ביה"ס לרפואה טבעיתבית הספר לרפואה סיניתביה"ס לתרפיות מגעלימודי פסיכותרפיה הוליסטיתבית הספר לאימון הוליסטי (קואצ'ינג) ו-NLP בית הספר לקורסי המשך למטפליםחטיבת לימודי רפואה מערבית ומדעיםסגל ההוראה
טיפול בתפישת המטאיזם™קורסי הכשרה והסמכה מקצועית

בואו נדבר על
העתיד המקצועי שלכם


ד"ש מצ'אנגדו

החלטתי לכתוב לכם ולספר לכולכם, אלו שמתכננים לנסוע לסין, ואלו שלא, שתשמעו קצת מהחוויות שעוברות עלינו כאן. אז איך הרבה אגדות טובות ומיוחדות מתחילות? "מעשה שהיה, כך היה"... אחרי 4 שנות לימודים (שלוש וחצי ליתר דיוק) נסענו לנו לצ'אנגדו הרחוקה שבמחוז סצ'ואן שבסין. סך הכל, החלטה שהתקבלה אי שם בשנה ראשונה, זוכרים? השנה ההיא עם הקורסים האלו שלא הבנו מה אנחנו לומדים ולמה? בדיוק, אז חשוב שאתם זוכרים כי פה בסין, אנחנו נזכרים בהם.

 ד

 21/3/2011 - טקס הפתיחה החגיגי בבית החולים

 

לאחר מעט בירוקרטיה והרבה עבודה של שורי, יצאנו לנו לשדה התעופה חמושים בוויזות לסין, דרכונים, כמה ספרי לימוד חשובים, מחשב וקצת בגדים (כי בסין יש הכל ובזול נכון? אז זהו...שלא תמיד). אחרי הדיוטי פרי והמתנות המוזרות ששורי אמר לנו לקנות לרופאים פה, עלינו על המטוס ללא אחרת מאשר בירת אוזבקיסטן, טאשקנט. סה"כ טיסה קצרה של חמש שעות לערך, ונחיתה בעיר שאיפשהו התפתחותה נעצרה אי שם בשלהי שנות השמונים, אולם נוסעים אחד, עם חמישה שוטרים ששומרים רק על ארבעה עשר ישראלים שטסים משם לבייג'ינג ועוד כמה הזויים שטסים לתאילנד, אכן לא ברור, אבל זו חוויה שמומלצת לכל אדם שעושה את דרכו לסין. לאט לאט להתאקלם.

משם עשינו פעמינו אל האוטובוס שלוקח אותנו למטוס ואיתו איך לא, טסים לביג'ינג אחרי 4ארבע שעות המתנה באוזבקיסטן. הטיסה לביג'ינג ערכה כחמש וחצי  שעות ולבסוף, מסתכלים דרך החלונות ורואים...רגע, מה רואים בעצם? אז בהתחלה חשבנו שנחתנו בעיצומה של סופת חול רצינית, אבל לא...פשוט כשנוחתים בסין, חשוב להבין שמה שמבדיל ביניכם לבין השמש זו שכבה עבה מאוד של...ובכן איך אני אגדיר זאת, שכבת כל טוב שעשויה בעיקר מחלקיקי פחם ופיח שעולים מהערים כאן. אל דאגה חשבנו לעצמנו. זו ביג'ינג, אנחנו טסים לצ'אנגדו שהיא בירתה של מחוז סצ'ואן. אנחנו רק בתחנת מעבר.

תחנת המעבר הזו, יש לציין היא מדהימה. שדה תעופה שאנחנו רק יכולים לקנא בגודלו ובסדר ששורר בו. אולמות נוסעים ענקיים, דלפקי חברות תעופה עד האופק, ומה שהכי מדהים? השקט המופתי ששרר במסדרונות, אחרי הכל הגענו לסין לא? משם בטיסה קצרה של שעתיים וחצי הגענו לאחת הערים המדהימות שהייתי בהן בחיי. צ'אנגדו.

