בואו נדבר על
העתיד המקצועי שלכם


לחם הוא חיים – על פולחני לחם מאת פרופ' אבשלום מזרחי

לחם הוא חיים – על פולחני לחם מאת פרופ' אבשלום מזרחי


"כ??י ל?א ע?ל ה?ל??ח?ם ל?ב?דּוֹ י?ח?י?ה ה?א?ד?ם"
(דברים ח, ג)
"ו?ל?ח?ם ל?ב?ב א?נוֹשׁ י?ס?ע?ד"
(תהלים קד, טו)
הפסוק שהובא לעיל בא ללמדנו שאמנם על הלחם לבדו אין האדם יכול להתקיים, אך אין עוררין על כך שהלחם הוא העיקרי והחשוב ביותר מבּין מזונותיו של האדם – לפחות בעולם המערבי.
בהיותו המצרך החשוב ביותר בתזונת האדם, עמד הלחם במרכזם של פולחנים רבים, וזה נושאו של פרק זה: פולחני לחם.
הבסיס להכנת לחמים – דגנים שונים
החיטה היא הדגן העיקרי שממנו האדם מכין לחמים. כך מצינו את החיטה כראשונה בין שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. על כך נאמר בספר דברים (ח, ח): "א?ר?ץ ח?ט??ה וּש??ע?ר?ה ו?ג?פ?ן וּת?א?נ?ה ו?ר?מּוֹן א?ר?ץ ז?ית ש??מ?ן וּד?ב?שׁ".
בהיות הלחם המרכיב העיקרי במזונותיו של חלק גדול מאוכלוסיית העולם, אצל אותו חלק הוא הפך להיות מוּצר קדוש שקוּדש, כאשר ע?מו ולאורו התקיימו – ועדיין מתקיימים – פולחנים. ל?רוב אלה הם פולחנים דתיים או חקלאיים.
אף על פי שניתן לאפות לחמים מק?מחי דגנים שונים, החיטה היא הדגן השימושי ביותר לתעשיית הלחם בעולם המערבי. כאן החיטה שקולה בחשיבותה לאורז במזרח הרחוק, לתירס באזורים הטרוֹפּיים של אמריקה ולדוֹחן בחלק מ?ער?בות אפריקה.
על ד?גני הלחם
הדגנים נמנים עם משפחת הדגניים (Graminacae). צמחי הדגנים הם עשבים
חד-שנתיים בעלי קנה זקוף בקומתו שיכול להגיע עד כדי 70-50 ס"מ.
בקצה הקנה מצויה תפרחת מאורכת שנקראת בשם שׁיבּוֹל?ת. זו מורכבת ממספר פרחים השוכנים על ציר הקנה. אורכה של השיבולת יכול לנוע בטווח של 15-10 ס"מ. הפרחים ממוקמים על ציר הגבעול ונקראים בשם שׁיבּוֹלוֹת.
פרי הדגן המתפתח מהפרח הוא הגרעין-הז?יר?עון, המכוּנה גם בשם ג?ר?ג?ר. הגרגרים עטופים בשרידיהם של עלי הכותרת ועלי הגביע של הפרח. אלה מכוּנים בשם ג?לוּמוֹת. כאשר הפרי (קרי הגרגר) מבשיל הגלוּמוֹת הופכות למוֹץ. השיבולים מסתיימות בחוֹד שנקרא בשם מ?ל?ע?ן והוא מזדקף כלפּי מעלה.
דגנים ממשפ??חות הדגניים נבדלים זה מזה במבנה שלהם ובתכולת גרגריהם.
להלן העיקריות שבמשפחות הדגניים:
• משפחת הסיסניים (Pooidea). עם משפחה זו נמנים ד?גני הלחם העיקריים: החיטה למיניה (Triticum), השׂעוֹרה (Hordeum), הש??יפוֹן (Secale moontanum) ושׁיבּוֹלת שׁוּעל (Avena sterillis).
• משפחת הדוֹחניים (Panicoidea). במשפחה זו מצויים האורז, התירס, הדוֹחן והדוּר?ה. לקבוצה זו שייכים גם דגנים אחרים, שאינם משמשים מקור לתעשיות הלחם, אך חשיבותם רבה בתזונת האדם. המדובר בקינוּאה, בא?מ?ר?נט ובט?ף.
סוגי החיטה
כידוע, החיטה שימשה – ועודה משמשת – מקור עיקרי להכנת לחמים. מעניין לציין שהמילה חיטה דומה ברוב הלשונות הש??מיות, עם שינויים קלים פה ושם. לדוגמה: חיטה נקראת בערבית "קמח" או "חנטה".
מצינו מספר סוגי חיטה:
• חיטה קשה. זו מזוהה עם המין Triticum durum. לדעת רוב החוקרים היה זה מין החיטה שהשתמשו בו בעולם הקדום.
• חיטה רכה. זו מזוהה עם המין Triticum aestivum. עד לשנות הארבעים של המאה העשרים, בתעשיית הלחמים נעשה שימוש בזן החיטה הקשה בלבד. מאז, ע?ם הכנסת זנים חדשים מחוץ לארץ, תופסת החיטה הרכה מקום עיקרי כמעט בכל תעשיית הלחמים. חיטה זו זכתה לשם "חיטת הלחם".
• חיטה עטויה. זהו מין חיטה דו-גרגרית ששמה המדעי הוא Iriticum dicoccum. מין זה ידוע בשמו העברי כ??ס??מ?ת. הכוסמת מוזכרת כאחד ממיני החיטים שבהם התברכה ארץ ישראל (פסחים לה ע"א ומנחות ע ע"א).
בתקופה הקדומה העדיפו באזור הים התיכון את מיני החיטה הקשה והרכה (זנים חשופים), בעוד שבאזורי המדבר השתמשו בעיקר במיני השעורה והחיטה העטויה (הדו-גרגרית).
בתחילת המאה העשרים התגלתה בארץ ישראל חיטת הבר (כינוי לחיטה הקשה) על ידי אהרן אהרונסון, והיא צומחת בסביבות ראש פינה, בזיכרון-יעקב ובמור?דות הר החרמון. החיטה הקשה – חיטת הבר – נקראת גם בשם "א?ם החיטה".
הדגנים – מעולמו של האדם הקדמון ועד לימינו
האדם הקדמון נהג ללקט ולאכול גרגרי דגנים כמוֹת שהם. ל?רוב היו אלה גרגרי חיטה או שעורה. ברוב המקרים האדם אכל אותם לאחר קלייה או בישול.
רק לאחר התפתחות החקלאות החל האדם לגדל דגנים, לטחון לקמח את גרגריהם על ידי שחיקה או כתישה ולהכין לעצמו לחמים.
הצמחים הראשונים שבּוּיתוּ על ידי האדם בתקופה הקדומה, ושהביאו להקמת תשתית של חקלאות, היו החיטה הקשה והשעורה.
עם התפתחות תהליך העיוּר (האוּרבּניזציה) בעולם, דהיינו התפתחות של ערי מושב, מדינות, וכדומה, השליט הוא שדאג למחייתם של נתיניו. היה עליו לספּק להם את המזון הבסיסי למחייתם, את הדגן. ל?רוב היו אלה החיטה, או השעורה.
השליט היה דואג שתמיד יעמדו לרשותו מאגרים של תבואות.
באותן תקופות קדומות, לא אחת ש??כר העובדים שוּלם מ?ד??י יום ביומו כקערות מלאות בגרגרי חיטה.
ברצף הדורות, האדם פיתח זנים שונים של חיטה – זנים שי?בוּל גרגריהם, גודלם ואיכותם היו רבּים ומשובחים יותר מזני הא?ם.

החיטה במסורת היהודית
ערכּהּ התזונתי הגבוה של החיטה ה?ציב אותה כמרכיב עיקרי בתזונת האדם, והדבר הביא ליוקרתה, לסמליותה ולקדושתה.
החיטה מוזכרת מספר ניכּר של פעמים במקורות היהודיים. כבר ציינו שהחיטה היא הראשונה בין שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל.
להלן לקט אמ?רות על החיטה במקורות היהודיים:
• עץ הדעת – חיטה היה:
• "רבי יהודה אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו, חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן" (סנהדרין ע ע"ב).
• "מ?ה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחו?ה? רבי מאיר אומר: חיטים היה. כשאין ד?עה בבן אדם, אומרים הבריות: לא אכל אותו האיש פת חיטים מי?מ?יו. וכמו שאמרו חז"ל: אין התינוק מדבר 'אבא' עד שיאכל כזית דגן. הרי שהדעת תלה בפת חיטין וזה עץ הדעת" (על פי בראשית רבה טו, ח).
• החיטה היא מגידוליה העיקריים של ארץ ישראל: "כי ה' אל?היך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים ע?י?נ?ת ו?ת?ה?מ?ת י?צאים בבקעה ובהר. ארץ ח?טה ו?ש??ע?ר?ה וגפן ותאנה ור?מון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא ב?מ?ס?כ??נ?ת תאכל בה לחם, לא תחסר כ??ל בה" (דברים ח, ז-ט).
• אדם הראשון גידל חיטה ואכל לחם: "הוא היה אומר: כמה יגיעות י?גע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, וע?מר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפנ?י" (ברכות נח ע"א).
• דגן תירוש ויצהר חוברים יחדיו:
• "ויאמר אליו יצחק אביו: ...ויתן-לך האל?הים מטל השמים ו?מ?ש??מ?נ??י הארץ ו?ר?ב ד??ג?ן ו?ת?ירש?" (בראשית כז, כו-כח).
• "ו?א?ה?ב?ך? וּב?ר?כ?ך? ו?ה?ר?ב??ך? וּב?ר?ך? פרי בטנך ופרי אדמת?ך דגנך ו?ת?יר?ש?ך? ו?י?צ?ה?ר?ך? ש??ג?ר אלפיך ו?ע?ש??ת??ר?ת צאנך על האדמה אשר נשבע ל?א?ב?ת?יך? לתת לך" (דברים ז, יג).
• "ונתתי מטר ארצכם בע?תו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותיר?שך ויצהרך"
(דברים יא, יד).
• קציר חיטים בארץ ישראל:
• "וילך ראובן בימי ק?צ?יר ח?ט??ים וימצא דו?ד?א?ים בשדה ו?י??ב?א א?תם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מ?ד?ו?ד?א?י בנך" (בראשית ל, יד).
• "ותאמר רות המואביה: גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי ת??ד?ב??ק?ין ע?ד אם כ??ל?ו? את כל הקציר אשר לי... ותדבק בנערות ב??ע?ז ל?ל?ק??ט עד כלות קציר השע?רים וקציר ה?ח?ט??ים ו?ת??ש??ב את ח?מו?ת?ה?" (רות ב, כא, כג).
• החיטה בחלום יוסף: "והנה אנחנו מא?למים אל?מים בתוך השדה, והנה קמה א?ל?מ??ת?י וגם נ?צ??ב?ה והנה ת?ס?ב??ינ?ה אל?מ??תיכם ותשתחו?ין? לאל?מתי" (בראשית לז, ז).
• בארץ המובטחת: "דב?ר אל בני ישראל ואמרת אל?הם כי תב?או אל הארץ אשר אני נ?ת?ן לכם וקצרתם א?ת ק?צ?יר?ה? והבאתם את ע?מ?ר ראשית קצירכם אל הכּוֹהן"
(ויקרא כג, י).
• חיטים מוגשות כמנחה למלך: "ויהי כבוא דוד מחנימה ו?ש??ב?י בן-נחש מ?ר?ב??ת בני עמון ו?מ?כ?יר בן עמיאל מ?לּ?א ד?ב?ר ו?ב?ר?ז?ל??י הגלעדי מר?ג?לים. משכב וספות וכל?י יוצר וח?טים ושע?רים וקמח ו?ק?ל?י, ו?פו?ל ו?ע?ד?ש??ים ו?ק?ל?י. ודבש וחמאה וצאן ו?ש??פו?ת בקר ה?גישו לדוד ולעם אשר א?תו לאכול כי אמרו העם: רע?ב ועי?ף וצמ?א במדבר"
(שמואל ב' יז, כז-כט).
• דגן וחיטים מסמלים שפע לעושר ולשמחה:
• "והושעתי אתכם מ?כ??ל ט?מאותיכם, וקראתי אל הדגן ו?ה?ר?ב??ית?י א?תו ולא אתן עליכם רעב" (יחזקאל לו, כט).

• "אל תיר?אי אדמה, גילי ו?ש??מ?ח?י כי הגדיל ה' לעשות. אל ת??יר?או? בהמות ש??ד?י כי ד?ש??או? נאות מדבר, כי עץ נשא פ?ריו? תאנה ו?גפן נתנו ח?ילם. ובני ציון גילו וש??מחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה, ו?י?ו?ר?ד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון. ומלאו ה?ג??ר?נו?ת ב??ר, ו?ה?ש??יקו? היקבים תירוש ויצהר" (יואל ב, כא-כג).
• "ובאו ור?ננו במרום ציון ונ?הרו אל טו?ב ה' על ד??ג?ן ועל תיר?ש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן ר?ו?ה ולא יוסיפו ל?ד?א?ב?ה עוד" (ירמיה לא, יא).
• "לבשו כ?ר?ים הצאן ועמקים י?ע?ט?פו? ב?ר, י?ת?רו?ע?עו? אף ישירו" (תהלים סה, יד).
• "ויהי ליחזקיהו ע?שר וכבוד הרבה מא?ד ואוצרות עשה לו לכסף ולזהב... ומסכ??נו?ת לתבואת ד??ג?ן ותירוש ויצהר" (דברי הימים ב' לב, כז-כח).
• "אמר רבי יהודה: לפי שבעולם הזה תבואה עושה לש??שה ח?דשים ואילן עושה לי"ב חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לח?דש אחד ואילן עושה לשני ח?דשים.
"... מצינו שעושה התבואה בימי יואל לחמישה-עשר יום... שנאמר (יואל ב, כג): 'ובני ציון גילו וש??מחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון, ומלאו ה?ג??ר?נוֹת ב??ר' " (ירושלמי, שקלים ו, ב).
• החיטה והפרנסה:
• "וישלח חירם אל שלמה לאמר שמעתי את אשר שלחת אלי, אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים. ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כ??ר ח?ט??ים מ?כ??ל?ת לביתו ועשרים כ??ר שמן כ??ת?ית כה יתן שלמה לחירם שנה בשנה" (מלכים א' ה, כב; כה-כו).
• "אמר רב חיננא בר פפא: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנאמר (שופטים ו, ג): 'והיה אם ז?רע ישראל ועלה מ?ד?י?ן ועמלק ובני קדם' – וכתיב (שם ו, ד) 'ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ' וכתיב (שם ו, ו), "ו?י??ד??ל ישראל מא?ד מפני מדין" (בבא מציעא נט ע"א).

