הבלוג של יעל גלאובר- על החיים והתזונה ומה קשור למה...
בשנים האחרונות התקרבתי לתחום התזונה לאחר שהבנתי שלרוב האכילה שלנו היא אכילה רגשית ורגעית. רוב האנשים משמינים ולא שומרים על משקל מאוזן כי הם אוכלים ומונעים על פי הרגשות שלהם. לרגשות יש כח שליטה מאוד חזק עלינו. אם אנחנו כועסים.. עצבנים.. עצובים, שמחים, מתרגשים.. אנחנו אוכלים. כי האוכל ובעיקר הג'אנק והמתוק הוא זמין, טעים, מנחם ובעיקר.. לא שופט אותנו.. לא כועס עלינו..
מוזמנים לקרא בבלוג שלי על החיים.. שלי..שלכם ובעצם..של כולנו. ועל אוכל.. שתמיד קשור לכל סיפור)
פרק חמישי
סוכר!
חברה שאלה אותי השבוע: "נו.. מתי תכתבי שוב.."? ו"איך בכלל באים לך הרעיונות"?
עניתי שהרעיונות לא ממש באים.. הם נמצאים כל הזמן מסביב.. מתבשלים בראש ורק מחכים לעיתוי הנכון לצאת, למוזה או ההשראה, או שזה אותו דבר.. והמשכנו לדבר ולצחוק על כל מיני דברים, כמו למשל על פריחת הכלניות המדהימה שנראית בכל מקום בעונה הזו, וכמה יפות ומתוקות האדומות האלה, ופתאום קיבלתי הודעת סמס מחברה שמזמינה את החברים אליה הביתה, לחגוג את ט"ו בשבט. ונחשו מה? מיד הבנתי והרגשתי על מה מתחשק לי לכתוב. מנחשים? נכון!! על סוכר..!
מי לא אוהב סוכר? המתוק מתוק פחמימתי הזה נמצא כמעט בכל דבר שאנו אוכלים או שותים.
זה מתחיל מגיל קטן, כשאמא חותכת תותים אדומים ומתוקים לילד שלה וסבתא מתגנבת מאחור ובוזקת סוכר על התותים, כדי שיהיה לו מתוק למסכן... מה, אצלכם זה לא היה ככה?? האמת היא שגם אצלי לא.. אבל אני מכירה כאלה שכן. ועשו להם את זה הסבתות משני הצדדים !
ומה לגבי הגלידות והארטיקים, הקרטיבים והשלוקים? בכל קיץ אנחנו מסניפים אותם כמעט מדי יום, ובחורף, מדי שבוע. לא אתם... ברור שלא... אחרים..:) הם כל כך טעימים, צבעוניים ומשמחים, אבל הסוכר שהם מכילים נשאר לנו בגוף, נדבק לבטן ולירכיים ולא עוזב. מה שמזכיר לי, שבגד הים מחכה בארון בסבלנות לקיץ המתקרב.. והוא מתקרב בצעדי ענק! מזה ענק.. כמו צונאמי אדיר מימדים ובעוד חודש, חודשיים הוא כבר כאן ולא יהיה לאן לברוח.. ניאלץ להישאר על החוף ולרבוץ בבגד הים שלנו יחד עם כל הסוכר שלנו. והשמש תשזף ותחמם אותנו ויהיה לנו חם ונהיה צמאים ומה נשתה??
רמז: מתחיל ב- "מ" !
ומי שענה מים, דוז פואה! סימן שאתם בעלי הרגלים נכונים ומודעות לבריאות, שותים מים במשך היום וברור לכם כשמש הזורחת בשמים, שגם בקיץ, בים ובבריכה או בטיול עם המשפחה, זה מה שעדיף לשתות. המים בריאים, מחיים, מרווים ובעיקר טובים לגוף ולנפש.
אבל הרבה ענו גם מ... משקה קל ! אממממ תשובה לא כל כך טובה. כי כל הנבחרת האדירה הזו, בה חברים הקולה, קינלי, ספרייט, מים בטעמים (שהם הלוקש הכי גדול שנראה אי פעם ואפילו אי אפשר לאכול אותו) פטל ושות', הם יפים, נחמדים, צבעוניים ומאוד מושכים, אבל עתירי פחמימות, מלאים בקלוריות ריקות ומשמינות בתחפושת של סוכר. המון, המון סוכר, שנכנס אל הגוף בצורה תמימה ויוצר נזק בריאותי כסוכרת, השמנת יתר והרס לשיניים בצורת עששת.