ד

כשמגיעים לעיר הזאת לא מבינים באמת לתוך מה מגיעים. כי בעיקר יש זיהום אוויר שלא נותן לראות את הבניין של השכנים. אתה נוחת בשדה תעופה רחוק מהעיר, ונוסע כארבעים  דקות עד שאתה מגיע למרכז העיר. העיר עצמה בנוייה משלוש  טבעות שהחיצונית שבהן מאכלסת בתוכה את אזורי התעשייה הרבים שיש פה, האמצעית היא מתחמי המגורים והעסקים היותר רציניים, כולל מועדונים וחנויות גדולות ושווקים, והטבעת המרכזית, בה אנחנו גרים, היא המרכז התרבותי של העיר במובנים מסוימים. אחרי שהגענו לעיר והתמקמנו, שכרנו דירות קרובות לאוניברסיטה והתחלנו לחיות את החיים בסין. כשאני אומר ששכרנו דירה אתם צריכים להבין במה מדובר. סין היא מדינה קומוניסטית עדיין. הפייסבוק פה חסום, הגוגל לא ממש עובד, האינטרנט די איטי ולפעמים אפילו לא עובד. הממשלה פה עדיין שולטת במה שהאנשים יודעים ולומדים, ואסור בתכלית האיסור לאמר פה את המילה הדאלאי למה. יש מצב שתתעורר בתוך פח אשפה בתחנת המשטרה המקומית, שגם היא אגב, מנסיון, כי היינו חייבים להירשם בה, לא ממש ניחנה ביכולת להכנסת אורחים, פרט לתה שמגישים פה בכל חור.

נחזור לדירה. אנחנו גרים בקומה שבע עשרה בבניין שיש בו עשרים ושש קומות. יש כאלה כעשרה בניינים בשכונה, בכל קומה עשר דירות... בכל דירה ממוצע של ארבעה אנשים בדירה, ולא, זה לא כי יש להם הרבה ילדים. עדיין יש פה את חוק הילודה, שאמנם הגמישו אותו וכעת אפשר "לקנות" זכות ללדת עוד ילד, אבל סבא וסבתא חיים יחד עם הילדים. אז מה אמרנו? ארבעה אנשים בדירה בממוצע. עשר דירות בקומה, עשרים ושש קומות, עשרה בניינים? רק בשכונה שלנו יש בערך עשרת אלפים ארבע מאות איש בתפוסה מלאה של הבניינים. יש עוד עשרות שכונות כאלו ברחבי העיר. עוד נקודה היא, שהיום הסינים חוקרים את העובדה שבעוד חמישים שנה כמות הגברים במדינה תהיה פי שניים או שלושה מכמות הנשים פה...מעניין לא?

נשוב למה שקורה פה ביומיום. חשוב שתבינו. בסין יש הכל! וכשאני אומר הכל אני מתכוון להכל פרט לשני דברים. אין כאן גבינות, ואין כאן שעווה לרגליים. חוץ מזה יש כאן הכל, ואין דבר כזה שאין, השאלה היא כמה רחוק אתה מוכן לנסוע בשביל זה, וכמה אתה מוכן לשלם. צ'אנגדו היא עיר שמאכלסת במה שנקרא צ'אנגדו רבתי, ארבעה עשר מיליון איש! חשוב שתבינו את זה. זו עיר לא קטנה בכלל, מלאה במערכת כבישים אדירה, אוטובוסים, רכבות ומוניות...אההה כן ...המוניות. תחשבו על ארבעים מיליון מוניות שנוסעות בכבישים, וכולן או בצבע ירוק לבן, או בצבע כחול לבן. אין חור בעיר הזו שלא מגיעה אליה מונית תוך ארבע דקות, אבל זה לא אומר שאתם תצליחו למצוא אחת ריקה. גם זה תלוי בשעה ביום ובמיקום. היו פעמים שחיכינו ארבעים וחמש דקות למונית. זה נורמאלי.