• ישראל וצדיקים נמשלו לחיטה:
• "ה?ל?ך? וקראת ב?א?ז?נ?י ירושל??ם לאמר כ??ה אמר ה' זכרתי ל?ך חסד נעור?יך אהבת כ??לו?ל?ת?יך? לכת??ך אחר?י במדבר בארץ לא זרועה. ק?דש ישראל לה' ראשית תבואת?ה" (ירמיה ב, ב-ג).
• "אמר רבי חייא בר יוסף: עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן – קל וחומר מחיטה: מה חיטה, שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן – על אחת כמה וכמה" (כתובות קיא ע"ב).
• "'ב??ט?נ?ך? ע?ר?מ?ת ח?ט??ים' (שיר השירים ז, ג) – זו התורה ואלו ישראל" (ז?הר, ג, קפז).
• "למה נמשלו ישראל כח?טים? שהם סדוקות באמצעיתם. מה שאין אתה מוצא לא בעדשים לא בשאר כל הפ??רות.
למה נמשלו כנסת ישראל בח?טים?
אלא בעל הבית יש לו בן בית כשבא לחשוב עמו מה הוא מחשב, מה הוא אומר לו? תן דעתך כמה מ?שפ??לות של תבן אתה מכניס לאוצר או כמה מ?שפ??לות קש או כמה מ?שפ??לות של קוצים אתה מכניס לאוצר.
להיכן הוא נותן את הקוצים? באש.
להיכן הוא משליך את הזבל? מכניסם לאשפה.
להיכן הוא זורה את התבן? לרוח.
אבל מה הוא אומר לבן ביתו? – תן דעתך כמה ח?טים אתה מכניס לאוצר, למה? שהם חיו?תם של עולם.
• עתידה החיטה שתהיה גבוהה כדקל: "אמרו: עתידה ח?טה שת??תמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר יש צער לק?צרה?? תלמוד לומר (תהלים עב, טז): 'ירעש כלבנון פ??ריו?' – הקדוש-ברוך-הוא מביא רוח מבּית גנזיו, ומנשבהּ עליה, ומשרה את ס?לתה?, ואדם יוצא לשדה ומביא מל?א פ??סת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (כתובות קיא ע"ב).
• הברכה על הלחם: "כיצד מברכין על הפ??רות? על פ??רות האילן אומר: בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין אומר: בורא פרי הגפן ועל פ??רות הארץ אומר: בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ"
(משנה, ברכות ו, א).
• החיטה והשלום:
• "אמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר (תהלים קמז, יד): 'הש??ם גבול?ך שלום ח?לב ח?טים יש?ב?יע?ך' " (בבא מציעא נט ע"א).
• "אמר רבי חייא בר אבא: הרואה חיטים בחלום – ר?א?ה שלום, שנאמר (תהלים קמז, יב): 'הש??ם גבול?ך שלום ח?לב ח?טים יש?ב?יע?ך' " (ברכות נז ע"א).
• קמח ותורה: "אם אין קמח אין תורה" (משנה, אבות ג, יז).
• לחם מחיטה: "אין לך קרוי פת סתם אלא חיטין וש?עו?ר?ין בלבד" (ירושלמי, חלה א, ב).
• בית המקדש במקום גו?ר?ן חיטים: "ומלאך ה' אמר אל גד לאמר לדויד: כי יעלה דויד להקים מזבח לה' ב??ג?ר?ן א?ר?נ?ן ה?י?ב?ס?י. ... ו?י??ש??ב ארנן וירא את המלאך וארבעת בניו עמו מתחבאים וא?רנן דש ח?טים. ויב?א דויד עד ארנן, ויבט א?ר?נ?ן וירא את דויד ו?י??צ?א מן ה?ג??ר?ן... ויאמר דויד אל א?ר?נ?ן: תנה לי מקום ה?ג??רן ואבנה בו מ?זב??ח? לה'... ויאמר ארנן אל ד??ו?יד: קח לך ו?י?ע?ש? אד?נ?י המלך הטוב בעיניו, ר?א?ה נתתי ה?ב??ק?ר ל?ע?לו?ת ו?ה?מ?ו?ר?ג??ים ל?עצים ו?ה?ח?ט??ים ל?מ??נחה הכל נתתי" (דברי הימים א' כא, יח, כ-כג).
• החיטה מסמלת ערכ?יו?ת: "טוב מעט בצדקה מר?ב תבוּאוֹת בלא משפט" (משלי טז, ח).
• החיטים נמשלו לארזי הלבנון: "מ?ה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחו?ה? רבי מאיר אומר: חטים היה. אמר לו: מיתמרות היו כארזי הלבנון" (בראשית רבה טו, ח).
• על סוגי החיטה: "מעשה באשה אשר הוליכה את בנה אצל הנחתו?ם בקיסרין. אמרה לו: ל?מ??ד את בני אומנות. אמר לה: י?שב אצלי חמש שנים ואני מלמדו ה' מאות מינין בחיטה. י?שב אצלו ה' שנים ול?מדנו חמש מאות מינין בחיטה. ואמר לה: י?שב אצלי ה' שנים אחרים ואני מלמדו אלף מינים בחיטה" (מדרש קהלת רבה א, כג).
• יגיעה וצער בגידול חיטה: "אמר רבי חנינא בן פזי: הקוצין הללו אינם לא מתנכ?שין ולא נזרעים. מאיליהן הן יוצאים ומיתמרים ועולים. החיטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו" (בראשית רבה מה, ה).
• חיטים צדקה לעניים: "אין פוחתין לעניים בג?ר?ן מחצי קב ח?טים וקב שעורים" (משנה, פאה ח, ה).
• הדמיון בין החיטה לבין הצדיק ותחיית המתים: הצדיקים משולים לאופן צמיחתה: החיטה נזרעת ערומה, ויוצאת בכמה לבו?ש??ים (קש, מו?ץ, ת??ב?ן). כך קל וחומר לצדיקים שנקברו עם לבו?ש??ים, בתחיית המתים יעמדו עם לבו?ש??ים. ונכלל בזה גם רמז והוכחה לתחיית המתים: כשם שהאדמה מצמיחה כל שנזרע בתוכה, כך בזמן רצות ה' תצמיח את האדם אשר נטמן בתוכה (על פי סנהדרין ד ע"ב, כתובות קיא ע"ב).
• אי אפשר לחיות בלעדיהם – לא החיטה ולא ישראל: החיטה מהווה מרכיב חשוב ביותר בתזונת האדם: "כך אי אפשר לעולם בלא ישראל" (מדרש תהלים ב, טז).
• "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן" (ברכות מ ע"א). כך על ידי לימוד התורה שנקראת לחם, אדם יכול להבחין בין דבר אסור לדבר מותר, כתינוק שמבחין מיהו אביו על ידי אכילת דגן.
• החיטה סופגת בהיותה בעיסתה ושואבת לתוכה הרבה מים יותר משאר מיני התבואות. "כך ישראל סופגים נכסיהם של אומות העולם, ככתוב (דברים ז, טז): 'ואכלת את כל העמים אשר ה' אל?היך נ?ת?ן לך" (מדרש תהלים ב, טז).
• מפרידים מהחיטה את הקש ואת התבן שעליה. "כך היא בקדו?שת החיבור, צריכים להפריד כל מחשבה זרה, ולכוון רק לקיום ציוו?י הבורא יתברך מצו?ת עונה, או פרי וגו' " (תקוני ז?הר לא, א).
• "פ??תו?ת א?תה? פ??ת??ים" (ויקרא ב, ו) לשון חתיכה. טעם זה שאי אפשר שהמזון יתעכל בלי שיתחלק לחלקים רבים על ידי השיניים. רמז ל"תורה שהיא מזון רוחני הבא להתחלקו?ת, כי השגתה לכל אדם היא כפי תכונתו והשגתו, כפי שיוכלו כל?י מוחו לשאת ולהבין ולא כן המצוו?ת שהן לכולם בשווה" (ספר מאמרים לבעל התניא, עמוד צו).

• עצב ושמחה בעולמו של עובד האדמה:
• "ה?ז??ר?ע?ים בדמעה, בר?נה יקצ?רו?" (תהלים קכו, ה).
• "הלו?ך ילך וב?כ?ה נ?ש??א משך ה?ז??ר?ע, ב??א י?ב?א בר?נה נ?ש??א א?ל?מ??ת?יו" (תהלים קכו, ו).
שלבּים בהכנת הלחם – מהשדה ועד לרדייתו
ראשית דבר, יש לציין שבתהליך הכנת הלחם לקחו חלק בעלי כישורים ואומנויות לא מעטים. כל אחד היה אחראי לשלב אחד, או ליותר משלב אחד, בתהליך הכנת הלחם. כולם עמלוּ על מנת להביא – בסופו של דבר – לאפיית הלחם ולרדייתו.
להלן השלבּים העיקריים בהכנת הלחם:
1. עיבוד הקרקע והכשרתה לזריעת החיטה.
2. זריעת החיטה וגידולה. ל?רוב, בשדות בעל בקרקעות עם מחזור זרעים.
3. קצירת החיטים.
4. ד??י?שׁ – להרחקת המוֹץ.
5. ל?ת?ית?ה: השריית גרגרי התבואה במים לשם שטיפתם וגם כדי לרכּכם לפני טחינתם. אפשר שהליך הלתיתה מטרתו לתת לסוּבּין – העוטפים את גרגר החיטה – גמישות כדי שלא יישבר במהלך הטחינה, או הכתישה, או הגריסה של גרגרי החיטים. הערת אגב: לשם הכנת לחם לא מוּחמץ (מצות לפסח, למשל) לא מבוצע שלב הלתיתה. זאת על מנת למנוע החמצה ספונטנית של החיטים.
6. ייבוש גרגרי החיטה לאחר הלתיתה ולפני טחינתם.
7. טחינה, גריסה, או כתישה של גרגרי החיטה בטכניקות שונות.
8. ניפוי הקמח להרחקת הסוּבּין, חלקי גרגרים לא רצויים, גופים זרים ומזהמים שונים כחרקים וכדומה.
9. לישת עיסת הבצק: שלב זה מותאם לסוג הלחם המבוקש. לשם כך מוּספים, או לא מוספים, לעיסת הבצק תוספים שונים שמביאים להתפחתו או מונעים את התפחתו של הבצק.
10. אפייה: שלב שנעשה בטכניקות שונות, במטרה לקבל את התוצר הסופי המבוקש (לחם, פיתות וכדומה).
11. רדיית דברי המאפה. שלב חשוב לקבלת הלחם בצורה ובדרגת האפייה הרצויות.
12. אחסון דברי המאפה: על פי תכונותיהם.
השלבּים הראשונים בהליך הכנת הלחם נעשים על ידי החקלאי. בעלי כישורים מתאימים אחרים מכינים את הגרגרים ללישה (עד לשלב ניפוי הקמח ועד בכלל). שלבּי הלישה, האפייה ורדיית הלחם נעשים על ידי האופים – הנחתומים בלשון חכמים והעברית הצחה.
טחינת החיטה
טחינת גרגרי החיטה היא א?חד השלבּים המתקדמים בהכנת הלחם.
בימי קדם נהגו לטחון את החיטה, ל?רוב, על ידי שחיקתם וגריסתם באבני ר?חיים, או על ידי כתישתם. טחינה זו מותירה בקמח את כל מרכיבי גרגר החיטה.
טחינת ר?חיים אינה יוצרת חום גבוה במיוחד. לכן איכותו של קמח זה גבוהה, מכיוון שנשמרים בו כל מרכיבי גרגר החיטה.
טחינה על ידי שחיקה בין שתי אבני ר?חיים קטנות נעשית על ידי אדם, ל?רוב על ידי שחיקה באבני ר?חיים גדולות המוּנ?עוֹת על ידי בהמות המסובבות אותן, או על ידי מפּלי מים. כאן המים נופלים על גלגלות המניעות את אבני הר?חיים. אבני ר?חיים עתיקות שהיו מוּנ?עות על ידי מפלי מים נמצאו בנחל התנינים.

החל מהמאה השמונה-עשרה הוכנסו לשימוש בעולם טחנות רוּח. בעזרתן מוּנ?עות אבני ר?חיים – לרוב גדולות. טחינה בטחנות רוח נעשית בסיבובים מהירים של אבני הר?חיים. הדבר יוצר חום גבוה. חום זה פוגם באיכות תכולת החלבונים והוויטמינים המצויים בגרגרי החיטה. בנוסף, טחינה כזו מפרידה היטב בין קליפת הגרגרים לבין ליבּת הגרגרים (הא?נדוספ??ר?ם) – החלק העמילני. זה האחרון הנו המרכיב העיקרי בקמח הלבן. הוא משמש לתעשיית רוב הלחמים.
מה שידוע הוא שתפוקת הטחינה בטחנות רוּח גבוהה מאוד לעומת טחינה באבני ר?חיים קטנות. כך עלוּת הפקתו של קמח משחיקת טחנות רוח נמוכה יותר מזו של קמח המתקבל על ידי שחיקה באבני רחיים קטנות שתוארו לעיל.
טחנות הרוח הראשונות לטחינת חיטה היו מופעלות בקיטור. הראשונה בהן הוכנסה לשימוש בלונדון בשנת 1785. לאחר מכן במרוצת השנים, הוכנסו לארץ ישראל טחנות קמח המוּנ?עות בקיטור. מאוחר יותר הוכנסו לשימוש טחנות קמח המונעות במנועים המופעלים בנפט. מאז תום מלחמת העולם הראשונה (1918) ועד לימינו, טחינת הקמח נעשית בטחנות רוח המוּנ?עות בחשמל.
סוגי הקמח
שלושה הם סוגי הקמח העיקריים – תולדה של צורת טחינת גרגרי הדגן.
• קמח לבן: קמח שתכולתו עמילנית. קמח זה מכיל כ-75% מתכולת גרגרי החיטה. בהיות העמילן מרכיבו העיקרי של קמח זה הוענק לו השם "קמח לבן".
• קמח כהה: שמו האחר בעגה הישראלית הוא "קמח אחיד". עיקרו עמילן. קמח זה מכיל חלק קטן מקליפת גרגרי החיטה. הגרגרים מעניקים לו את צבעו הכהה.
• קמח מלא: קמח זה מכיל את כל מרכיבי גרגר החיטה.

הכנת הבצק ולישתו
לבחירת הקמחים האידיאליים הובאו בחשבון התכונות שהם מעניקים לעיסת הבצק. נדרש מהם:
• לסייע לדביקוּת מרכיביה של עיסת הבצק (שאם לא כן לא ניתן לקבל כלל עיסת בצק).
• לתת לה גמישות.
• להעניק לבצק יכולת להתמתח.
• להעניק לבצק יכולת לספוג יותר מים, וכך יופק לחם בכמות גדולה יותר.
חלבון הנקרא בשם ג?לוּט?ן המצוי בקמח הדגנים מאפשר יצירת צמיגוּת בקמח שנילוֹש. יוצא דופן הוא קמח השיפון. קמח זה הוא נטוּל ג?לוּט?ן. לכן לא ניתן ליצור ממנוּ עיסת בצק.
תפיחת הבצק נעשית באחת משתי הדרכים הבאות:
• התפחה על ידי החמצה. את הפעולה מבצעים חיידקים מקבוצת חיידקי חומצת החלב. אלה ידועים בשמם "חיידקים טובים", או "חיידקים פ??רוֹב??יּוֹט?י??ים". כתוצאה מתהליך התפתחתם בעיסת הבצק נוצרת חומצת חלב והגז פחמן
דו-חמצני. זה האחרון כפי הנראה הוא הגורם להתפחת הבצק.
המ?ח?מ?צ?ת – המ?ז?ר?ע – שהוּסף לבצק ואשר הכיל את החיידקים הללו נקרא בלשון המקראית בשם ש??אוֹר.
התפחת בצק על ידי החמצה היא תהליך א?טי מאוד. זהו תהליך קדום המוזכר כבר בסיפור יציאת מצרים, כאשר בני ישראל הצטווּ לנוּס ממנה. וזה לשון הכתוב: "וישא העם את ב??צ?קוֹ טרם י?ח?מ?ץ מ?ש??א?ר?ת?ם צ?ר?ר?ת ב??ש??מ?ל?ת?ם על ש??כ?מ?ם" (שמות יב, לד).

• התפחה על ידי התססה. זהו תהליך התפחה שהתפתח במרוצת הדורות. משתמשים בו בשמרים כ??גורם המתפיח את עיסת הבצק. אלה מפרקים את הסוכרים שבעיסת הבצק לכוהל את?ילי (א?ת?נוֹל) ולגז פחמן דו-חמצני. תהליך התפּחה זה מהיר מאוד לעומת תהליך ההתפחה על ידי החמצה באמצעות ש??אוֹר.
ברוב מדינות העולם מתפיחים את הבצק על ידי התססה כדי להגיע לתוצאה במהירות.
מבּחינה בריאותית, לחם שהוּתפּח על ידי שאור (דהיינו בתהליך החמצה) מקובל שהוא בעל איכויות בריאותיות גבוהות יותר מלחם שבצקו הותפח על ידי התססה. אין כאן המקום לפ?רט משמעויות בריאותיות אלה.
אפיית הלחם
השיטות לאפיית לחם למיניו רבות הן ותלויות במוצר המבוקש: כיכרות לחם בצורות שונות ובגדלים שונים, פיתות בגדלים ובצורות שונות, וכדומה. אומנות אפייה מיוחדת היא אפיית עוגות ועוגיות אך אין כאן המקום לפרטה.
יש להשתמש בטאבּוּנים, במשטחים חמים (שניהם לאפיית פיתות. האחרונים מקובלים, למשל, בקרב העדה הדרוזית, ועליהם נאפות הפיתות הדרוזיות הידועות בדקוּתן ובטעמן), בתנורי אפייה במאפיות, או במתקני אפייה ביתיים (שני האחרונים לאפיית לחמים, עוגות ודברי מאפה).
איש איש ורצונו. איש איש ואהבתו.
אומנות הכנת לחמים החלה במצרים הקדומה
לדעת רבים מהחוקרים אומנות הכנת לחמים החלה במצרים הקדומה.
הלחם היה המזון העיקרי כבר במצרים המקראית. על כך מצינו בספר בראשית (מ, א-ב), כאשר בראש מערכת האפייה של פרעה המלך עמד "שר האוֹפים".
המצרים ידועים כמי שעסקו במה שקוראים היום "תעשיות ביו-טכנולוגיות". שתיים מתעשיות אלה היו הכנת לחמים והכנת משקאות אלכוהוליים (בירה, יין ומשקאות תוססים אחרים).
בממצאים ארכיאולוגיים, ל?רוב בתחריטי קיר, נראו שלבּי הכנת הלחם: החל מלישת הבצק ועד לרדיית הלחם. כן היו חורטים לחמים בגדלים ובצורות שונות.
מה שברור הוא, שלעיסוק בתעשיית הלחמים ובתעשיית המשקאות האלכוהוליים והתוססים נדרשים ידע רחב ומומחיות ברמה של אומנות ל?שמה.
קהיליית האופים נקראת בלשון חז"ל ובלשון העברית הצחה בשם נחתוֹמים.
אין ספק שבני ישראל, בהיותם עבדים במצרים, למדו את תהליכי הכנת הלחם מאדוניהם רודניהם המצרים.
האדם חשש תמיד מחוסר דגנים
בני כל התרבּוּיות והדתות סברו שירידת גשמים בע?תם, או עצירתם, נתונות לרצונו של הא?ל (או הא?לים) בלבד. לכן, חובה הייתה על כל אדם ואדם לציית לאלוהיו ולמלא את כל ציווּייו, בקשותיו, רצונותיו וציפיותיו ממנו.
אין עוררין על כך – וכבר ציינו – שהדגנים הם מרכיבי מזונותיו העיקריים של האדם. עוּבדה זו הייתה ידועה כבר מ?דוֹר?י דורות. החשש ממשברים אקולוגיים – ל?רוב עצירת גשמים – מובילה לבצורת. האדם חשש תמיד מפני רעב, מפני מחסור בדגנים – תולדה של בצורת – עצירת גשמים.
על נושא זה מצינו במקרא שכאשר יש רעב, הכּמיהה היא ללחם (לא לפ?רות! לא לירקות! לא לבשר!). האדם עשה הכול על מנת "לשבור את הרעב". במקרא נכתב על הצורך "לשבור ש??ב?ר". הדבר נעשה על ידי הכללת דגנים בתפריט – ל?רוב של דברי מאפה העשויים מגרגרי חיטה או שעורה.
לרעב יכולות להיות מספר סיבות. השכיחה שבהן מוזכרת כבר במקרא והיא הבצורת, שהיא תמיד תולדה של עצירת גשמים – העדר מים לצמיחת שדות החיטה, עשב השדה ופ?רות השדה החיוניים לתזונת האדם.
במספר מקומות במקרא מצינו אזכורים של רעב כתוצאה מבצורת. לעומת זאת, ירידת גשמים בע?תם היא ערוּבּה לתנובת שדה טובה ולחיים בריאים וטובים.
להלן כמה מובאות מהמקרא:
• קיום מצוות האלוהים – נוסחה לחיים:
• "אם ב??ח?קּ?ת?י תל?כו ואת מ?צו?ת?י ת??ש??מ?רוּ ועשיתם א?תם. ונתתי ג?ש??מ?יכ?ם ב??ע?ת??ם ו?נ?ת?נ?ה הארץ י?בוּל?הּ ועץ השדה י?ת??ן פ??ריוֹ. והשיג לכם ד??י?שׁ את ב??צ?יר וּב?צ?יר ישיג את ז?ר?ע ו?א?כ?ל?ת??ם ל?ח?מ?כ?ם ל?שׂב?ע וישבת?ם ל?ב?ט?ח בארצכם" (ויקרא כו, ג-ו).
אכן, לחם הוא חיים.
• בימי אברהם אבינו: "ויהי רעב בארץ ו?י??רד אבר?ם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית יב, י).
• בימי יצחק אבינו: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פל?שתים ג??ר?ר?ה" (בראשית כו, א).
• יעקב ובניו ירדו מצרימה לשבור שבר: "ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים. רדוּ שמה וש??ברו לנו משם ונחיה ולא נמוּת" (בראשית מב, ב).
• גם בימי שפוֹט השופטים היה בארץ רעב: "ויהי בימי ש??פ?ט השׁ?פטים ויהי רעב בארץ" (רות א, א).
אלה הם רק חלק מהמובאות במקרא על רעב שהוא תולדה של עצירת גשמים.
החיטה – סוד הבריאות
כותרת זו היא שמו של ספר מעניין ומרשים שכּתב יעקב היינריך. הספר יצא לאור בהוצאת ל?דוֹרי בשנות השישים של המאה העשרים (אין ציון מדויק של שנת ההוצאה לאור).
הספר פורשׂ לפנינו את הרכ??בהּ הכימי של החיטה וחשיבותה בבריאות האדם מזוויות שונות.
כפי שכבר צוין על כך אין עוררין: החיטה והלחם, הם סוד בריאותו של האדם.
כל הנאמר לעיל יכול להסביר את הסיבה (או הסיבות) לחשיבותו של הלחם בחיי האדם. כאמור, חשיבות זו הולידה את התקדשותו של הלחם.

