. לכן, השילוב בין רפואת הנפש לבין רפואת הגוף הוא זה אשר מוליד את בריאות האדם.

ערעוּר של אחד ממרכיבים אלה, בין אם הם נפשיים ובין אם הם גופניים, מוליד חולי.

בריאות הגוף חשובה לא פחות מבריאות הנפש
הראייה הכוללנית-ההוליסטית של הרמב"ם באה לביטוי במספר מישורים - חלקם פילוסופיים וחלקם חינוכיים, או מעשיים.

וכך מצינו שהרמב"ם מתייחס ברמת חשיבות גבוהה ביותר לשמירה על הגוף כשם שיש לשמור על הנפש שהיא המסגרת בה מצוי הגוף. שניהם - הגוף והנפש מהווים את הוויית האדם.

כך מצינו לאורך כל ספרי הבריאות והרפואה של הרמב"ם וגם במשנה תורה (ספר המדע, הלכות דעות) (Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th), ההתמקדות בנושא בריאות הגוף.

להלן בסיס הגוּתו של הרמב"ם על הצורך ומשמעות שמירת הגוף. וזו לשונו (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, א)
(Mishneh Torah, The Book of Science, Hilchot De-o-th 4, 1)

הוֹאיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים. ואלו הם: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפלו רגע אחד, אלא כל-זמן שצריך להשתין או להסך את-רגליו יעמד מיד.

מכאן מפליג הרמב"ם בכל כתביו, אודות המזונות הראויים לו לאדם שיאכל ("מזונות טובים" כלשונו) ומהם המזונות שלא ראוי שיאכל אותם האדם ("מזונות רעים" כלשונו). הרמב"ם מרחיב את יריעת הכתוב על מועדי אכילת המזונות השונים, וכמותם.

קצרה יריעת המקום להרחיב את אשר כתב הרמב"ם בנושא חשוב זה. מה שברור שהמזון הוא עיקר העיקרים בשמירת הגוף (ראה "משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות" "הנהגת הבריאות" ו"פרקי משה ברפואה").
("Mishneh Torah, The book of Science, Hilchot De-o-th", "Regimen of Health", Chapters of Moses").

נקודות מעניינות ונבחרות בהסתכלות ההוליסטית של הרמב"ם
להלן כמה נקודות מעניינות שראוי לציינן בנושא זה:
•

שמירת הבריאות חשובה לא פחות מריפוי האדם החולה. בספרו "ספר הקצרת" קובע הרמב"ם בצורה החלטית בזו הלשון: "רפואה דרושה בכל מקום ובכל עת. לא רק בזמן המחלה אלא (וביחוד) בעת הבריאות". זו ראייתו של הרמב"ם שאדם צריך "להתמיד בהנהגת הבריאות" ("רפואה מונעת בלשון הרפואה של ימינו).
התייחסות אישית-אינדוידואלית לאדם, התייחסות זו מחייבת העמקה באבחון מצבו הגופני, הנפשי והרוחני של האדם החולה (או הבריא) כאן ועכשיו. על סמך התבוננות אישית ומעמיקה זו יקבע הרופא את הגישות הטיפוליות שיציע לחולה. ברוח הבנה זו אמר הרמב"ם "אף חולה אינו דומה במחלתו למשנה" התייחסות זו מופיעה בספרו "פירוש הרמב"ם לפרקי אבּוּקרט".
(Commentary on the Aphorisms of Hippcrates).
הרמב"ם רופא הגוף והנפש כאחד. ראייתו של הרמב"ם שהנפש והגוף יחידה אחת הייתה ידועה גם לעמיתיו הרופאים והמלומדים.

כך למשל השווה אל סעיד אבן סינא מלוּך, (רופא ופייטן ערבי, בן דורו של הרמב"ם), בין הרמב"ם לבין גלנוס ש"הרופא היווני שהיה נערץ כאליל, שחי כאלף שנים לפני הרמב"ם, בקשר ליכולתם לרפא את האדם. וכך אמר אבן סינא: "גלנוּס ידע לטפל בגוף האדם, משה בן מימון ידע להביא רפואה לגוף-ולנפש גם יחד".

אכן, זו הכרה על ראייתו ההוליסטית של הרמב"ם, שראה את הגוף והנפש כיחידה אחת.

רפואת הגוף ורפואת הנפש - זויות חשובות ומעניינות בראיית הרמב"ם
מעצם הוויתם של הגוף והנפש והם שונים זה מזה, הרי שרפואת הגוף ורפואת הנפש אף הם שונים זה מזה.

אחת הגישות המיוחדות והמעניינות שמציג הרמב"ם לרפואת הגוף ולרפואת הנפש מובאת בספרו "הנהגת הבריאות" (השער השני, 20) (Regmen of Health, section 2, 20). הרמב"ם טוען שרפואת הגוף באה לחזק את מה שהוא מכנה "הכוח הטבעי" (שהוא הכוח הגופני). זאת ניתן לעשות אך ורק על ידי איכות וכמות המזון שאדם אוכל.