העיר עצמה מלאה בחנויות בכל פינה, מגרביים ועד למכוניות, כלה במחשבים, ביגוד והנעלה, רהיטים, מכשירי חשמל ושווקים אינסופיים. אין דבר שלא תצליח למצוא פה. ירקות, פירות, שתייה, מכוני טווינא ודיקור, מסעדות ובתי תה ואפילו סטארבאקס ומקדונלדס. יש הכל בצ'אנגדו. האוכל פה הוא מרכיב עיקרי. בכל פינת רחוב יש לפחות חמש עשרה מסעדות כאלו או אחרות. וכשאני אומר מסעדות גם מוסך הוא לפעמים מסעדה, ולא בהכרח רעה, ומה שמפתיע הוא, שעם כמויות האנשים שיש פה, ושעות הארוחה שמתחילות בדרך כלל ב- 12:00 עד 13:00, העיר תמיד נקייה ומצוחצחת. אלפי עובדים עמלים יומם ולילה על ניקיון העיר וקרצופה. לא שזה עוזר לצבע השחור שנראה פה תמיד בגלל הפיח. אבל העיר לא מלוכלכת.

החנויות נסגרות לרוב בשעות הערב הלא מאוחרות. בסביבות השעה 21:00 נדיר לראות מסעדות או חנויות פתוחות. זו שעת המועדונים ודוכני ה-

shao kao  המקומיים. המנגלים קטני הממדים, ודוכני שלל האפשרויות לצלייה ממלאים כל פינת רחוב באופן כל כך מתוזמן ומסודר, שזה פשוט מדהים. ענני ברביקיו עם טעם ה- la jiao, החריף המקומי, ממלאים את שמי הערב, כאילו שאין פה מספיק זיהום אוויר. אבל בואו נפסיק לקשקש על העיר ואופיה, למרות שחשוב לדעת שזו עיר מודרנית אך עם זאת, סינית לחלוטין, בשונה מביג'ינג, שנחאי, האנגז'ו ואפילו טיאנג'ין שבצפון.

תחום הרפואה הסינית ומה שבעצם באנו לעשות פה. שימו לב. כל מה שאתם יודעים על רפואה סינית, מאוד מעניין. אבל לא את הסינים! זה נורא נחמד שלמדתם ארבע שנים, וזה יפה, הם לפעמים מתרגשים מזה, אבל לא באמת. הם יש להם את מה שהם יודעים, וזה לא חשוב שאתם יודעים משהו אחר. אתם צריכים להבין את זה. ברגע שנפל לכם האסימון שאתם אורחים שלהם, ופה הרפואה הסינית עובדת כבר חמשת אלפים שנה, אז דלתכם פתוחה.

 ד    ד
 החבר'ה שלנו בפעולה...    

התהליך שלנו בבית החולים התחיל ביום בהיר אחד, בו עשו לנו טקס פתיחה חמוד, שלאחריו התכנסנו מתחת לפסל של זאנג זונג ג'ינג, ומשם פשוט יצאנו עם מתורגמניות אל המחלקות.אתה מגיע למחלקה, וכשאני אומר מחלקה, אני מתכוון לבניין מרפאות החוץ, כי למחלקות האשפוז עוד נגיע. איתך יש עוד כאלפיים סינים שמסתובבים במחלקות. המקום סה"כ נקי, אבל יש משהו מעניין באוויר, ריח מוכר...אה כן. זה שתן. וזה מגיע מבית השימוש בקצה המסדרון.

כשאנחנו הגענו הטמפרטורות היו כשלוש מעלות ביום וכשלוש בלילה. אחרי כשבועיים הדברים השתנו, וכך גם הטמפרטורה בבית החולים. כשאתה יושב במחלקת ריאות, וכמעט כל החולים מתלוננים על קור, שיעולים, חוסר תחושה בגפיים, וכל הסימנים שלהם מצביעים על קור, גם השיעול הנובח שלהם, והליחה הלבנה שהם מחלקים בשמחה לכל עבר, אתה לפעמים תוהה האם יהיה נכון להדליק פה מעט חימום?

אז זהו, שלא. אצל הסינים עכשיו אביב, ובאביב לא מדליקים חימום. סינים. לך תבין.