דגנים – המרכיבים התזונתיים היחידים המשׂביעים את רעבונו של האדם
אין כמו דגנים (בתרבות הקדומה, שבסיסה באגן הים התיכון ובאזור הסהר הפורה, וכן בתרבות המערבית ההתייחסות היא ללחם) להשׂבּיע את רעבונו של האדם – כל אדם. לא פ??רות, לא ירקות ולא בשרים עושים זאת.
כך ראינו שבתרבויות שונות משמשים הדגנים כמרכיב תזונתי עיקרי: במדינות המערב ובאזורנו – הלחם, בתרבויות המזרח הרחוק – האורז, בתרבות דרום אמריקה – התירס, בערבות אפריקה – הדוּרה, ועוד.
תופעה שכיחה – עוד מדורי דורות – היא אכילת מתכונים המכילים דגנים כפת שחרית.
"ד?גני בוקר" – זהו מוּתג חדש יחסית לדגנים שנאכלים לארוחת הבוקר בתרבות העולם המערבי. מחבר ספר זה יודע לספר על חוויותיו בנושא, כילד בבית הוריו, שנוהל על פי הליכות יהודי תימן. אז, הפת לשחרית הייתה מתכון מגרגרי חיטה כמוֹת שהם. (ש??ם התבשיל בעגה היהודית תימנית: ה?ר?ישׁ.) לתבשיל במים של חיטה הוּספו דבש, צימוקים, וכדומה – דגן בפת השחרית – נוסחה לבריאות.
אך ענייננו בפרק זה הוא הלחם ועל אודותיו תורחב יריעת הכתוב.
ה?מ??ן – לחם מ?ן השמים
בנדודיהם של בני ישראל ארבעים שנה במדבר, הוריד הקדוש-ברוך-הוא מהשמים מ?ד??י יום ביומו (למע?ט ימי שבת ומועד) את המן. זה מצוין במקרא גם בשם "לחם מ?ן השמים". את המן ל?קטו בני ישראל מ?ד??י בוקר. וכך נאמר: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מ?ן השמים וי?צ?א העם ולקטו ד??ב?ר יום ביומו" (שמות טז, ד).
על דעת מלומדים ה?מ??ן – הלחם שהורד מן השמים – אינו לחם מדגנים, אלא מוצר טבעי אחר שלא נעמוד על מ?הותו בספר זה.

משמעויות המילה לחם – לחם הוא חיים
מעניינת ההשתלשלות הבאה של המקורות והמשמעויות של המילה העברית ל?ח?ם:
• בשפה הערבית "ל?ח?ם" פירושו בשר.
• בלהג המצרי של השפה הערבית לחם נקרא בשם "ע?ישׁ". הוא נגזר כפי הנראה מהשורש "עאש" שפירושו "לחיות". זו המשמעות, הגלויה, או הסמויה, של המילה לחם בערבית: חיים, מחיה.
• מעניין שבתרבות המצרית הקדומה מוזכר הא?ל אוֹז?יר?יס, שמכוּנה "לחם האנושות".
• לחם הוא ביטוי לפרנסה. על כך מצינו את המושג "מטה לחמו": "ב??ש??ב?ר?י לכם מ?ט??ה ל?ח?ם" (ויקרא כו, כו).
• דוגמה נוספת לקשר בין לחם לפרנסה מצינו במושג השגור בשפה האנגלית למי שמפרנס את המשפחה: Bread Winner.
הלחם כגורם המחבר בין אנשים
לאכילה בצוותא – בחברוּתא – חשיבות רבה מאוד בכל התרבויות עוד מקדמת דנא.
יש המוצאים במילה האנגלית Companion, שפירושו חבר, שותף, את הבסיס להתנהגות חברתית סביב שולחן האוכל. כך מוצאים במילה Compantion את המילה הלטינית Panis שפירושהּ ל?ח?ם. דהיינו, כאשר בני אדם חוברים יחדיו הם בּוֹצעים יחדיו לחם.
הלחם במסורת היהודית
כמצוּפּה, היהדות מתייחסת בי?ראה ובכבוד ללחם, ומעניקה לו מעמד של קדוּשה. לפני אכילת לחם ישנו ריטואל של שתי פעולות לפחות שעל היהודי לעשות טרם הסעודה.
• נטילת ידיים וניגובן-ייבּוּשן. לא רק מפּאת ההיבט ההיגייני אלא גם מפּאת קדושת הלחם.
• ברכה על הלחם. על פי המשנה אדם חייב לברך על לחם שנאפה מאחד מחמשת הדגנים שהתברכה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, כ??ס??מ?ת, שיבולת שועל ושיפוֹן. הברכה היא "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" (משנה, ברכות ו, א). ברכה זו שגורה בלשון העם בשם "ברכּת המוציא".
• ריטואל זה מקביל לנטילת הידיים וניגובן על ידי הכּוֹהנים לפני שהיו נכנסים לעבודה בבית המקדש.
• לאחר "ברכת המוציא" הסועד בוצע את הלחם וטובלו במלח, או שופך עליו קורט של מלח. הדבר נעשה על סמך מה שנאמר בספר ויקרא (יב, יג): "קרבן מ?נחתך במלח ת?מלח".
• חכמי ישראל ראו את שולחן האוכל כמייצג את המזבח שהיה בבית המקדש. לכן יש לנהוג בעת האכילה של כל דבר מאכל, ובעיקר של לחם, בקדוּשה וב?י?ראה, כשם שהכּוֹהן התנהג בבית המקדש. ברוח זו מפרש התלמוד הבבלי (חגיגה כז ע"א ומנחות צז ע"א) את הפסוק מספר יחזקאל (מא, כב): "המזבח שלוש אמוֹת ג??ב?ה?? וא?רכּו שתים אמוֹת ומ?קצ?עות?יו לוֹ ו?א?רכּוֹ וקיר?תיו עץ וידבר א?ל?י זה הש?לח?ן אשר לפני ה' ".
להלן כמה מובאות מעניינות מהמקורות היהודיים על חשיבותו ומקומו של הלחם בחיי האדם:
• אברהם אבינו, כאשר גירש את ה?ג?ר ואת בנה ישמעאל, צ?ייד אותה בלחם: "וישכם אברהם בבּ?קר ויקח לחם וח?מ?ת מים ויתן אל הגר ש??ם על שכמהּ ואת הילד ו?י?ש??ל??ח?ה? ותלך ו?ת??ת?ע במדבר באר שבע" (בראשית כא, יד).
• יעקב בצניעותו ביקש מהקדוש-ברוך-הוא לחם לאכול ובגד ללבּוֹש. זה לשון הכתוב: "ו?י??ד??ר יעקב נ?ד?ר לאמ?ר אם יהיה אל?הים ע?מ??ד?י ושמרני בדרך ה?ז??ה, אשר אני הולך ונתן לי ל?ח?ם לאכ?ל ובגד ל?ל?בּ?ש" (בראשית כח, כ).
• הלחם כמזון לאסיר: "ואמרת??, כה אמר המלך ש??ימוּ את זה בבית הכלא ו?ה?א?כ?ל?הוּ לחם לחץ ומים לחץ עד בּ?א?י בשלום" (מלכים א' כב, כז).
• הלחם והמים – החשובים במזונות האדם: "כי הנה האדון ה' צבאות מ?ס?יר מירושל??ם ומיהודה מ?ש??ע?ן וּמ?ש??ע?נ?ה כל מ?ש??ע?ן לחם וכל מ?ש??ע?ן מים" (ישעיה ג, א).
• מפּאת היותו מרכיב חשוב בתזונה – ומכאן קדוּשתוֹ – של לחם הנאפה מחמשת הדגנים שבהם התברכה ארץ ישראל (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כ??ס??מ?ת ושיפון) חייב האדם טרם אכילתו בברכת הלחם (ברכת המוציא) שכבר דוּבּר עליה.
• השפעות הלחם על האדם:
• מש?ב?יע: "ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, טו). כך "דברי תורה משׂביעים את נפשו של אדם" (סוכה נב ע"א).
• סועד ומקשר בין הנפש ובין הגוף. כך "לחמה של תורה שנקראת עוז"
(שמות רבה כז, ד).
• "פת שחרית טובה מאוד לגוף כשאכילתה בזמנה, וא?לו שלא בזמנה אינה מועילה כל כך" (אור תורה קנז). כך "לימוד התורה שהוא מזון לנפש. יש מעלה יתרה בלימוד שתיכף לאחר תפילת שחרית מלימוד של כל היום" (אורות התורה משפטים א, ריג).
• "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג). כך "ע?ם התורה הקרויה לחם, צריכים לצרף אליה גם מצוות התשובה שנקראת 'מוצא פי ה' " (אורות התורה דברים ה, ב, כד).
• ואחרון, ואולי חשוב ביותר: אדם משיג את לחמו מיגיע כפ?יים, בעבודה קשה והוא מלא ציפיות, אך קוצ?ר את הישגיו בשמחה.
להלן שלוש מובאות הקשורות לחיטה, ללחם ולעבודת האדמה:
• "בז?עת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט).
• "הז?רעים בדמעה בר?נה יקצ?רוּ" (תהלים קכו, ה).
• "הלוֹך ילך וּב?כ?ה נ?ש??א משך הז?רע, בּ?א י?ב?א בר?נה נ?ש??א א?ל?מּ?תיו" (תהלים קכו, ו).
• הלחם הוא חיים – לגוף ולנשמה. כך מצינו: "ו?י?י?ן י?ש??מ??ח ל?ב?ב א?נוֹשׁ ל?ה?צ?ה?יל פ??נ?ים מ?ש???מ?ן ו?ל?ח?ם ל?ב?ב א?נוֹשׁ י?ס?ע?ד" (תהלים קד, טו).

לחם הפ??נים – המעניין והמרשים בפולחני הלחם
אחד הפולחנים המרשימים ביותר סביב הלחם (מכל אלה הידועים למחבר ספר זה) בתרבויות ובדתות העולם הוא פולחן לחם הפ??נים, הנטוע בהוויית היהדות. לכן תורחב יריעת הכתוב על אודות פולחן לחם מרשים ומעניין זה.
המדובר בשתים-עשרה כיכרות לחם (חלות העשויות מסולת) שהיו נתונות תמיד על שולחן הזהב בהיכל בית המקדש.
מריטואל פולחני זה ניתן להבין עד כמה הקדוש-ברוך-הוא רואה בלחם כמזון בסיסי, עיקרי ומקודש, כך שהוא רצה שיימצא תמיד אל מולו בבית המקדש. הציווּי האלוהי בנושא זה מופיע בספר שמות (כה, ל): "ונתת על ה?ש???ל?ח?ן ל?ח?ם פ??נ?ים ל?פ?נ?י תמיד".
א?זכּוּרים נוספים מצינו גם בשמואל א' (כא, ז), במלכים א' (ז, מח) ובדברי הימים ב' (ד, יט). שני מקורות אחרונים אלה מתייחסים למקדש שבנה שלמה המלך.
חובת הימצאו של הלחם בקודש הקודשים מצביעה על כך שהקדוש-ברוך-הוא רואה בקודש לא רק היבטים רוחניים, אלא שמרכיבי החוויה הקדושה כוללים גם את החומר וגם את האלוֹהוּת. הלחם הוא המייצג את החומר במארג האלוהי.
המקור והמשמעות של השם "לחם הפנים"
אין הסבר אחד ברור המוסכם על דעת כל חכמי ישראל וחוקרי המקרא למשמעות השם "לחם הפ??נים". ישנן מספר הערכות. העיקריות שבהן תוּבאנה להלן. אין חשיבות לסדר כתיבתן. כולן חשובות בשווה.
• לחם הפ??נים מוצב בפ?נים המקדש ומכאן נגזר השם "ל?ח?ם ה?פ??נ?ים".
• שולחן הזהב שבקודש ייקרא גם בשם "ש??לחן הפ??נ?ים" ומכאן השם "לחם הפנים". הערכה זו היא על סמך מה שנאמר בספר במדבר (ד, ז): "ו?ע?ל ש??ל?ח?ן ה?פ??נ?ים י?פ?ר?שׂוּ ב??ג?ד ת??כ?ל?ת... ולחם ה?ת??מיד עליו יהיה".
• חיזוק לאמירה זו מופיע במשנה (מנחות יא, ז): "שולחן של זהב מבפ?נים שעליו ל?ח?ם ה?פ??נ?ים תמיד".
• בתרגום יהונתן, לחם הפנים נקרא "ל?ח?מ?א גוואה", שפירושו הלחם הפנימי – זה שבתוך הה?יכל. ופנימי הוא פ??נ?ים = פ??נ?ים.
• פּירוש חלקו האחרון של הפסוק בספר שמות (כה, ל): "... ל?פ?נ?י ת??מ?יד", רומז שייתכן שהשם פנים נגזר מהמילה לפ?נ?י.
• לרשב"ם פירוש אחר. זהו "לחם הראוי לפני שׂרים. לחם נאה". להערכתו זו הרשב"ם הגיע ממה שהעניק אלקנה לחנה א?שתו "מנה אחת א?פ??י?ם" (שמואל א' א, ה).
• פירוש אחר מופיע בדברי בן זוֹמ?א במשנה (מנחות יא, ד): "שיהיה לו פ??נ?ים". פירוש זה מתייחס ונגזר מצוּרתו של לחם הפ??נים. פירוש רש"י לאמירה זו הוא שהכּוונה היא, כפי הנראה, לקרנות החלה שהם בצ?דיה. רש"י מפרש שהכוונה היא מלשון פ??נ?ים, שמשמעותה יכולה להיות הפינות או הזוויות של החלה.
אופן סידור החלות בקודש
בספר ויקרא (כד, ה-ט) מתואר שולחן הקודש וסידור לחם הפ??נים עליו:
ולקחת ס?לת ואפית א?ת?הּ ש??ת??ים עשרה חלות שני ע?ש??ר?נ?ים יהיה ה?ח?ל??ה האחת. ושמת אותם שתים מ?ע?ר?כוֹת ש??שׁ ה?מ??ע?ר?כ?ת על הש??לחן הטה?ר לפני ה'. ונתת על המערכת לב?נה זכּה והיתה ללחם ל?א?ז?כ??ר?ה א?ש???ה לה'. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה ל?א?ה?ר?ן ולבניו ואכ?ל?הו במקום ק?דשׁ כי ק?דש ק?ד?ש??ים הוא לו מ?א?ש???י ה' ח?ק עולם.
סידור החלות על השולחן היה כך: היו שתי סדרות – שתי מערכות – של חלות. בכל סדרה היו שש חלות. בכל סדרה החלה התחתונה הייתה מונחת על שולחן הזהב עצמו. חמש החלות הנוספות היו מסודרות למעלה ממנה – אחת למעלה מחברתה. חמש החלות מכל סדרה (על החלה הראשונה) היו מוצבות על גבי ק?נים, שהיו עשויים מזהב. יש הטוענים שצורת הנחת החלות על גבי הקנים באה למנוע את מעיכתן (בייחוד את מניעת מעיכתה של החלה התחתונה), בהיותן מונחות זו על גבי זו.
סיבה נוספת: האפשרות להנחת החלות על גבי הקנים נועדה לאפשר מעבר אוויר ביניהן ועל ידי כך כנראה למנוע את עיפּוּשן של החלות. על כך תורחב בהמשך יריעת הכתוב.