לעומת הגוף את הכח החיוני (שהוא הכוח הנפשי) ניתן לחזק בריחות טובים: ריחות של בשמים: מוֹר, ענבר בזיליקוּם (ריחן), ורדים, הדס, ועוד.

זאת ועוד, חיזוקו של הכוח החיוני (הנפשי) מציע הרמב"ם לעשות על ידי נגינה ליד החולה, לספר לחולה סיפורים משמחים על מנת ש"ירחיבו את נפשו ולבו" ושיסיחו את דעתו "ויצחק עליהם".

• בקורתו של הרמב"ם על גישתו ברפואה של גלנוּס.

לאורך כל הכתובים של הרמב"ם בולטת בקורתו (או בלשון השגורה באותם כתובים "מלחמתו") בגלנוּס.

בקורת זו נעוצה לרוב, עקב התייחסותו הבריאותית-רפואית של גלנוּס לגוף בלבד. הדברים באים לידי ביטוי בעיקר בכתביו "פרקי משה ברפואה" ו"פירוש לפרקי אבּוּקרט"
("Chapers of Moses" and "Commentary on the Aphorisms of Hippocrates").
מחלת הקצרת - דוגמה להתייחסות הוליסטית של הרמב"ם

מכל מחלות האדם מקדיש הרמב"ם ספר אחד ומיוחד למחלת הקצרת (אסתמה בעגה הרפואית של ימינו). בין הדברים הנאמרים בספר מביא הרמב"ם את הגישות לטיפול במחלה זו. בין הגישות הטיפוליות הוא מרחיב את הכתוב על המזונות הראויים לאכילה לחולי קצרת ומזונות שאכילתם תמנע את מחלת הקצרת. זאת ועוד. הרמב"ם מתייחס להיבטים הנפשיים הקשורים למחלת הקצרת (ספר הקצרת, הפרק השמיני) (Treatise on Asthma, the eight chapter):

במובא לעיל בדברי הרמב"ם ניתן למצוא את ראייתו ההוליסטית-הכוללנית אשר מצאנו שלשם ריפוי מחלת הקצרת יש צורך בשילוב של מזונות ותרופות, "תנועות נפשיות" - כלשונו - בצד הליכה "בדרכי הצדיקים והנביאים", דהיינו: לחיות ברוח האמונה היהודית הדוגלת במוסר ובדרכי נועם. כל אלה במקשה אחת מולידים החלמה ממחלת הקצרת.

אכן, התייחסות לגוף ולנפש כיחידה אחת.

מילות לסיום
הגוף הוא משכנה של הנפש והנפש היא המניעה את הגוף. בהגוּתוֹ רבת-התחומים והנושאים של הרמב"ם, הוא פורש לפנינו ניתוח פילוסופי, חינוכי ומעשי אודות הנפש ונדבכיה, רבדיה ועומקה.

על פי הבנתו של הרמב"ם הגוף מנוּתב על ידי הנפש. וכך מקבלת הווית האדם את הגוף שבתוכו שוכנת הנפש.

פרט לריפוי מחלות הגוף והנפש בתרופות, במזונות, בהתעמלות וכו', הרמב"ם מאמין ששמירת הבריאות הנפש והגוף נעוצה בראש ובראשונה - ואולי בעיקר בקיום המצוות, בתיקון הלב ובהתנהגות מוסרית ואנושית ברמות גבוהות לכל ברוּאי עולם. זאת ועוד, על פי דעת הרמב"ם, דרושה התמדה בלימוד התורה. יש לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא ביראה ובאהבה (והרי השם המקוּדש בגימטריה הוא פעמים באהבה), וקיום של ערכיים ומידות טובות ומיטיבות. כל אלה הן המסגרות השומרות על בריאות הנפש ומחזקים את יכולות האדם לפתח יכולות לשמור על בריאות גופו. והכל כי הנפש והגוף הם יחידה אחת - בסיס הגוּתוֹ הבריאותית-רפואית של הרמב"ם.

ביבליוגרפיה
לכתיבת מאמר זה נעזרתי בשפעת הכתוּבים הבאים (כולם בשפה העברית):
•

שלל כתביו של הרמב"ם.
"על שמונה פרקים לרמב"ם"/אורי שרקי. הוצאת אוּרים.

(About the Eight Chapters Treatis of Maimonidse / Oury Cherki. Urim Publisher).

"סודות שמירת בריאות הגוף והנפש לפי הרמב"ם"/משה רבפולג. הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ז (2007).

(About Keeping the Health of the Body and the Soul / Moshe Barfegel. Mosad Harav Kook, 2007).

"מבטן ומלידה, תרפיית הדפוסים המוקדמים"/ יוכי קשת. הוצאת נוצה, 2011.

The Metamorphic Therapy / Yochi Keshet. Notza Publisher, 2011

הנפש והגוף בהגות הרמב"ם

מסלולי הלימוד

קורסי העשרה

מאמרים

מידע כללי