במחלקות האשפוז הנושא לא שונה. שם שוכבים כמה אנשים בחדר. חלקם בני מאתיים עם מוקסה בוקס על הגב. לא חשוב שהם סובלים מדלקת ריאות,

copd, אמפיזמה ומה לא, החדר תמיד יהיה מלא בעשן של מוקסה ובזקנה אחת בלי שיניים שנהנת מזה...זה מדהים. וגם כאן, מי שמשלם יותר, מקבל יותר. שילמת יותר? תלך למלחקת VIP. שילמת פחות? תחנק מהמוקסה של השכן שלך. אבל לעניין הכסף, עוד נגיע בעוד מספר שורות.

הסבבים הם מדהימים, והציניות היא דרך מעניינית להסתכל על הדברים, כי אחרת מפלס העצבים היה עולה, ולחינם. אי אפשר להתעצבן על הסינים. הם לא עושים דווקא. הם פשוט כאלה.

לשבת בחדר צפוף עם עוד עשרים חולים שיושבים למטופל על הראש, אבל בשקט מופתי, בלי לדחוף ובלי לרטון כמעט, זה מדהים. הרופא יושב, מסתכל על דופק, לשון, מעט סימנים ונותן פורמולה. החולה קם, מתחלף באחר וכך הלאה והלאה והלאה...

בית המרקחת בבית החולים הוא עצום. וכל בוקר כשאתה עובר בדרכך לפסל אי אפשר להתעלם מבליל הריחות שמגיע אלייך לאף. ואתה כל הזמן תוהה האם זה ה

gan cao או ה huang lian...עד עכשיו לא ברור. אבל מדהים לראות את זה.
 

 ד    ד
 תמונות מבית המרקחת...    

גם שאר הסבבים, אלו שלא במחלקות הפנימיות מדהים. מחלקת טווינא למשל, זה אחד המקומות המרתקים. לראות רופא סיני שיושב עם צילומי רנטגן, 

MRI ו- CTומאבחן בשלמות ובאומנות מופתית פריצות דיסק ופגיעות צוואר. לראות אדם שנכנס באופן קבוע שבועיים למחלקה ומקבל טיפול בן שעה שלמה לבעיה שלו, זה לא נתפס שהכל קורה בבית חולים. שהדברים עובדים חלק, שהמטופלים מתמידים ועומדים על הרגליים אחרי פציעות קשות מאוד.

אמנם הטכניקה של הרופאים כאן מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. טכניקות כגון קפיצה על חוליות שהדיסקים שלהם נפרצו, או מניפולציות חזקות וקשות שגם אלי האנה, מר עולם, לא היה עומד בהם, שעושים לאדם בן שמונים ושתיים עם ארטריטיס בברכיים, אבל זה סין, ובסין התנהג כסיני.

גם בדיקור הסיני, אין מה להשוות. ובנוגע לסיפורים על המחטים. אז בואו ואשבור מספר מיתוסים. דבר ראשון משתמשים במחטים חד פעמיות, סיניות אומנם, נראות מוזר, אבל חד פעמיות. הכי דקות פה זה 0.30 על 0.25. וכשאני אומר 0.30 אני מתכוון לעובי! זה קלשון, לא מחט! אבל, יש אליה וקוץ בה. לא כולם מטופלים במחטים חד פעמיות... רק מי שמשלם על כך מקבל מחטים חד פעמיות, וגם אז, בואו ואגלה לכם סוד, כשלרופא נגמרת החבילה, הוא בלי היסוס שולף מחטים מהמגש של המחטים שעברו חיטוי (ואני בספק איזה חיטוי הם עברו) ודוחף למטופל בראש.