לחם הפנים – החלות – היו נאפות מדי יום שישי
חלות אלה היו מזונם של הכּוֹהנים שבבית המקדש. החלות עמדו בקודש שבוע ימים – מיום שבת ליום שבת. אז נאכלו חלות שעמדו שבוע בקודש. הן נשמרו בטריותן כאילו זה עתה נאפו. החלות שעמדו בקודש שבוע ימים נאכלו על ידי הכּוֹהנים שהיו בשני משמ?רות הכּוֹהנים – במשמר היוצא ובמשמר הנכנס. המשמרות נהגו להתחלף מדי שבת בשבּתו, שהוא מועד אכילת החלות.
על פי הנאמר במסכת יומא (יז ע"ב) מחצית כמות החלות ניתנה לכּוֹהן הגדול.
כאמור, לאחר שבוע – ומ?די שבוע – היו מחליפים את החלות שעמדו במשך שבוע בחלות שזה עתה נאפו. קודם היו מניחים את החלות הטריות ורק אז היו מוציאים מעל שולחן הקודש את החלות שעמדו בקודש במשך השבוע. ריטואל זה בא למלא אחרי הציווּי האלוהי "לפ?נ?י תמיד" (שמות כה, ל). דהיינו: אסור שיהיה מצב שעל שולחן הקודש לא יימצאו חלות לחם הפ??נים.
צורת חלות לחם הפנים
לחם הפנים נאפה מסולת, דהיינו מקמח לבן. החלה מתוארת במשנה במסכת מנחות (א, ד): "אורך כל חלה צורתה הייתה מובנית. עשרה טפחים אורכה, רוחבה חמישה טפחים וקרנותיה שבע אצבעות" (טפח – יחידת אורך מקראית שהיא כרוחב כף יד – הערה שלי. א"מ).
על המילה "קרנותיה" אומר הרמב"ם שמדובר בעובי החלה (הרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין ה, ט). לעומתו, רש"י מציין שהמדובר בסמל לקרנות המזבח בגובה של עשר אצבעות
(רש"י למשנה, מנחות צו, א).
בנושא צורת לחם הפנים חלוקות הדעות בין חכמי ישראל. דוגמה לכך אפשר להבין מהמובא במסכת מנחות (צד ע"ב): "לחם הפנים, כיצד עושין אותו? רבי חנינא אומר: כמין תיבה פרוּצה. רבי יוחנן אומר: כמין ספינה רוקדת".
מהי "תיבה פרוצה"? כפי הנראה, הכּוונה שהתבניות שבהן נאפו החלות היו תבניות כצורת האות חי"ת הפוכה, דהיינו: פתוחה כלפי מעלה.
מהי "ספינה רוקדת"? הכּוונה שהתבנית שנאפו בה החלות הייתה בצורת V, דהיינו: תבנית שבסיסה צר ודופנותיה משוּפּעות. ייתכן שמדובר בתבנית שבסיסה מעוגל – קמוּר.
על שתי מטבעות מתקופת מתתיהו אנטיגונוס, שהיה המלך החשמונאי האחרון, היו חרוטות שתי מער?כות לחם הפנים כשהן מוצבות על שולחן הפנים. החלות היו מעוגלות בבסיסן. יש הרואים בממצא ארכיאולוגי זה סימוכין לצורת בסיסן של חלות לחם הפנים שהיא, כפי הנראה, "ספינה מרקדת".
חיזוק לכך ניתן למצוא גם בתלמוד הירושלמי במסכת מנחות (יא, ו). שם נאמר בזו הלשון: "ארבע סניפיו של זהב דומין לקרנין היו שם, שבהן היו סומכין את החלה מפני שדומות לספינה שלא תהא רוקדת".
המחלוקת נותרה בעינה ולא הוכרע כיצד היה מבנה תבנית החלות. אפשר שבתקופות שונות נאפו החלות בצורות שונות: פעם בצורת "תיבה פרוצה" ופעם בצורת "ספינה רוקדת".
מכּיוון שהחלות הונחו לרוחבו של שולחן הזהב, היה צורך לקפּל את שׁוּל?יה? של כל חלה וחלה. בין חכמי ישראל הדעות חלוקות לגבי מידת קיפולן של החלות.
הקטרת הלבונה – להעצמת המעמד
משני צ?די שתי מער?כות החלות על שולחן הזהב היו מוצבים שני ב??ז?יכ?ים להקטרת לבונה (ויקרא כד, ה-י). הקטרת הלבונה נעשתה במעמד של החלפת לחם הפנים. הר?יח סימל את הרוּח שבקודש.
אפיית לחם הפנים נעשתה על ידי צוות נחתוֹמים מעולה
עבודות הלישה, האפייה והרדייה של לחם הפנים היו מורכבות מפּריטים קטנים וחשובים במכלול עשיית קודש זו. על פי המשנה, המוֹנה את שמות הממונים על התפקידים השונים שהיו בקודש והשייכים, כפי הנראה, לדור האחרון ששירת בבית המקדש (או של דור אחד לפניו) מצוינת משפחת ג?ר?מוֹ כמי שבידיה הידע, ובניה היו האחראים להכנת לחם הפנים. כך מצינו במשנה במסכת שקלים (ה, א): "בית ג?ר?מוֹ על מעש??ה לחם הפ??נים".
בני בית ג?ר?מוֹ היו כּוֹהנים או לווים. כפי הנראה, הייתה זו משפחה מכובדת, אשר לבניה היו כישורים ברמה גבוהה בתחום האפייה. הם היו נחתומים מעולים. בתקופה הקדומה מעמד הנחתומים נחשב למעמד חברתי גבוה. ייתכן שבידיהם של בני משפחת ג?ר?מוֹ היו מצויים הידע, הכישורים והיכולות לאפות לחמים בעלי איכות גבוהה ובצורות מיוחדות כנדרש בציווּי האלוהי לאפיית לחם הפנים.
משפחת ג?ר?מוֹ שמרה את ר?ז?י הכנת לחם הפנים בסוד. בניה העבירו ידע זה, כנראה, מדור לדור רק ביניהם. על כך התרעמו חכמי ישראל: "בית ג?ר?מוֹ, לא רצו ללמד על מעש??ה לחם הפ??נים" (משנה, יומא ג, א).
משפחת ג?ר?מוֹ, שפּעלה בתוך ה?ע?ז?ר?ה שבבית המקדש, הייתה מקבלת את הקמח, ואז בני המשפחה היו ל?ש??ים אותו, אופים ורודים את חלות לחם הפנים. כאמור, בתחומים אלה הייתה מומחיותם של בני משפחת ג?ר?מוֹ.
השם ג?ר?מוֹ קשור כנראה לעשייתם בקודש
נשאלת השאלה, מהו מקור השם ג?ר?מוֹ? זהו שם שנשמע ומצלצל שלא בלהג השפה העברית.
ההערכה שמחבר ספר זה אימץ לעצמו, ומובאת להלן, היא זו שהציע ידידו הטוב, פרופ' ז?הר עמר במאמרו המקיף והמרתק "לחם הפ??נים – היבטים היסטוריים וריאליים".
וזו הערכתו של פרופ' עמר לגבי מקור השם ג?ר?מוֹ:
כפי הנראה, השם ג?ר?מוֹ הוא תולדה של השפעה הלניסטית בכללותה, או של ההשפעה היוונית שחדרה לכמה משמות המשפחות המיוחסות בירושלים בתקופת הבית השני.
על פי הערכה זו, השם ג?ר?מוֹ נגזר מהמילה הלטינית Gremium, שמשמעותה ח?יק ובהשאלה: פנימיות, תוך, קרביים. לפי זה, הנושאים את שם המשפחה ג?ר?מוֹ הם אנשים שעוסקים בלחם ה"פ??נ?ים" דהיינו: לחם שהוכן בתוך ההיכל פנימה. אנשים אלה עבדו בתוך הע?ז?ר?ה. דבר זה תואם ומשלים את הגדרת הרמב"ם: "אנשי פ??נ?ים"
(הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יב, כא).

על אופיו ותכונותיו של לחם הפנים
להלן מספר נקודות מעניינות הקשורות לאופיו ולתכונותיו של לחם הפנים, כפי שהן עולות מהמקורות היהודיים השונים:
• לחם הפ??נים נאפה מסולת מקמח לבן מזני חיטה מעולים, אשר גוּדלו במיוחד לש??ם הכנתו.
הכּוֹהנים של המשמר היוצא, הם שעסקו בהכנת השלבּים הראשונים של הלחם. עבודות אלה כללו את הבאת גרגרי החיטה, טחינתם והכנת סולת משובחת. כאמור לעיל, הנחתומים לבית ג?ר?מוֹ המשיכו את תהליך הכנת לחם הפנים: הלישה, האפייה והרדייה.
מעניין לציין שהמדובר בגרגרי חיטה מהסוג Triticum. החיטה גודלה בשדות בעל משובחים שעברו מחזור זרעים.
עיסת הבצק הייתה מקמח מזן החיטה הקשה שהוּסף לה, כפי הנראה, גם קצת קמח מגרגרי זן החיטה הרכה.
הכּוֹהנים שעסקו במלאכת הכנת הלחם היו בוררים את הגרגרים, מרחיקים גרגרים שבורים ומשתמשים להכנת לחם הפנים רק בגרגרים שלמים. לא יאה ש??מה שנאפה לקודש ייעשה מגרגרים שאינם שלמים – השלמוּת חייבת להיות בכל מה שבקודש. מובן שעבודת הניפוי כללה גם את הרחקת המוץ וחרקים שעלולים היו להימצא בינות לגרגרים.
יש לציין שדויד ע?יטם, מחוקרי התחום בימינו, מציע שלא להוציא מכּלל אפשרות שהחיטה שנאפו ממנה החלות הייתה מזן החיטה העטוּיה, דהיינו: מכ??ס??מ?ת.
• הקמח הלבן שנשאר בנ?פ?ה בתהליך ניפוי הקמח שנטחן, הוא הסולת שממנה נאפה לחם הפנים. על כך מצינו במשנה במסכת אבות (ה, טו): "נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת". באותו נושא מצינו בתלמוד הירושלמי (שבת ז, ב): "המרקד קמח מלמטן וסולת מלמעלן".
מעניין לציין שבימינו הסולת שאנו אוכלים, מקורהּ דווקא בקמח הלבן והדק ולא בקמח הגס כפי שכּוּנתה הסולת שממנה נאפה לחם הפּנים.
• ועוד על הסולת להכנת לחם הפנים. סולת זו הייתה עשויה מגריסי גרגרי חיטה, דהיינו מגרגרים שנכתשו באופן גס בלי קליפותיהם. החלק העיקרי של קמח סולת זה הורכב מתוך הגרגר עצמו (הא?נדוֹס?פ??ר?ם) שהכיל כ-75% פחמימות – רובן עמילן, 15%-8 חלבונים, 14%-13 מים ו-3%-2 נבט החיטה. כן היו מצויים בסולת גם מינרלים ושומנים.
ניפוי הקמח הגדיל במקצת את כמות החלבונים שבּוֹ והביא להרחקת חלק מהמרכיב העמילני, שהוא הקמח הדק שנושר בהליך הניפוי.
• כאמור לעיל, החלבון השליט בין חלבוני החיטה הוא הג?לוּט?ן. לחלבון זה חשיבות רבה מאוד ביצירת עיסת בצק אופטימלית. כך נוצרת בזמן הלישה רשת ג?לוּט?נית חזקה, שיש לה השפעה על ייצוב עיסת הבצק, דבר שיכול להתרחש גם בסיוע חומרים מתפּיחים, אם הם מוּספים לעיסת הבצק. אך דבר זה לא נעשה במקרה של לחם הפ??נים.
כושר התפּחה, מתיחה וחיזוק דופנות הבוּעוֹת שבעיסת הבצק, מובילים לכושר אפייה טוב ולכך שנפיחוּת הלחם לא תפחת עם התקררותו בתום האפייה – עם רדייתו. כל אלה הן תכונות חשובות ביותר לקבלת חלות הפנים.
• לישת הבצק והכנתו לאפייה נעשו ללא ש??אוֹר, דהיינו: לא היה כאן הליך של התפחת הבצק על ידי החמצתו. העדר התפחה בשאוֹר יש בו משום סמליות כפולה: זכר ליציאת מצרים (בצקם של בני ישראל המגורשים לא הספיק להחמיץ) והתנערות מהליך הכנת הלחם על ידי התפחתו בשאור שהיא מורשת שהייתה טבועה בתרבות הנחתומים של מצרים – רודניהם של העבדים העבריים.
• לגודלו של הלחם. אף על פי שכבר נכתב עליו בפרק זה, למען הסדר הטוב נחזור עליו: אורכה של כל חלה הוא עשרה טפחים ורוחבה חמישה טפחים. "קרנותיה" היו באורך של ארבע אצבעות. על פי רש"י כל אחת מקרנות אלה הייתה בארבע פינות החלה. עובי (גובה) כל חלה היה טפח אחד. מעניין לציין שאף על פי שלחם הפנים נאפה כמצה (ללא שאור) הוא היה גבוה ובעל נפח, ולא נפוּל כלחם שנאפה ללא שאור (כמצה למשל). הדבר מלמד אותנו על הידע הרב שעמד לרשותם של הנחתומים בטכניקות האפייה שהביא ליכולת לקבוע את עובייה של כל חלה וחלה.
• לנושא טריות לחם הפנים. לחם הפנים נאפה בערב שבת ונאכל ביום שבת שלאחר מכן, דהיינו: תשעה ימים לאחר אפייתו, ולא יותר מלאח?ר אחד-עשר ימים. סימוכין לכך מצינו במסכת פסחים מז ע"א.
לדעת חכמינו הקדמונים ומלומדים בני זמננו, הרווחים שהיו בין החלות, בהיותן מוצבות על שולחן הזהב על גבי קנים שהפרידו ביניהן, וכן הרווח שבין שתי מער?כות החלות שניצבו זו לצד זו אפשרו מעבר אוויר, והדבר מנע התפתחות העובש בחלות. על כך מצינו במסכת מנחות (צו ע"א): "כדי שתהא רוּח מנשבת ביניהן".
• ייתכן שלבצק הוּסף מלח, כשם שהיה מוסף כמעט לכל המנחות. אפשר שלמלח זה חלק ונחלה בשימור טריות החלות ובמניעת עיפּוּשׁן.
• אין לעשן קטורת הלבונה חלק בשימור טריוּת החלות. זאת מכיוון שהלבונה הוּקטרה לאחר שהחלות כבר הורדו משולחן הזהב, שם עמדו שבוע ימים.
• לדעת מחבר ספר זה, ברור שבקודש הקודשים ישנן אנרגיות טובות, חיוביות ומ?יטיבות. ייתכן שלאנרגיות אלה יש יכולות לשמור על טריות החלות ולמנוע את עיפושן. בדומה לכך כאשר מניחים בתוך מבנה שצורתו פירמידה מזון כלשהו אינו הוא מתעפש שם.
• יש אומרים שאכילה של פרוסה קטנה מלחם הפנים משׂביעה את רעבונו של הסועד.
מנהגים סביב לחם הפנים
ייחודו של לחם הפ??נים בהוויה היהודית הוליד מנהגים פולחניים מעניינים.
אחד מהם הוא של האר"י. הוא היה בּוצ?ע? שתים-עשרה חלות – כמספר חלות לחם הפנים.