ומה עם החטיפים שהסוכר טמון בהם טוב טוב והממתקים.. אלו המקיפים אותנו וניבטים אלינו מכל קיוסק אפשרי ועל כל מדף בסופרמרקט, כמו היינו על סחרחרת ענק בלונה פארק? ואם אנחנו כבר בלונה פארק, לא נאכל סוכר על מקל?? כן.. אותן "שערות סבתא" מתוקות שהמכורים אוכלים אותן בצבע וורוד, זה עם הצבע מאכל.. אם כבר אז כבר..:)
אני ממש מרגישה כבר ב"היי" מרוב כל הסוכר הזה. והירידה... חדה וכואבת... גורמת לי לרצות עוד ועוד מן המתוק מתוק הזה ולהיכנס למעגל שאין לו סוף. מסניפה סוכר, הגוף רוצה עוד, אני אוכלת עוד והגוף דורש עוד ועוד.. וכך בלי סוף..
בואו נעשה ניסיון.
למשך כמה ימים פשוט לא נכניס סוכר אל הפה. לא נאכל מאכל שיש בו סוכר ובטח לא את הסוכר עצמו בצורת ממתק. לא נשתה משקאות עם סוכר. כן... גם תה וקפה... תנסו. בלי סוכר ובלי ממתיק מלאכותי. כי הממתיק המלאכותי עובד עלינו בעיניים. הוא כאילו בלי סוכר, אבל נותן לגוף שלנו להרגיש שקיבל סוכר ולכן לא מגיע לו להשתתף בניסוי. זה ללכת עם ולהרגיש בלי.. או להיפך.. ללכת בלי ולהרגיש עם..! ביום יומיים הראשונים זה מרגיש מוזר. מר... תה וקפה בלי סוכר..? בלי ממתיק..? "זה משעמם" אמרו לי. מה לעשות? החיים משעממים לעיתים.. וטוב שכך!
אני לא מתכוונת שלא נאכל כלום ולא נשתה כלום בניסוי. אני מתכוונת, שבימים הקרובים נחליט שאנחנו שותים מים ולא קולה למשל, ותסלח לי המעצמה העולמית הזו, זה באמת לא אישי ואפילו יש לי תמונה על השידה מביקור במפעל ! (טוב.. לא באמת על השידה.. על מדף בחדר.. בתוך ארון...באלבום..)
נאכל יותר ירקות וקצת פירות טבעיים, שהם אגב, עם הסוכר הכי טבעי וטוב.
בלי ממתקים וחטיפים ובלי שוקולד, בפלים (עכשיו רשמית קוראים להם כך..) ושאר מתוקים, ובלי סוכר בדייסת הבוקר. (למי שאוכל..).
ונכון שזה לא פייר להתחיל ניסוי כזה בשבוע שחל בו ט"ו בשבט? עם כל חגיגת הפירות היבשים, הנפלאים, המקיפים אותנו? מה לעשות?? החיים לא תמיד הוגנים...!
סתם...סתם... אני לא כזאת מפלצת... נאכל. אבל במידה, כי הפירות היבשים עתירי סוכר.
יום, יומיים, שלושה, נאכל תמר ותאנה, צימוקים (ועדיף את הכהים, כי בלבנים יש צבע מאכל מלבין), שקדים ואגוזים, משמשים, אננס ופאפיה ובכלל, השם פאפיה תמיד מזכיר לי מסיבה, בלונים ושמחה).
דווקא טוב שהחג נכנס לנו בתחילת הניסוי. כך הגמילה מן הסוכר תהיה הדרגתית ולא דראסטית.
אחרי כמה ימי ניסוי אפשר להפוך את התרגיל לשגרה ברוכה. חיים ללא שתייה קלה וממותקת ומאכלים ללא סוכר. פשוט ונקי. חיים משעממים... אבל הרבה יותר בריאים:)
ט"ו בשבט שמח ומתוק במידה לכולם !
יעל
השבוע התחלתי לעבוד.
בעצם... השבוע חזרתי לעבוד.
כלומר... השבוע חזרתי למקום העבודה הקודם שלי והתחלתי לעבוד בו.
ב"קודם" אני מתכוונת למקום העבודה שעבדתי בו לפני מקום העבודה האחרון.
יש משהו נחמד בלחזור לעבוד במקום העבודה הקודם שלך. זה ממש כמו לחזור לרומן הראשון שלך, רק בלי כל הבלגן מסביב...