הכל מסתכם בכסף חברים. מי שמשלם יותר, מקבל יותר. כך למשל עובד סדר התורים פה. אם אתה רוצה רופא טוב, תשלם בין עשר לחמישים  יואן על רופאים שיושבים בקומות אחד עד שלוש. לרופא בקומה ארבע תשלם עד מאה יואן, ולאלו בקומה חמש...ובכן, בגלל הקרבה לאלוהים, תשלם כבר מאה חמישים יואן וצפונה. בקומה חמש יושבים המומחים. אלו שרואים עד חמישה עשר מטופלים ביום. שיושבים אחד על אחד עם המטופלים, והדלת שלהם סגורה. הרבה פנסיונרים וכאלו שכבר מזמן לא ראו מקרים פשוטים.

וגם איכות ומחיר הפורמולה משתנה. אני למשל, שנכנסתי לרופאה בלי לשלם על תור אפילו, שילמתי שבעים ואחד יואן על פורמולה לשלושה  ימים. חבר שלי, ששילם מאה שבעים ושתיים יואן רק לראות רופא בקומה חמש, שילם סה"כ כארבע מאות חמישים יואן על פורמולה לשישה ימים, אז גם בסין בעל המאה הוא בעל הדעה.

הסינים לא ממהרים לנדב מידע. אם תשאל, תקבל תשובה, אם לא תשאל, לא יתייחסו אליך. אם תשאל שטות, יענו לך שטות, אם תשאל לעניין, ייתכן שגם יענו לך שטות, כי זה אבסורד שאתה שואל. יש רופאים שהם דוברי אנגלית והיו במערב. הם נחמדים, פתוחים, ונקשרים אליהם מהר מאוד. רופא שיבין שיש מה להסביר לך, ושאתה פה בשביל ללמוד, יסתכל לך בעיניים וידבר בהתלהבות ובאמונה שאתה מקשיב. רופא שלא יחשוב כך, לא יפנה אליך כלל.

הסינים הם אנשים מוזרים. האוכל כאן לפעמים מוזר, הריחות, הטיפולים, הסביבה, המנהגים. אבל הכל מאוד מיוחד פה. בכל חנות תמצאו מחשב ובו סרטים בסינית שצועקים, וילדים קטנים ויפים שאומרים לך היי באנגלית כי אתה מערבי. לפעמים אתה מוצא את עצמך הולך ברחוב, ומבין שבשעה האחרונה היית המערבי היחידי ברחוב בין כ- 2 מיליון סינים, מחשבה מעניינית. אולי חמישה עשר אחוזים מתושבי העיר יודעים אנגלית, ואולי עוד חמישה עשר אחוזים  יודעים בכלל שיש מדינה כזאת בשם ישראל. ואלו שיודעים, לא מבינים בכלל שאצלך במדינה רואים את השמש, את הקשת, ושהשמיים שם כחולים.

הסינים בצ'אנגדו מאוד נחמדים, מאוד כיף פה להסתובב. העיר לא מאיימת, והכל נגיש, קרוב, ויחסית זול. בית החולים כרגע נבנה מחדש, אז אלו מכם שיבחרו להגיע לכאן בשנה הבאה, אתם כבר תלמדו בבית החולים החדש.

אם אתם שואלים אותי, שווה לבוא לכאן. לתקופה של שלושה חודשים. זה לעיתים מאתגר, לעיתים קשה למי שמשאיר אשה בבית, ואני עשיתי כך, אבל זו חוויה של פעם בחיים. הרפואה הסינית פה שונה ממה שאנחנו התרגלנו להכיר. נכון שהעקרונות והצמחים והנקודות דומים. אבל אופי הטיפול, הגישה, המחשבה, היכולת, שונים מאוד.

במכללת רידמן לימדו אותנו טוב. ידעו לתת לנו את הכלים הנכונים לבחון את הדברים בעיניים ביקורתיות, ידעו ללמד אותנו לתפוס את הכל בצורה נכונה, ולדעת לשפוט את הדברים נכון.

אני עוד ממשיך לספוג חוויות כאן, ואשמח לשתף את כל מי שרק יחפוץ בכך.

בחודש הבא אכתוב מכתב נוסף, ואנסה לשפוך אור על מחלקות נוספות וחוויות נוספות כאן בסין.

עד אז, חג שמח וכשר

נדב אילון

צ'אנגדו