האר"י, שהנחיל פולחן זה למאמיניו, נהג לסדר את החלות בזוגות. בסך הכול היו שישה זוגות של חלות. האר"י היה מניחם זוג על גבי זוג, כמעשה בקודש הקודשים. על פי ראייתו הקבלית של האר"י, המובאת בספרו "שער הכוונות", ארבעת הזוגות האמצעיים של החלות הם כנגד השם המקודש (הויה). שני זוגות העליונים של החלות הם כנגד האות יוֹד והאות ו?ו שבשם השם. שני התחתונים של החלות הם כנגד שתי אותיות הה?א שבשם השם. שתי האותיות העליונות הן ז?כ?ריות והתחתונות הן נ?ק?ביות. באמצע שם הויה.
אכן, פולחן לחם הפנים הוא מעניין, מרתק ומיוחד במינו בין פולחני הלחם הקיימים בעולמנו.
לכל המעוניין להוסיף דעת בנושא לחם הפנים – ביריעת כתוב רחבה – מומלץ שיקרא את מאמרו המקיף והמעניין של פרופ' ז?הר עמר, שפרטים עליו מובאים בסוף פרק זה.
פולחני לחם נוספים במסורת ישראל
יש לחזור ולהדגיש את חשיבותו של הלחם בתזונת האדם. חורבן ואבדן החיים, מתוארים במקורות היהודיים בהעדר לחם לאכול. מובאה ברוח זו היא מן הנביא ישעיה (ג, א): "כי הנה ה' צבאות מ?סיר מירושל??ם ומיהוּדה מ?ש??ע?ן וּמ?ש??ע?נ?ה כּ?ל לחם וכ?ל מ?ש??ע?ן מים".
במשפט מוסגר ניתן להבחין שחוס?רים גם של לחם וגם של מים הם הסכנה הגדולה ביותר לקיום האנושות.
להלן כמה מהמעניינים שבפולחני הלחם במסורת ישראל, בנוסף לפולחן סביב לחם הפנים:
• נטילת ידיים וניגובן וברכּת "המוציא" לפני כל סעודה ו"ברכּת המזון" אחריה.
על חובת ניגוב הידיים לפני שאדם בוצע את הלחם ואוכלו מצינו בשולחן ערוך אורח חיים קנח קסד.
• בברכה הראשונה שב"ברכת המזון" יש התייחסות, שאפשר לקרוא לה סמויה, ללחם.
המדובר במילה ז?ן שחוזרת שלוש פעמים בברכה זו. ז?ן בגימטרייה היא 57 וגם הגימטרייה של דגן היא 57.
להלן לשון הברכה הראשונה ב"ברכת המזון":
ברוך אתה ה' אל?הינו מלך העולם, הזן את העולם כ??לּוֹ ב??טוּבוֹ בחן בחסד וברחמים, הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול, תמיד לא חסר לנו, ו?א?ל י?ח?ס?ר לנו מזון לעולם ו?ע?ד, בעבור שמו הגדול, כי הוא א?ל זן ומפרנס ל?כּ?ל וּמ?ט?יב ל?כּ?ל, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. כאמור: פותח את ידך, ומשׂביע לכל חי רצון: ברוך אתה ה' הזן את ה?כּ?ל.
• השולחן שעליו סועד האדם מסמל את המזבח בבית המקדש. על כך מצינו במסכת מנחות (צז ע"א): "זה הש?לחן אשר לפני ה' – פ??תח במזבח וסיים בשוּלחן".
• ועוד אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מ?כ?פ??ר על אדם. עכשיו (שאין מקדש) שולחנו של אדם מכפר עליו" (מנחות צו ע"א).
• מצווה חשובה במסורת ישראל היא מתן לחם לעניים. על כך נאמר:
• "פ??ר?ס לרע?ב לחמך ועניים מרודים תביא בית" (ישעיה נח, ז).
• "טוב ע?י?ן הוא י?ב?ר?ך? כי נתן מ?ל??ח?מוֹ ל?ד??ל" (משלי כב, ט).
מנהג זה של מתן לחם לעניים מובא בסיפור התלמודי על רב הוּנא שכּל פעם שפ??רס לחם היה פותח תחילה את דלת ביתו ומכריז "כל נצרך יבוא ויאכל" (תענית כ ע"ב). מנהג זה נותר במסורת ישראל כריטואל בתחילתו של ליל הסדר: "כל ד??כ?פ?ין י?ית?י וי?כ?ל".
• בברכּת המזון, הנאמרת אחרי הסעודה, יש מרכיבים של ברכה על המזון שהעניק האלוהים לאדם. כידוע עיקרו של המזון הוא הדגן, ומחשבי הגימטרייה ראו במילה ז?ן שווה לערך דגן.
• כל המנ?חות ביהדות (למע?ט מנחת העומר ומנחת הסוטה) בסיסן חיטים.
• קרבן המנחה. זהו אחד הפולחנים המעניינים שהצטווּ בני ישראל לקיים עוד בהיותם נודדים במדבר. המרכיב העיקרי בקרבן המנחה הוא לחם שנאפה מחיטה או משעורה והיא בצורת ס?ל?ת. וזה לשון הכתוב:
וכי ת?ק?ר?ב קרבן מ?נ?ח?ה מ?א?פ?ה תנוּר ס?ל?ת חלות מ?צּ?ת ב??לוּל?ת בשמן ורקיקי מ?צות מש??חים בשמן. ואם מנחה על ה?מ??ח?ב?ת ק?רבנך ס?ל?ת ב??לוּלה ב?ש???מ?ן מצה תהיה. פ??תוֹת א?תה פ??ת??ים ויצקת עליה שמן מ?נחה היא. ואם מ?נחת מ?ר?ח?ש??ת קרבנך ס?ל?ת בשמן ת??עשה. והבאת את המ?נחה אשר י?ע?ש??ה מ?אלה לה' והקריבהּ אל הכּ?הן והגישהּ אל המזבח (ויקרא ב, ד-ח).
מהכתוב לעיל ניתן להבין שקרבן המ?נחה היה נאפ?ה באחת משתי הצורות הבאות: חלות מצות ורקיקי מצות.
חל איסור שב??צק קרבן המנחה יחמיץ: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא ת?ע?שה חמץ" (ויקרא ב, יא). כן חל איסור להוסיף ללחם המנחה דבש או מרכיבי קטורת. חלה חובת ה?מל?ח?ת הקרבן (ויקרא ב, יג). לעתים, אל קרבן המ?נחה, שעיקרו כאמור הסולת, היו מוסיפים קרבן בהמה.
• קרבן אח?ר שהצטווּ בני ישראל להקריב לה' הוא לחם תנוּפה. המדובר בשתי כיכרות לחם שנאפו מסולת. הכיכרות הוגשו בחג הביכורים. זה לשון הכתוב: "מ?מּוֹש??ב?ת?יכ?ם תביאו לחם ת??נוּפ?ה ש??ת??י?ם שני ע?ש??ר?נ?ים ס?ל?ת תהיינה ח?מ?ץ ת??א?פינה ב??כּוּרים לה' " (ויקרא כג, יז). קרבן זה נקרא בשם קרבן תנופה, על כי הכּוֹהן הגדול היה מניף תנופה בבואו אל הקודש.
• קרבן אחר, העשוי אף הוא סולת, הוא קרבן תרומה לביכורים (במדבר טו, יז-כא). גם זה קרבן של חלות לתודה. על כך מצינו בספר ויקרא (ז, יג): "על ח?לּ?ת לחם חמץ י?קריב ק?ר?ב??נוֹ על ז?ב?ח תּוֹד?ת ש??ל?מ?יו".
לסיכום, שני קווים מעניינים קשורים לקרבנות שהצטווּ בני ישראל: האחד, המרכיב העיקרי בקרבנות הוא הדגן – החיטה. השני, כל לחם שמקריבים לאלוהים אסור שיהיה חמץ, זולת קרבן תודה (שמות כג, יח).
• הפרשת חלה – מצוות חלה. כאשר הכּוֹהנים אפו את לחם המ?נחה היה עליהם להפריש קומץ של בצק מהעיסה ולהניחו על המזבח ל"אזכרה". על כך מובא בספר ויקרא (ה, יב; ו, ח) ובספר במדבר (ה, כו).
בכניסתם לארץ ישראל הצטווּ בני ישראל אף הם להפריש קומץ מכל עיסת בצק שהם מתעתדים לאפות. הדבר מוגדר כתרומה לה'.
מכיוון שבקודש החלה הייתה לחם הקרבנות שנאפתה מסולת, נקראת מצווה זו בשם "מצוות חלה".
מצוות חלה מוטלת על האישה, שהיא של?שה את הבצק ואופה את הלחם. את קומץ הבצק שהופרש יש לשרוף בתנור (שולחן ערוך אורח חיים תנז).
כאמור, הפרשת חלה היא אחת המצווֹת שהצטווּ נשים לעשות. אי-קיומה של מצווה זו הוא דבר חמור ביותר. על כך מצינו: "על שלש עב?רות נשים מ?תות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בחלה, בנידה ובהדלקת הנר" (משנה, שבת ב, ו).
• הנחת שתי חלות (או שני לחמים מכל סוג אחר) על שולחן השבת היא סמל לכמות הכפולה של המ?ן שהוריד הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל במדבר ביום שישי, כך שיספיק גם ליום השבת (שמות טז, ה). שתי החלות (או שני הלחמים) מונחות על שולחן האוכל על גבי מפה והן מכוסות לרוב במפה מעוטרת.
סמליותן של המפות היא שהן באות להגן על החלות – המייצגות את המן – מטל השמים ומרטיבוּת האדמה.
• במקורות היהודיים מצוינים שני סוגי לחם, על פי מהירות אפייתם.
• לחם חמץ – שכידוע אסור לאכילה בחג הפסח.
• מצה – לחם שאינו חמץ. המצה הוכנה מבצק שלא תפח – ז?כ?ר לכך שבני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון ובצקם לא הספיק להחמיץ (שמות יב, כד). היבטים נוספים על סמליות הלחם שלא החמיץ (מצה) יובאו בהמשך פרק זה.
• שני סוגי מצות מצינו במסורת היהודית. הסוג הראשון הוא מצת עוני – הנקראת גם לחם עוני. מצה זו נאפית מבצק ללא תוספות המעשירות את תכולתה ואת טעמה של המצה. זו המצה שיש לאכול במשך כל ימי חג הפסח, והיא זכר ליציאת מצרים (דברים טז, ג). מצה שלבצקהּ הוספו תוספות שמעשירות את טעמה: שמן, דבש, וכדומה היא מצה הקרויה בשם מצה עשירה. זו מצה שאסור לאכלה במשך חג הפסח. יש פוסקים שטוענים שאסורה היא באכילה רק בליל הסדר ובחג ראשון של פסח, אז חובה לאכול מצת עוני בלבד. המהדרים אוכלים מצת עוני במשך כל שבעת ימי חג הפסח.
• מפּאת קדושתו של הלחם חל איסור ביהדות להשליך על הרצפה או לאשפה את פירורי הלחם, אלא יש לאספם ולהביאם שוב אל הקודש. זה דרך הכּוֹהנים. בחיי היומיום על האדם לשרוף את פירורי הלחם שנותרו לאחר הסעודה על השולחן.
היו שראו בחומרה רבה השארת פירורי לחם על גבי השולחן בתום הארוחה. זאת מכיוון שעל פי התלמוד (סנהדרין צב ע"א): "כל המשאיר פתיתים (פ??ירורים) על שולחנו כאילו עובד עבודה זרה". ההסבר לכך הוא שבין עובדי האלילים היו שנהגו להשאיר על שולחנם את פירורי הלחם כמזון לא?לים שיבואו ויסעדו את לבם. על כן יש לשרוף את פירורי הלחם שנותרו על השולחן בתום הסעודה.
מנהג אח?ר, שהיה נפוץ בק?רב כמה מקהילות ישראל, הוא להשאיר דרך קבע על שולחן האוכל חתיכת לחם. האמונה סביב מנהג זה היא שהדבר יביא ברכה לאדם (סנהדרין צב ע"א). יש הרואים בהשארת לחם על השולחן ביטוי של קריאה להכנסת אורחים ו/או כמתן צדקה לעניים עוברי אורח.
• ברוב קהילות ישראל, לחמים ודברי מאפה אחרים של שבת ומועד אופים מקמח לבן. דבר זה מסמל ז?כּוּת וטהרה, המסמלות את יום השבת. בקהילות אשכנז לחם השבת והמועד הוא החלה. ל?רוב היא קלועה כצמה. יש המאמינים שקליעה זו באה על מנת להרחיק את השטן ממעונו של האדם – תמיד אך בעיקר בימי קודש – שבת ומועד.
אמונה אחרת טוענת שכשם שצמה קלועה של אישה מסמלת ח?כמה, בינה ודעת, כך גם חלת השבת – אם היא קלועה – מסמלת את היותה מקודשת. זהו פוע?ל יוצא מח?כמת ישראל אשר זוכה להעצמה בשבת ובמועד.
יש שהחלות קלועות וארוכות ויש שהן עגולות. אלה האחרונות יוצרות כעין סליל כשבּלוּל.
• מעניין לציין שעל פי מנהגי האר"י, נהוג להניח על שולחן הסעודה בשבת ובמועד שתים-עשרה כיכרות לחם – ז?כ?ר לשתים-עשרה כיכרות לחם הפ??נים.
על פי מסורת שקבע האר"י כל שש כיכרות מסודרות משני צדי השולחן. כל שלוש כיכרות מונחות זו על זו. סידור כיכרות הלחם כמשולש בא להזכיר את הניקוד ס?גוֹל שממנו, על פי תורת האר"י, נגזרת המילה סגולה. ועם ישראל כידוע הוכתר כעם סגולה.
• בקהילות ישראל השונות אפשר למצוא לחמי שבת ומועד שהם לרוב שונים מלחמים הנאכלים בימי חול.
כמה דוגמות:
• כבר ציינו שיהדות אשכנז "אימצה" כלחם השבת את החלה: קלועה או עגולה – כע?ין השבּלוּל.
• יהודי תימן נוהגים לאכול בארוחת ליל שבת פיתות הנאפות מעיסת בצק דלילה. פיתה זו נקראת בשם ל?חוּח. בפיתות אלה בועות רבות. בתימן הל?חוּח נאפה מקמח דוּר?ה, ומתקבלת ממנו פיתה שטעמה חמצמץ וצבעה נוטה לאדום. בישראל הל?חוּח נאפה גם מקמח חיטה לבן.
• יהודי הכפרים במרוקו נהגו לאכול בשבת לחם בצורת פיתה תפוחה מבצק דליל שיש בו בועות רבות.
• יהודי הערים במרוקו נהגו לאכול כיכרות לחם תפוחות. יש מהן שעוצבו בצורת פרח.
• יהודי איזמיר שבטורקיה נהגו לאפות לשבּת שש או שתים-עשרה לחמניות עגולות. את הלחמניות היו מסדרים על מגש בצורת הניקוד ס?גול. עליהן היו מברכים, תוך הרמת המגש.
• יהודי בוכרה שבאוּזבּקיסטן מניחים בסעודת ליל שבת ארבע עד שש כיכרות לחם אוּזב??קי, הנודע בהיותו עגול וגדול. כיכרות הלחם היו מונחות במרכז השולחן על מפה מעוטרת. כיכרות הלחם שנאפו לשבת משקלן היה גדול מאלו שנאפו לימי חול. יש המאמינים שהדבר נעשה על מנת להאכיל גם את הנשמה היתרה שנכנסת אל האדם בליל השבת ועוזבת אותו בצאתה.
• יהודי אתיופיה נהגו לאפות ליום השבת לחם עגול וגבוה, בניגוד ללחם השטוח שהיה נאכל במשך כל ימות השבוע. לחם זה נאפה מעיסת בצק דלילה, שיש לה בועות אוויר. הוא מזכיר את הל?חוּח התימני. הסעודה העיקרית של יהודי אתיופיה מתקיימת בבוקרו של יום השבת. בדרך כלל, היא נערכת בבית הכנסת עם תום התפילה. הק?ייס – כּוֹהן הדת היהודי האתיופי – מברך על הלחם, בוצעוֹ ומחלקו בין המתפללים.
• יהודי עירק נהגו לאפות שש כיכרות לחם ולע?רכן בשלושה זוגות כאשר גם כאן הסידור בצורת הניקוד ס?גוֹל.
לחמים לחג ולמועד במסורת ישראל
גם כאן מצויים דברי מאפה לא מעטים הבאים לייצג מועדים שונים.
לא אחת, דברי מאפה אלה ייחודיים לקהילות ישראל שונות.
• לראש השנה נאפים הלחמים עגולים ומסמלים את מחזוריוּת השנה. יש האופים דברי מאפה שונים (מלחמים ועד לעוגות) עם דבש, המסמל את הברכה והכּמיהה למתיקוּת החיים בשנה הבאה עלינו לטובה.
יש האופים לחם (ל?רוב חלה) עגולה כשבמרכזה משאירים חור וקובעים בו קערית עם דבש. הפירושים ידועים והם צוינו לעיל.
• יום הכיפורים. לסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים יש שאופים כעכים דמויי סולם, שעליו (כך הם מאמינים) תעלה בקשתם לסליחה ולמחילה ולחתימה טובה מבורא עולם.
יש חצרות חסידים שליום הכיפורים אופים חלה עגולה ועליה מאפה בצורת שתי ידיים. היד האחת נמצאת בתנוחת קבלה (לקבל ברכה מהקדוש-ברוך-הוא) והשנייה בתנוחת תחינה (להפנות אליו בקשות).
• חג החנוכה. לכבודו נאפות סופגניות, או לביבות מתפוחי אדמה. הן מטוגנות בשמן, ז?כ?ר לפך השמן הקטן שנותר בבית המקדש, ו?ש??ש???מ?נוֹ הספיק להדליק ש??ם את מנורת הקודש במשך שמונה ימים.
בק?רב יהודי תימן נהגו לטגן בשמן עמוק לביבות מבצק תופח. הן נקראות בשם ז?אל?אב??י?ה.
• חג פורים. לחג זה נאפים לא מעט סוגים של דברי מאפה בקהילות ישראל השונות.
• בקהילות ישראל במזרח אירופה ובישראל אופים אוזני המן. אין הסבר הגיוני ומשכנע (לפחות את מחבּרו של ספר זה) מה קשר לאוזנו של המן ולעוגיות הקרויות על שמו. יש הטוענים שמפּאת הצניעות אין הכ??וונה כלל וכלל לאוזנו של המן, אלא לרמוז על איבר המין הנשי. ומה לאיבר מין האישה ולפורים? אותם מאמינים טוענים שמגילת אסתר עוסקת באחשוורוש – המלך תא?ב הנשים, שכּל מעשיו נ?ס?בּוּ סביב מין, אהבה ויופי נשי חיצוני. ומתוך שכּל עולמו סבב סביב הנשים מכאן הקשר למ?שמעותה של העוגייה הקרויה בשם אוזן המן...
את אוזן המן נוהגים למלא בדברי מתיקה שונים: תמרים, אגוזים, שקדים, שוקולד, גרגרי פרג, ריבה ודברי מתיקה אחרים.
• קהילות ישראל מצפון אפריקה מכינות לחג הפורים עוגות דשנות הידועות בטעמן המשובח. הן ממותקות וממולאות בשקדים, באגוזים, וכדומה. ביניהן ניתן למצוא את המ?ע?מוּל, הב??קלאווה, ועוד. עוגות אלה נאפות כל השנה אך מרבים לאפותן לכבוד חג הפורים. מחבר ספר זה לא הצליח לעמוד על הקשר בין עוגות טעימות אלה לחג הפורים.
• בקהילת יהודי מרוקו מצינו שאופים עוגות אוֹבליות. מכניסים לתוכ?ן שתי ביצים בקליפתן. הביצים מסמלות את עיניו של המן הרשע – צורר היהודים. הסועדים מעוגה זו נוהגים לנבּוֹר בביצים – אקט סמלי שיש בו מ?ע?ין ניקור עיניו של המן הרשע.
• בין קהילות צפון אפריקה יש המכינים לחם – מע?ין פיתה – שאורכה – יש אומרים שאורכה יכול להגיע עד כדי מספר מטרים! זהו סמל למגילת אסתר הכתובה על קלף ארוך והנה היא פרושׂה לפנינו בצורת פיתה ארוכה.
• יש חצרות חרדים שמכינים בהן חלות ולהן צורת דג. חודש אדר – ובו חג הפּוּרים – חל תמיד במזל דגים. בקהילות אלה אופים לחמים גם בצורת ליצן או ליצנים. אחרים אופים לחמים בצורת כ??נור. הכול נקשר לש??מחת חג הפורים שיש בה משום ההיתול והצחוק. את דברי המאפה האלה נוהגים החרדים לכלול במשלוח המנות של פורים.
• חג הפסח. בקהילות אשכנז ובמסורת ארץ ישראל של ימינו, נאפות המצות כשהן שטוחות ופריכות. בקהילות המזרח (תימן, צפון אפריקה, עירק) נאפות פיתות שלא הותפח בצקן. ברוב המקרים אלה הן פיתות דקות, מעצם העוּבדה שבצקן נילוש בלי ש??אור.
• חג הש??בועות – חג מתן תורה. גם לחג זה נאפים לחמים שונים.
• יש בין קהילות אשכנז שלחג מתן תורה אופים לחמים בצורת שני לוחות הברית.
• אחרים בקהילות אלה אופים חלה ארוכה ובקצ?ה? האחד יש כעין ארבע בליטות – כעין ארבע אצבעות. אורכה של החלה בא לס?מל את התורה שעליה נאמר באיוֹב (יא, ט): "א?ר?כ??ה מ?א?ר?ץ מ?ד??ה?". ארבע הבליטות מסמלות את ארבע הגישות לפירושי המקרא: פשט, רמז, דרש וסוד.
• יש שבקהילות אירופה אופים לחם בצורת סולם שבסיסו, כידוע, בארץ וראשו בשמים לרמוז על עלייתו של משה רבנו להר סיני על מנת לקבל את התורה מהקדוש-ברוך-הוא.
• דואגים שבסולם הנאפה יהיו שבעה שלבּים. אלה מציינים את שבעת השלבּים של הסולם. שבעה שלבּים אלה מסמלים את שבעת הרקיעים שנפתחו בעת מתן התורה במעמד הר סיני.
• יש האופים עוגות עם דבש, או עם גבינות לבנות, זאת מכיוון שהתורה מתוקה ואיכותית כדבש וגם לבנה, ז?כ??ה וב?ר?ה. לכן גם אוכלים מאכ?לי חלב – הלבנים מטבעם.
• יהודי תימן נהגו בחג הש??בועות לטגן לביבות (ז?ל?אב??י?ה), אותן לביבות שנעשות על ידם גם בחג החנוכה. למסורת זו מחבר הספר לא מצא סמליות כלשהי.
• לחמים בסעודות ט?יש??ים. ט?יש פירושו ביידיש שולחן. סעודות אלה הן סעודות שנערכות בחצרות אדמו"רים. לעתים, הן סעודות רבות משתתפים. ל?רוב, סעודות הט?יש נערכות בתום סעודות שבת או מועד.
בסעודות אלה, במרכז השולחן מוצבים לחמי ענק. האדמו"ר מברך על הלחם, בוצע אותו ואז הלחם מחולק כלחם ברכה בין באי סעודת הט?יש – צאן מרעיתו של האדמו"ר. מספיק ולוּ פירור אחד מלחם זה והאדם מתברך בברכת האדמו"ר, ולא כל שכּן אם זכה בפרוסה שלמה. יש השומרים פרוסת לחם זו כקמ?יע.
חותמות לחם יהודיים
חותמות על לחמים שונים היו נחלת היהודים וגם נחלת הנוצרים.
המדובר בחותמות העשויים מאבן, מעץ או ממתכת (למשל מברונזה). היו כתוּבות עליהם בשפה העברית ובשפות אחרות אותיות, מילים וסמלים יהודיים. אלה היו מוטבעים על לחמים בטרם נאפו.
שימוש זה היה נפוץ כבר בתקופה הקדומה. החוקרים סבורים שחותמות לחם היו כבר בתקופת בית המקדש השני.
מה ייעודם ומה הכילו חותמות לחם אלה?
להלן לקט מובאות מעניינות:
• יש שיהודים גרו בעיר שרוב תושביה היו נכרים. החתמת הלחם במילים עבריות באה לציין שהלחם הוא לחמם של יהודים שנילוש ונאפה על פי הדין ומסורת ישראל.

• על חותם לחם מעץ, המתוארך מתקופת הבית השני, נמצאו חרוּטוֹת שתי מנורות והאותיות העבריות "שב" (נראה שזהו קיצור, או מה שנותר בחותם מהמילה "שביעית") וכן האות היוונית A. כתובים אלה על החותם מעידים על ההקפדה של יהודים בני אותה תקופה לאכול רק לחמים אשר נאפו על פי כל דקדוקי ההלכות והדינים (סוגי הדגנים, דרך גידולם, הכנתם ללישה, הלישה והאפייה). נראה ששתי המנורות הן כעין "חותם כשרות" שהלחם מותר לאכילה ליהודים. גם האות היוונית A מצביעה, כפי הנראה, על דרגת כשרות מסוג א' של הלחם שנאפה על פי ההלכה. הציון "שביעית" מצביע, כנראה, על הקשר לשנת השמיטה.
• במצרים נמצא חותם עץ המתוארך מהמאה העשירית לספירה. מוטבעת עליו המילה "ברכה" ומתחתיה היה מוטבע שמו של יהודי. מניחים שלחם זה ניתן כמתנה לברכה לאותו אדם ששמו מוטבע על גביו.
• בעיירות יהודיות, וגם בארץ ישראל, בשלהי המאה העשרים, כאשר לאזרחים לא היו תנורי אפייה בבתיהם, הם נהגו לאפות את הלחמים במאפייה השכונתית. גם כאן היו שנהגו להטביע על הלחם את ש??ם המשפחה שלה שייך הלחם, או על דברי המאפה שהובאו למאפייה. כך האזרח זכה לקבלו לאחר שנאפה.
הלחם מסמל את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות ובא להבדיל בין ישראל לעמים
ידועה במסורת ישראל הסמליוּת בלחם העוני – המצה – הקשורה ליציאה מעבדוּת לחירות. לזו מתווספים סמלים אחרים הקשורים ללחם הבאים לציין את ההבדלים שבּין ישראל לעמים.
להלן הבולטים שבסמלים מעניינים אלה:
• הלחם שנהגו לאפות ולאכול בתקופה המקראית בארץ ישראל היה "לחם מצות". ש??ם זה מצינו בספר בראשית (יט, ג) ובשמואל א' (כח, כד). לחם זה מסמל צניעות, הסתפּקות במועט וסמל לעבדוּת. לחם נאפה כידוע ללא שימור, דהיינו זהו לחם שלא הותפח.
• כפי שנכתב בראשית פרק זה, המצרים היו ידועים בכישוריהם הביו-טכנולוגיים. הם פיתחו טכנולוגיות לתעשיות משקאות אלכוהוליים ותוססים (בירה, יין) וגם שיטות לאפייה באיכות גבוהה ובמגוון רחב של לחמים. המצרים התגלו בכישוריהם בתחום זה וניסו לשמור את תורת הנחתומים לעצמם.
מצינו זאת בספר בראשית (לז, לו) בסיפור על יוסף, אשר נמכר לפוֹטיפר, ס?ריס פרעה ורב הטבחים בתשתית בית המלוכה של פרעה מלך מצרים. פוטיפר הסמיך את יוסף לנהל את משק ביתו, למע?ט העיסוק בלחם. על כך מובא בספר בראשית (לט, ו): "כי אם הלחם אשר הוא אוֹכ?ל". ייתכן שהציוּן "הלחם" מוּשאל והכּוונה היא שליוסף היה אסור לעסוק בכל מה שקשור לתזונתם של פוטיפר ובני ביתו.
ועוד מצינו שם הפרדה מוחלטת שתחמו המצרים בין הלחם שאכלו המצרים לזה שנאכל על ידי בני ישראל – העברים. גם כאשר מוּנה יוסף למשנה למלך פרעה צוינה הפרדה זו. זה לשון הכתוב: "וישימו לו ל?ב?ד?וֹ ולהם ל?ב?ד??ם ו?ל?מ??צ?ר?ים הא?כלים א?תו ל?ב?ד??ם כי לא יוּכלוּן ה?מ??צ?ר?ים לאכ?ל את הע?ב?ר?ים לחם כי תוֹע?ב?ה היא ל?מ?צ?ר?י?ם" (בראשית מג, לב).
רואים כאן הפרדת מעמדות בין ישראל לבין המצרים – המייצגים את העמים האחרים. באמירה "תוֹע?ב?ה היא למצרים" יש משום התנשאות המצרים על בני ישראל.
• איסוּר אכילת לחמים שעברו תהליך החמצה בחג הפסח מצוין בכל המקורות היהודיים שהוא "זכר ליציאת מצרים". היציאה ממצרים נעשתה בח?פזה. הטיעון הוא כי משוּם שבני ישראל יצאו בח?פזה ממצרים בצקם לא הספיק להחמיץ (שמות יב, לט). אכילת לחם שאינו חמץ משמשת כסמל לניתוק בני ישראל ממצרים ויציאתם לחירות לאחר ארבע מאות שנות עבדוּת קשה. זהו ניתוק פיזי, מנטלי ורוחני כאחד.
• האכילה של "לחם העוני" – המצה, שהוכנה מעיסת בצק שלא הוּחמצה, גם היא כשלעצמה מסמלת ניתוק מטכניקות הכנת הלחם שהיו מקובלות במצרים. השאוֹר שפּוּתח בתרבות הנחתוֹמים המצריים הוסף לעיסות הבצק של המצרים. זהו סמל לתרבות הנחתומים המצריים. ביציאת בני ישראל ממצרים יש גם ניתוק מתרבות זו ותחילתה של אפיית לחמים בלי שאור, שהיא תרבות ומסורת אפייה הייחודית לישראל.
• הליך הכנת הלחם בתרבות המצרית היה מורכב. המעבר להכנת לחם עוני –המצה, מבטא מעבר משיטות אפייה מורכבות לשיטות אפייה פשוטות.
• הלחם שימש כמרכיב המסמל פולחן לאלוהים. ישנה הכללה בציווּי האלוהים להתנתק כליל מאורחות חיי המצרים המסמלים את העמים הנכריים. ציווּי זה מצינו בספר ויקרא (יח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם ב??הּ לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא א?תכם ש??מ??ה לא תעשו ובח?קּ?ת?יה?ם לא תל?כו".
ברוח הנאמר לעיל הלחם מסמל יציאה מעבדות לחירות, הוא ביטוי לניתוק מהעמים ולבניית תשתית תרבותית הייחודית לעם ישראל. כל זאת על ידי ניתוק גמור מתרבויות המצרים וכנען – שתי מדינות המסמלות את הגויים.
אכן, "ע?ם ל?ב?ד?ד י?ש??כּ?ן וּב?גּוֹי?ם ל?א י?ת?ח?ש???ב" (במדבר כג, ט) כאשר הלחם מסמל חופש ועצמאות לאומית.
פולחני לחם במסורת הנוצרית
גם לדת הנוצרית פולחנים ומסורות משלה סביב הלחם. המדובר בלא מעט פולחנים. הבולטים שבהם הם אלה:
• נס הלחם והדגים. על פי מה שנאמר בברית החדשה, הצליח ישוּע להאכיל ולהשׂבּיע חמשת אלפים ממאמיניו בחמש כיכרות לחם ובשני דגים. בכך הוא הוכיח למאמיניו את יכולותיו העל-אנושיות ואת היותו שליח האלוהים.
וזה הסיפור. האירוע התרחש בעין שבע. עין שבע ידועה יותר בשם טבּח'ה (Tabgha). זו בקעה המשתרעת מצפון-מערב לכ??נרת בסמוך לכפר נחום והיא אינה מיושבת.
השם העברי עין שבע ניתן למקום על שם שבעת המעיינות שנבעו שם בעבר. כיום נובעים שם רק חמישה מעיינות. המדובר במעיינות מים מינרליים מלוחים ומעיינות מים חמים.
הדגה באזור זה מכילה שׂפמנוּנים, סרדינים וסוג אחד של דג הראוי למאכל. שמו בערבית מוּש??ט, בעברית א?מנוּן ובאנגלית Sait Pitter Fish, שפירושו "הדג של פ??ט?רוּס". יודעי דבר אומרים שזהו הדג המככ??ב בשני הדגים ב"נס הלחם והדגים".
דג זה, שמקורו הביולוגי באפריקה, הוא דג אוהב חום ושוכן ל?רוב במים חמים של מעיינות הקרובים לים. לכן הוא מצוי סביב מעיינות עין שבע שהם, כאמור לעיל, מים המכילים מינרלים שונים.
בתקופתו של ישוּע, אזור זה היה א?חד האזורים המשוּפּעים בדגה.
בקעה זו ידועה בצמחייתה הענפה: שדות חציר ושטחי אחוּ עשביים, שמצויים בהם עצי תמר. נראה שבקעה זו לא הייתה מיושבת, אך מבנה הב??קעה מלמד שניתן לרכז בו עם רב.
באזור זה נהג ישוּע להפיץ לקהל מאמיניו את יסודות אמונתו ועיקריה. רוב מאמיניו היו דייגים שהתגוררו במקום.
בכפר נחום הוקמה כנסיית הלחם והדגים על שם האירוע שלפנינו:
על פי המסורת הנוצרית, ישוּע ברח מנצרת ועבר להתגורר בכפר נחום, בביתו של תלמידו הקרוב אליו ביותר – שמעון (פ??ט?רוּס). כפר נחום נמצא סמוך לעין שבע – קרוב לטבּח'ה.
אזור עין שבע ידוע באירועים הרבים שאירעו בו ושמוזכרים בברית החדשה. הבולטים שבהם:
• הופעת ישוּע לפני מאמיניו.
• נס הלחם והדגים.
• הדרשה על ההר, שניתנה בהר נחום, לאחר מות ישוּע.
• במקום זה הועברה המנהיגוּת לתלמידו של ישוּע שמעון, המוּכּר יותר בשמו פ??ט?רוּס.
כנסיית "הלחם והדגים" ניצבת באתר של כנסייה קדומה. באמצע המאה השלישית לספירה נבנתה במקום ק?פ??ל?ה קטנה לציוּן אירוע "נס הלחם והדגים". לקראת סוף המאה הרביעית נבנתה במקום כנסייה מפוארת ובה רצפת פסיפס – מהיפות שעוצבו ונמצאו בארץ ישראל. הייתה זו כנסייה ביזנטית טיפוסית. בשנת 614 היא נחרבה על ידי הפרסים שפלשו לארץ ישראל. רק בשנת 1932 גילו ארכיאולוגים גרמניים את שרידי הק?פ??ל?ה. מאוחר יותר התגלו שרידי הכנסייה הגדולה ובה פסיפס הלחם והדגים, שנשמר כמעט בשלמותו.
בשנת 1982 נעשה ש??חזור שלם של הכנסייה שחרבה ומאז נמנות שנותיה.
בפסיפס, מלבד שני הדגים (נראה שהם דגי אמנוּן), מוצב סל ובו ארבע כיכרות לחם. הכיכר החמישית היא קרבנו של ישוּע המוצג בצורת לחם על המזבח.
בשנת 1932 נחשפה בכפר נחום הבזיליקה הביזנטית ובה רצפת פסיפס שבּהּ זוג דגים וסל עם כיכרות לחם.
פסיפס זה הפך לאחד מסמליה הבולטים של הנצרות בארץ הקודש.
הכנסייה שהתגלתה כללה אולם מרכזי, שתי סטראות ומנזר. באולם ניצב מזבח מרכזי ומתחתיו נמצא סלע. על סלע זה – על פי האמונה הנוצרית – הניח ישוּע את כיכרות הלחם ואת הדגים. בסמוך לסלע נחשף הפסיפס שתואר לעיל.
איך וכיצד אירע "נס הלחם והדגים"?
כאמור, בבקעת טבּח'ה – עין שבע – נהג ישוּע להרביץ את תורתו למאמיניו שהלכו והגיעו במספרם לאלפים. באחד הימים, לעת ערב, בעוד ההמונים מאזינים לישוּע, מנהיגם הרוחני, התברר שאין אוכל להאכיל את ההמונים הרעבים. המוני המאמינים התכוונו לחזור איש איש לכפרו. כאן חולל ישוּע את הנס והאכיל עד לש??בעה את ההמונים (חמשת אלפים איש על פי המסורת הנוצרית) בחמש כיכרות לחם ובשני דגים.
במעשה נ?סים זה הראה ישוּע להמונים שהוא בעל כוחות על-אנושיים, אותם קיבל מהאלוהים. מכאן נפרצה ונסללה דרכו של ישוּע כמשיחם של הנוצרים.
מעניין לציין, שעל פי האמונה הנוצרית לא רק שאלפי המאמינים ניזונו מחמש כיכרות הלחם ושני הדגים, אלא שנותרו לאחר סעודת המונים זו שנים-עשר סלים מלאים בכל טוּב. נס זה נקרא במסורת הנוצרית גם בשם "נס הריבוי". יש בנ?ס זה משוּם סמליוּת של הפיכת עולמות, שבּוֹ הופך הרוח לחומר ולה?פך. משמעותו של נ?ס זה היא שכּכל שאנו נותנים יותר, נותר לנו יותר. כך נותרו שנים-עשר סלים המלאים בכל טוּב. נס זה בא ללמד את האדם שבנתינה יש גם קבלה. זהו מקור השפע האלוהי שלעולם אינו נגמר, ומה שמככּב בנס אלוהי זה הוא הלחם והוא מקור השפע.
לסמליות סביב "נס הלחם והדגים" בראי הנצרות מספר פנים נוספים בעלי עניין:
• חמשת הלחמים ושני הדגים (שהם בסך הכול שבעה פריטים). הם מסמלים את השמש, את הירח ואת חמשת כוכבי הלכת: ו?נוּס, מ?ר?ס, יוּפ??יט?ר, מ?ר?קוּר?י וס?טוּר?ן.
• שנים-עשר הסלים שנותרו לאחר שא?ירע הנס מסמלים את:
 שנים-עשר המזלות – הכוכבים שבשמ?ים.
 שנים-עשר שבטי ישראל.
 שנים-עשר חודשי השנה.
 שנים-עשר סלי השפע האלוהי, המוזכרים בברית חדשה והמיועדים לכל האנושות.
 שנים-עשר השליחים, שהם שנים-עשר התלמידים שהלכו אחרי ישוּע.
• הדג עצמו הוא סמל קדוּם בנצרות. משערים שמאמיניו הראשונים של ישוּע היו דייגים מעמק טבּח'ה, ולכבודם, או בעבורם, הדג משמש כסמל.
• מעניין גם שהמילה דג, ביוונית: ICXOS, היא ראשי תיבות של ישוּע, המשיח, האל, הגואל.
• יש הטוענים שישוּע מסמל את תחילתו של עידן חדש בעולם. תחילתו של זה אירעה במזל דגים.
• פולחן הלחם – "לחם הקודש והיין". כאמור לעיל, הלחם תופס מקום חשוב ביותר במסורת הנוצרית ובראיית החיים שלה. על כך כבר אמר ישוּע בתפילת היסוד שלימד את תלמידיו: "את לחם חוּקנו תן לנו היום". פרט למשמעות החומרית הבסיסית של הלחם בתזונת האדם, ללחם התייחסות גם בתיאולוגיה הנוצרית.
את ההבנה המיתולוגית הקשורה למהות הלחם אפשר למצוא בדברים שאמר ישוּע לתלמידיו בסעודה האחרונה, כפי שהם מופיעים באוונגליונים הסינופטיים באיגרת הראשונה אל הקורינתים.
כבר בימי ישוּע היה נפוץ הריטואל שבּוֹ בירכו ובצעו על הלחם ובירכו על היין. אחרי מותו של ישוּע המשיכו מאמיניו במנהג פולחני זה, המבוסס על דבריו המובאים בברית החדשה: "ויקח את הלחם, ויברך ויבצע ויתן להם, לאמ?ר: 'זהו גופי הנ?תן בעדכם, זאת ע?שו לזכרי' " (לוקס כב, יט).
על פי אמירה זו הלחם אינו רק עוד מקור תזונתי בלבד אלא מסמל את גופו של בן האלוהים – את גופו של ישוּע, שהקריב את עצמו לשם גאולת האדם ולפתיחת עידן חדש באנושות. זוהי תופעה שנקראת בשם "התגשמות" (Incarnation).
בנוסף ללחם, גם היין מצוי בפולחנים הקשורים לישוּע. היין הנתון בכוס הברכה מסמל את דמו של ישוּע, שעל פי הנאמר בברית החדשה (מתי כו, כח) אמר: "זה דמי, הברית החדשה, הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים" או מה שנאמר בלוקס (כב, כ): "הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי שנשפך בעדכם".
הפולחנים לזכרו של ישוּע הקשורים ללחם וליין הם סמל לקרבן דמים. אין קרבן זה קשור לריטואל של הקרבת זבח של בעל חיים על מזבח, אלא הקרבן הוא ישוּע עצמו, בן האלוהים – המשיח שדימ?ם ומת בהיותו צלוּב.
ריטואל הלחם והיין שתואר לעיל נערך מ?ד??י יום ראשון במ?יסה המתקיימת בכנסיות הקתוליות.
את היין שותה הכומר שעורך את המיסה ו"לחם הקודש" – סמל לגופו של ישוּע – מוּשם על ידי הכומר על לשונם של כל אחד מהמאמינים. על ידי כך גופו של ישוּע מצוי בגופו של הנוצרי המאמין וגם היין מצוי סביבו, והכול "מתחדש" מ?ד??י יום ראשון במיסה העיקרית.
זהו אחד הפולחנים החשובים ביותר במסורת הנוצרית.
• הלחם והיין בטקס המ?יסה בכנסייה הקתולית. המיסה היא אחד מש??בעת הסקרמנטים הקדושים.
מהו סקרמנט? מקור המונח נגזר מהמילה הלטינית Sacramentum, שפירושה ברית או שבועה.
למעשה הכּוונה לשבע המצווֹת העיקריות שחובה על הנוצרי המאמין לקיים. אלה נקבעו במאה השלוש-עשרה על ידי ראשי הכנסייה. בין שבע המצווֹת מצויים: הטבילה, הקונפורמציה (משיחת תינוק שזה עתה הוטבל בשמנים ריחניים), הנישואין, המיסה והווידוּי.
הנוצרים הקתולים והנוצרים האורתודוקסים מאמינים שעל ידי קיום הסקרמנטים זוכה המאמין לחסד האלוהי. לעומתם, הנוצרים הפרוטסטנטים רואים בסקרמנטים ביטוי חיצוני לחסד פנימי ולא לש??ם קבלת חסד מהא?ל.
מיסה (Mass) היא הטקס הפולחני החשוב ביותר בנצרות. המדובר בתפילה הנערכת מ?ד??י יום ראשון. לקראת סופה של המיסה הכומר מגביה אל מול קהל המתפללים את לחם הקודש ואת גביע היין הקדוש. כאמור, הלחם מייצג את גופו של ישוּע והיין את דמו. הכומר שותה מן היין הקדוש ובתום המיסה המתפללים נעמדים בשורה ומקבלים אל תוך פיהם – על לשונם – פרוסה דקה של לחם הקודש (משהו המזכיר רקיק של צ'יפס מתפוחי אדמה). חלק זה במיסה הוא סקרמנט המכוּנה מתן חסד (מוּכּר יותר בשמו היווני – אויכריסטיה). על פי האמונה הנוצרית, על ידי כך מעביר ישוּע חסד למאמיניו. בשרו הופך לבשרם של מאמיניו ודמו נמהל בדמם. ריטואל זה מתבסס על שנאמר בברית החדשה (מתי כו, כח): "א?כלו את הלחם כי זה בשרי. ש??תו את היין כי זה דמי. דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים".
מקורו של ריטואל זה בכנסייה הקדומה שנהגה לקיים סעודות לחברי הקהילה. שם אכלו מ?ל??ח?ם הקודש ושתו מ?יין הקודש. רדיפות אחר הנוצרים הצניעו את הסעודות והותירו את המרכיב העיקרי שבריטואל זה: הלחם והיין, למיסה השבועית בכנסייה.
היין שנשתה במיסה היה תמיד יין אדום ומתוק שהותסס במיוחד בעבור המיסה בכנסייה.
• על הכנת לחם הקודש. על פי האמונה הנוצרית, הלחם, שכידוע מקורו בדגן, הופך על המזבח לגופו של המשיח. הדבר הוליד כבוד וי?ר?א?ה כלפי הלחם.
היות הלחם קדוש הפך גם את תהליך הכנתו לתהליך קדוש שיש לנהוג ביראת כבוד במלאכתו. המדובר בכל העוסקים בשלבּי הכנתו של לחם הקודש: זריעה, קצירה, רחיצת גרגרי החיטה וייבושם, טחינה, לישה, אפייה (או קלייה) ורדייה. כל העוסקים בהכנת כל אלה חייבים להיות מלא?י כוונה ולהתמקד בקדושת הפעולות הקשורות בהכנת לחם הקודש.
כאשר הכנת הלחם נעשתה במנזרים, תהליכי ההכנה היו מלוּוים בקריאת מזמורי תה?לים.
לחם הקודש הוכן מקמח חיטה שנילוש במים ללא ש??אוֹר, ובכך נמנעה החמצת הבצק והתפחתו. את בלילת קמח זו נהגו לקלות במתקנים מיוחדים. הלחם חייב להיות עגול, לבן ודק. לחם זה נקרא בשם הוֹסט?י?ה.
טרם הקלייה מ?צ?יות ההוסטיה הוחתמו בצלב, או באותיות HIS, שהן קיצור שמו של ישוּע. בעבר נהגו להחתים את לחם הקודש בסצ?נת צליבתו של ישוּע, או בדמות הש??ה, המככּב בסיפור חייו של ישוּע. יש המטביעים בלחם הקודש את האותיות
IC XP NI KA. אלה הם ראשי התיבות של "ישוּע המשיח המנצח".
הכנסיות המזרחיות (הסוריאנית, הקוֹפּטית והאתיופית) מטביעות על לחם הקודש חותם שמצויים בו שנים-עשר צלבים, כנגד שנים-עשר השליחים. במרכז מוּטבע צלב גדול המסמל את ישוּע.
מעניין לציין שבכנסיות המזרחיות הכנת לחם הקודש נעשית במנזרים. עבודת הכנת לחם הקודש נעשתה שם על ידי נזירים או על ידי נשים אדוקות (אך לא בזמן נידתן). לפני תחילת הריטואל של הכנת הלחם, היו נוהגים העושים בהכנתו להיטהר על ידי רחצה, ובזמן הכנת לחם הקודש היו נוהגים גם להקטיר קטורת.
ריטואל הכנת הלחם ושלבּי ביצוע המיסה שונים בכנסיות אחרות, כמו בכנסייה הביזנטית או בכנסייה הלטינית. קצרה יריעת המקום מלהביא בפרוטרוט מכתובים אלה.
מה שחשוב לציין ולהדגיש הוא שכּל הכנסיות בנצרות רואות את לחם הקודש כנושא פולחני חשוב ביותר בהוויית האמונה הנוצרית.

לחמים של חג בנצרות
כאמור, קדושתו של הלחם בנצרות גדולה ורחבה מאוד. זאת משום שכּל הכנסיות רואות את הלחם כמסמל את גופו של ישוּע.
קדושת הלחם גרמה להכללתו בפולחני חג נוצריים שונים.
נראה שלכנסיות שונות בנצרות שימוש שונה בלחמים של חג.
הבדל בסיסי בולט הוא שהכנסייה הקתולית מכינה את לחמיה מבצק שלא הוּחמץ ועל כן לא תפח, בעוד שהכנסייה האורתודוקסית מכינה את לחמיה מ?לחם חמץ, לחם שהוּתפּח.
ואין זה הכול. גם הריטואלים סביב הלחם שונים מכנסייה לכנסייה. כך יש פולחני לחם הקשורים לחג המולד ולראש השנה על פי המניין הנוצרי, לחג האוֹפניה (אפיפניה בשמו האחר). זהו חג שמציין את התגלותו הראשונה של ישוּע לשלושת האנשים שהגיעו מבית לחם סמוך ללידתו, לחג הבשורה, לחג הפסחא, ולפולחנים של קדושים שונים בנצרות, ועוד.
חותמות לחם נוצריים
כבר משחר ימיה של הנצרות והקדשת הלחם, נעשה בה שימוש גם בחותמות לחם שונים. השימושים הבולטים הם בהטבעת חותמות בלחם הקודש. על כך כבר סוּפּר בפרק זה.
בנוסף, נעשה שימוש בחותמות לחם שמביעים ברכות לאירועים ולאנשים שונים, כמו למשל ברכות לחגים.
לחם בטקסי אבלוּת בנצרות
גם בטקסי האבלוּת בכנסיות הנוצריות השונות תופס הלחם מקום נכבד. פולחן הלחם באבלות שונה בכנסיות שונות. יש לחמים מיוחדים ומתקיים ריטואל שונה מכנסייה לכנסייה. הימים שבהם מתקיימות אזכרות הקשורות לאבלות, לפי המסורת הנוצרית, הם השלישי, החמישי, התשיעי והארבעים לאחר המוות. גם כאן יש מקום ללחם הפולחני.
פולחני לחם בא?סלם ובקהילות בני ערב
פולחני הלחם בא?סלם ובקהילות בני ערב האחרות מספרם מוּעט ביותר לעומת פולחני הלחם ביהדות ובנצרות.
בקוראן מוזכר הלחם רק פעם אחת. היה זה כאשר אחד מעבדי פרעה המלך, שהיה אסוּר עם יוסף, מתאר את עצמו בחלומו: "שני עבדים נכנסו ע?מו אל בית האסורים. אמר האחד, ראיתי בחלומי והנה אני סוחט ענבי יין. אמר השני, ראיתי והנה אני נושא על ראשי לחם והעופות אוכלים ממנו" (סוּר?ה 12 – יוסף, לו).
אף על פי שאין בא?סלם פולחני לחם, בתרבות הא?סלם בכל קהילות בני ערב הלחם ה?נו מרכיב תזונתי חשוב ביותר, וגם סמליותו רבה.
בספרות הח?ד?ית', שהיא התורה שבעל פה של הא?סלם, מדובר רבות על אורחות חייו של הנביא מוחמד. בהקשר ללחם ישנם כמה תיאורים המלמדים על מספר היבטים מעניינים הקשורים ללחם.
כמה דוגמות:
• הנביא מוחמד אכל לחם העשוי מקמח שעורים. היה זה לחם פשוט ביותר. מוחמד אכל מלחם זה ב??משׂוּרה ולא הגזים באכילתו.
• ללחם יש חשיבות במתן עזרה לעניים.
• אירוח בתרבות של בני ערב כולל הגשת לחם כמזון בסיסי. יש בכך משום הכרה שחובה לחלוֹק עם אחרים את המזון הבסיסי שייעד האלוהים לאדם.
• תרבות בני ערב עשירה בפתגמים ובמשלים מעניינים ומרשימים בשבחו של הלחם, בשבח ההסתפּקות במועט ובחשיבות מתן לחם לנזקקים או לאורחים.
כמה דוגמות:
• "ביני לבינך לחם ומלח". דהיינו: אכילה משותפת של לחם ומלח מעידה על ידידות ונאמנות.
• "הלחם מרחיק נקמות", דהיינו: הלחם הוא סמל לשלום, לאחווה ולר?עוּת.
• "פת לחם שניתנת מן הלב תספיק לאלף". זהו חוק הריבוי הקשור לנתינה.
• "לחם אחד מספיק לשניים", משמע: הסתפקות במועט היא נוסחת חיים.
• "פת לחם שניתנת לאורח לעולם לא תרוֹשש". עוד דוגמה לחוק הריבוי.
ההתייחסות שבקודש ללחם חובקת את מעשי יומיום בתרבות הא?סלם ובתרבות בני ערב.
כמה דוגמות:
• אין משליכים לחם לא על הרצפה ולא לפח זבל.
• פרוסת לחם שנפלה לארץ, ירים אותה האדם אל מצחו, יישק אותה ויאמר: "בשם האל" (ב??יסמ?יללה) ואז יניח אותה במקום שלא תיפול ממנו שוב.
• פרוסת לחם מתחת לכרית של אדם חולה תביא לשחרורו מהחרדות. בריטואל זה קוראים פסוקים נבחרים מן הקוראן.
לפנינו תופעה מעניינת ביותר של דת מונותיאיסטית (הא?סלם) שלא אימצה לה פולחני לחם, אך בקרב מאמיניה וגם בין ע?דוֹת בני ערב האחרות (דרוזים, צ'רקסים, ואחרים), הלחם מהווה מרכיב עיקרי במזון. אפשר לומר שבתרבויות אלה אין סעודה ללא לחם. וכידוע, סוגי הלחם במגזר המוסלמי-ערבי הם רבים ומקובלים כטעימים.
יש לציין של?ימ?י צום הרמדאן יש מאמינים שאופים לחמים מיוחדים הנאכלים בסעודות לשבירת הצום.
ועוד בקרב בני דת הא?סלם: יש המצמידים לביתו של זוג צעיר שזה עתה נישא כיכר לחם, אות לברכה ולמזל טוב.
אף על פי שאין פולחני לחם בא?סלם, קדוּשת הלחם על ידי בני קהילות בני ערב בולטת ושקופה ביותר.
פולחני לחם במעגלי חיי האדם
ערכּיותו וחשיבותו של הלחם הביאו לכך שיהיה מצוי בטקסים פולחניים שונים הקשורים למעגל חיי האדם.
להלן כמה מהבולטים והמעניינים שבהם.
• היריון, לידה, ברית המילה ופדיון הבן. ידוע שה?פ?רשת חלה היא מצווה גדולה. ונאמר כבר ש"נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר" (משנה, שבת ב, ו). כך שהקפּדה בהפרשת חלה היא על פי האמונה היהודית – ערוּבּה להיריון וללידה קלים ובריאים. בשעה שקומץ הבצק נמצא בידה של האישה הל?שׁה את העיסה הבצקית, עליה להביע את הבקשה הבאה: "בזכות בצק זה נזכה כולנו בירושלים הקדושה ולא יחסרו לבני עמך לחם ומשקה".
ברכה על הלחם היא ריטואל חשוב ביותר שמתקיים בסעודת ברית המילה ובטקס פדיון הבן.
• נישואין. הלחם והחלה מהווים מרכיב חשוב בסעודת המצווה שמתקיימת בחתונה עצמה.
כמה מנהגים מעניינים:
• יש בין קהילות הספרדים שלאחר יציאתה של הכלה מ?ט??בילה במקווה נהוג לשבור מעל לראשה כעך עגול.
• בכמה מחצרות החרדים והקהילות הספרדיות בירושלים נוהגים לשבור על ראש הזוג שזה עתה נישא לחם עגול שהוא חלול בתוכו – ברכה למזל טוב.
• בין קהילות אשכנז יש הנוהגים שטרם הנישואין קולעים את שערהּ של הכלה כשהיא יושבת מעל לכלי שבּוֹ נעשית התפחת בצק מקמח חיטה. זו ברכה לפריון.
• עוד בקהילות אשכנז. יש שבאירוע החתונה נהגו המוזמנים לרקוד לפני החתן והכלה כשחלה בידיהם – ברכה למזל טוב.
• בתום החתונה, קיים אצל בני קהילות אשכנז מנהג שהזוג הטרי יבוא לבית הורי הכלה. שם, א?ם הכלה מקבלת אותם בפתח הבית ובידה חלה קלועה ומלח.
• יהודי ג?אורגיה (גרוזיה) נוהגים לאפות לחתונה לחם העשוי בצורת עוגה עגולה מתוקה המקושטת מבחוץ בסוכר, במטבעות כסף ובנרות.
• גם אצל יהודי ג?אורגיה לאחר טקס החופה נוהגת א?ם הכלה לרקוד כשהלחם על ראשה. במהלך הריקוד מצטרפות אליה אחותה (אחיותיה) של הכלה וגם נשים אחרות.
• פולחני לחם במעגלי החיים קיימים בקרב הנוצרים. בקהילות הנוצריות הלחם מככּב גם סביב האדם הגוסס והמת. לידו ובפיו מניחים לחם המייצג בסמליותו את ישוּע, כך שכאשר יעבור לעולם שכולו טוב ייקח ע?מו גם את ישוּע – המשיח.
אמונות, א?לים וריטואלים מעניינים נוספים הקשורים ללחם
יער האמונות והפולחנים סביב הלחם גדול ורחב – כמעט שאין לו סוף.
להלן לקט נבחר ומעניין של אמונות הקשורות ללחם.
הלחם כמזונם של הא?לים וכמרכיב בסעודתם של המתים. בתקופות קדומות, אלפי שנים לפני הספירה, האדם ה?גיש לא?ליו מנחה – מזון רוחני – שכּלל את הלחם כמרכיב עיקרי. המנ?חות הוגשו מ?די יום ביומו וכללו ארוחות עשירות כאשר, כאמור, הלחם היה מרכיבן העיקרי.
הלחמים לפולחנים אלה היו נאפים במקדשים. היו אלה לחמים טריים והיו ב?ניהם גם לחמים ממותקים או מתוּבּלים.
את המנחות – הארוחות הדשנות – היו מניחים במקדשים אל מול פני הא?ל, על המזבח, או על אחד המ?קטרים. במקרה אחרון זה, היו מבעירים – מקטירים – את הלחם עצמו או שהיו מקטירים קמח.
גם המוני העם היו "משכפּלים" ריטואל פולחני כזה – איש איש על פי יכולתו, איש איש על פי אמונתו, אך הלחם היה מרכז המ?נחה. הקטרת קטורת של לחם או של קמח הייתה – לא אחת – חלק מהריטואל הפולחני.
באותה תקופה קדומה היו מקיימים סעודות מפוארות מס?ביב למ?ת, או לזכרו. הסעודות כללו את מיטב המטעמים, כאשר הלחם מהווה מרכיב עיקרי במזונות. הסעודה סביב המת הייתה מלוּוה לא אחת גם בנגינה וגם בהקטרת קמח.
א?לי דגן. בתרבות האכּדית (במאות העשרים וארבע עד העשרים ושתיים לפני הספירה), הפולחן סביב החיטה והלחם היה כבר נטוע בתיאורי הא?לים.
ממצאים ארכיאולוגיים מתארים א?לים מתקופה זו כאשר גבעולי דגן מזדקרים מכ??תפיהם, או שבידיהם של הא?לים הייתה מוחזקת אלומת דגנים. היו גם א?לים ששיבולים עיטרו את תסרוקתם.
אצל הח?ת??ים היו מספר א?לי דגן. אלה הבולטים שבהם:
• הא?ל ת??ל?ד?ינו – א?ל זה תוֹא?ר כאיכר עובד אדמה שיבוּל שדהו היה החיטים. כאשר הוא נעלם, היה לוקח ע?מו את התבואה ובכך ממיט אסון על קהל מאמיניו.
• הא?לה כ??א?ית – אף מסכת חייה שלה סובבת סביב צמיחת הדגן.
ריטואלים וקמיעות למניעת בצורת. מעגלי הפולחנים הקשורים ללחם מגיעים עד לקיום ריטואלים להכנה ולשימוש בקמיעות שמטרתם מניעת בצורת.
• ידוע על חוני ה?מ?ע?ג??ל אשר בזמן עצירת גשמים תחם את עצמו על הקרקע בעיגול. שם התפלל לאלוהים שיוריד מטר. הוא לא יצא מהמעגל עד שנענתה תפילתו והאלוהים הוריד גשמי ברכה.
• עוד בתקופות הפאטימית והסלג'וקית הכינו המוסלמים קמיעות ששימשו כנגד עצירת גשמים. הם כתבו על הקמיעות כתוֹבות בערבית ובהן בקשות מהאלוהים שיוריד גשמים בע?תם, על מנת שתתמלאנה בארות המים.
• בצפון אפריקה (מרוקו) הכינו – ועדיין מכינים – ע?ד?יים המשמשים כקמיעות למניעת עצירת גשמים. עדיים מאגיים מיוחדים אלו נקראים בשם ש??ע?יר?י?ה – כנראה מלשון ש??ע?יר – שעורה. מודבקים עליהם גרגרי שעורה.

• בתימן, בע?ד?י?י הנשים המוסלמיות ואף באלה של הנשים היהודיות היו משולבות צורות מזהב (או מכסף) דמויות גרגרי שעורה (בעד?יי הנשים המוסלמיות) ודמויות גרגרי חיטה (בעדיי הנשים היהודיות). אמנם אלה עדיים, אך הם היווּ גם קמיעות ברכה לשפע דגנים.
• ועוד בקרב יהודי תימן. היה נהוג שנשים תענודנה על צווארן ע?ד?י משולש מבּד מעוּטר ועליו כתוּבות ברכות ותפילות לגשם וגם בתוכו ניתנו גרגרי חיטה או שעורה.
ברכות על אסמי תבואה. התבואה הייתה מאוחסנת באסמים בגדלים ובצורות שונות. דופנות האסם היו עשויות ממגוון חומרים.
תבואות החיטה היווּ תכולתו של האסם ושימשו סמל לש??פע ולברכה. על כך מצינו ברכה בספר משלי (ג, י): "ו?י?מ??ל?אוּ א?ס?מ?יך? ש??ב?ע".
במרחב הישראלי-סורי נמצאו אסמים מעוטרים בפרי התמר או בכפות עץ התמר. עץ התמר הוא סמל לחיוּת ופריוֹ ידוע כאיכותי. בכך העניקו ברכה לאסם התבואה ושמרו עליו מפני ה?יזק עין הרע.
אלוּמוֹת דגן – מקל?עות דגן לברכה. איסוף אלוּמוֹת שיבולים וקליעתן בצורות אמנותיות כאלה או אחרות, הם תופעה השכיחה בעולמו של האדם עוד מימי קדם מתרבויות של עובדי האלילים ועד לימינו.
קליעת אלוּמוֹת הייתה שכיחה בעיקר בקרב הקהילות החקלאיות, ושימושן היה בצורת תליית האלוּמוֹת הקלועות כמזל לתנובת דגן רבה ולמניעת עצירת גשמים. גם כאן אפשר לראות ש??מה שמככּב כמזל ל?ש??פע הוא הדגן – ל?רוב החיטה.
במקרים לא מעטים האלומה הקלועה נעשתה מאלומות הקציר האחרון של השדה. הייתה זו מעין בקשה מהאלוהים למזל טוב בתנובת השדה לקראת עונות הזריעה והקציר הבאות.
יש שהאלוּמוֹת הוכנו משיבולים כשהן עדיין ירוקות והן נתלו בשער הבית, או על הממגוּרה – האסם – לאחסון התבואה.
מנהגים אלה היווּ – ועדיין מהווים – נחלת ערביי ארץ ישראל והמדינות הסובבות אותה.
אלוּמוֹת אלה נקראות בשם מ?קל?עות דגן – והן מעין קמיעות לברכה.
לחם בקבורת מתים
במצרים הקדומה כאשר קברו אדם מכובד הניחו בקברו גם לחם ובירה, על מנת שישׂבּיע את רעבונו ואת צימאונו – בעולם הבא או כאשר יקום לתחייה.
"לחם ועבודה"
מעניינת קריאתם של מפגינים שפוטרו או של אנשים שמצבם הכלכלי רע.
אנשים אלה צועדים בהפגנות ו/או נושאים שלטים ו/או צועקים ל?רוב רק שתי מילים: "לחם ועבודה". קודם "לחם" אך גם "עבודה".
לעולם לא נפגוש אנשים במצבים כאלה שדורשים בהפגנות פ??רות, ירקות או בשרים. הדרישה היא אך ורק ללחם.
מעגלי תבואה
לא נחתום פרק מעניין זה הסובב סביב החיטה והלחם בלי שנספר – ולוּ בקצרה – על אודות תופעת טבע נדירה ומסתורית שנקראת בשם "מעגלי תבואה" (Crop Circles).
תופעה זו הוגדרה כ"תופעה המסתורית ביותר של הזמנים המודרניים".
סימניה הראשונים של התופעה, שתתואר להלן, הופיעו לראשונה באמצע שנות השבעים של המאה העשרים באזורים הכפריים של בריטניה.
התושבים באזורים אלה – חקלאים בהווייתם – דיווחו על מעגלי ענק שהופיעו בלילות בשדות החיטה והתירס (ל?רוב בשדות חיטה). התגלו שם מעגלים וצורות גיאומטריות וסימטריות מעניינות.
במבט מלמעלה נראות צורות גיאומטריות שונות – פשוטות או מורכבות, מיוחדות, מרשימות במראן.
הצורות הגיאומטריות – קטנות וענקיות – נוצרו בשדות התבואה עקב כך שהשיבולים נרמסו – או נפלו, קרסו והתקפלו – אל הקרקע. הקיפול נעשה באזורי מ?פרקי השיבולים. עקב כך נוצרו הצורות המעניינות והמסתוריות הללו.
המסתוריוּת סביב תופעות אלה אפפה – ועדיין אופפת – את כל המתעניינים בתחום זה: אנשי מדע, אנשי רוח וסתם אנשים.
איש לא יכול להצביע בבירוּר מי, או מה, גרם לתופעת טבע מסתורית זו. "סל" ההשערות, ההערכות וההנחות מלא, אך אינו נותן תשובה (או תשובות) חד-משמעיות לתופעה.
יש המעריכים שהמדובר במעשה ידי אדם. אחרים סבורים שאלה מסרים מן החלל החיצון. אחרים משערים שמדובר באנרגיות קוסמיות מסתוריות.
המסתוריוּת המסקרנת מעלה השערות שיש כאן נחיתה של חלליות מהחלל החיצון – חלליות שאיש לא ראה או שמע אותן. הן יוצרות – על פי הערכה זו – את מעגלי התבואה – כאמור, על ידי רמיסת שיבולי התבואה. החלליות חוזרות לחלל מבלי שיזיקו לאנשים המתגוררים בסביבה.
חקרו וחיפשו, חקרו וחיפשו – ועדיין מחפשים את הסיבות. כך, בין היתר, מצאו שהקרינה הרדיואקטיבית באזורי מעגלי התבואה נמוכה מזו שביתר חלקי שדות התבואה.
מחקרים מדעיים גם הם הוסיפו נדבך לעמימות המסתורין סביב מי וכיצד נוצרו מעגלים אלה.
מעניין לציין ולהדגיש שהצורות הגיאומטריות הן תמיד סימטריות ויש בהן גם צורות המוּכּרות לבני אנוש. כך למשל יש מעגלי תבואה שצורותיהם מגן דויד, מנורת שבעת הקנים, תרשים עשר הספירות שבתורת הקבלה, ועוד.
ממדיהם של מעגלי התבואה הוא מקוֹטר של מספר מטרים ועד לכחצי קילומטר.
אנשים לא מעטים מקדשים את מעגלי התבואה. הם באים לשהות בתוכם לש??ם קליטת אנרגיות חיוביות המצויות שם – לפי תחושותיהם. אחרים, בשהוֹתם במעגלי התבואה, מבקשים בקשות מבורא עולם, ועוד ועוד.
למסתוריוּת החיים אין גבול, ומעגלי התבואה הם אחת הדוגמאות. ישנם דברים הרחוקים מבּינתו של האדם. כך היה וכך יהיה לעולם.
לכתיבת פרק זה נעזר מחבר הספר במקורות כתובים שונים, אך בעיקר באלה:
• מאמרו של ידידו הטוב של מחבר ספר זה, פרופ' ז?הר עמר: "לחם הפנים – היבטים היסטוריים וריאליים". המאמר פורסם בביטאון "מעלין בקודש", כרך יז, עמודים 83-49, בשנת תשס"ט.
• תולדות הלחם/ה"ע יעקב. הוצאת מ' ניומן. תש"י.
• לחם – בקרב דתות ועדות בארץ. הספר, בעריכת נ?עם בן יוסף, ראה אור בהוצאת מוזיאון ישראל בשנת 2005.
• רוח הדגן. את הספר ערכה גניה דולב והוא ראה אור בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל בשנת תשס"ב.
• החיטה – סוד הבריאות. מאת יעקב היינריך. יצא לאור בהוצאת לדורי.
• Crop Circlos / Lucy Pringle. Thorsons, 1999.
מילות לסיום
הלחם הוא המרכיב התזונתי העיקרי אצל חלק גדול מאוכלוסיית העולם.
עקב חשיבותו הר?בּה בתזונת האדם הוא נתקדש על ידי בני דתות וקהילות שונות.
בפרק זה הובאה סקירה רחבה ככל שניתן, סביב פולחני לחם.
אמנם "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", כלשון המקרא, אך האדם אינו יכול לחיות ללא לחם – הן מההיבט התזונתי והן מההיבט הרוחני הפולחני.
 

 
לקריאה נוספת על לימודי נטורופתיה