בהתחלה היו הגישושים הראשונים, לראות אם בכלל יש על מה לדבר. אח"כ הייתה פגישה... ועוד אחת והופ... אני שם.
אותה הדרך. אותו הנוף. אותו הבניין. אותו הריח... ריח שגורם לך להתגעגע למשהו שהיה שם... משהו חמים כזה... ריחני... כמו קרואסון טרי! אהה... זה באמת קרואסון טרי...! והריח בא מהקפיטריה החדישה שממוקמת בבניין...
חצי שנה הייתי בבית. מאחורי המשפט התמים הזה מסתתר הרבה... זה נשמע כאילו חצי שנה לא עשיתי כלום חוץ מלהיות בבית, לכבס, לבשל ולנקות...
האמת היא... שבאמת לא עשיתי כלום בבית. אבל בחצי השנה הזאת למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי. למדתי שאני יודעת למצוא מציאות נהדרות במסעות השופינג שערכתי.. למדתי שאני אוהבת כמה סוגי קפה ובצורות שונות ולא רק אחד.. למדתי להתגמש ולהתאים את עצמי לזמנן הפנוי של חברותי.. והכי חשוב, למדתי שתוכניות הבוקר בטלוויזיה יכולות להיות מאוד ממכרות אם מתמכרים אליהן...
עברי לידר שר בשירו המקסים: "לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה, זה לשבת בבתי קפה ולתכנן את העתיד שלנו... לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה, לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו... איך אושר זה דבר יפה, שיחלקו גם לנו.."
אז כן. ישבתי חצי שנה בבתי קפה בבקרים. בדר"כ עם חברה טובה או שתיים ולפעמים יותר. ודיברנו. וצחקנו. ואכלנו. ובעיקר נהננו. אני נהניתי. כי הייתי חופשיה ועשיתי מה שרציתי. והייתי מאושרת. כי הרי דבר ידוע הוא שהאושר נמצא בדברים הקטנים שבחיים.. בשיחה טובה ומכילה עם חברת הנפש שלך מילדות, בבוקר שקט, שטוף שמש, רק של שתינו. בספל קפה חם וריחני, עם לב מוקצף מצויר עליו ובטיול על חוף הים הנקי והזהוב שמחבק אותנו. ידעתי שזה זמני. שזה לא לתמיד. ידעתי גם שזה לא מתאים לי, לאופיי, למשוך את הזמן יותר מדי. לא לעבוד תקופה ארוכה מדי. אבל בחצי שנה הזאת זה התאים לי. זה היה "תפור" עלי. סידר לי את הראש בצורה נהדרת. כי כשיש לך כל כך הרבה זמן פנוי, יש לך פתאום זמן לחשוב. ואני חשבתי. ועוד איך חשבתי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיי שבאמת חשבתי על דברים שאני רוצה שיהיו ויקרו לי בחיים. הפעם הראשונה שהצבתי לי מטרות. די נוקשות להמשך.
הפעם הראשונה שהתחלתי לעשות וליישם את ההחלטות ולהגיע אל המטרה.
והשבוע, בדרכי לעבודתי החדשה, בבוקר אחד פקוק במיוחד, בכביש החוף בדרך ההיא, כשבצד ימין הים, ומכל צדדי טורים של מכוניות, מכל הסוגים ובכל הצבעים, מלאות בנהגים, אנשים שונים הנוסעים איש איש לענייניו, איש איש למעשיו, חשבתי לעצמי כמה נחמד ופשוט, שדברים מסתדרים ברגע שמניחים להם ומרפים. כשלא לוחצים...ממש כמו הפקק... פקק התנועה שהקיף אותי. התקדם לאט לאט אל עבר המטרה ובסוף הגיע. לאן שצריך. זה לקח קצת זמן... נכון... אבל המטרה הושגה בסוף !
זה הזכיר לי דיאטה. כמו אנשים שנמצאים בתהליך של ירידה במשקל. מי מאיתנו לא עשה פעם בחייו דיאטת כסאח? כולנו התנסנו לפחות פעם בחיים בדיאטה דראסטית. ומי שלא, אני מצדיעה לו ! דיאטה שכללה תפריט שמכיל כלום מכלום, תפריט רעב, המספק מעט מאוד קלוריות, מים ואולי גם קצת חסה במקרה הטוב.. המשקל יורד פלאים בתוך כמה ימים.
לא אוכלים כמעט כלום ומסירים קילוגרמים על ימין ועל שמאל בתוך שבועיים שלושה. ואל תנסו את זה בבית.. אלא אם אתם נהנים לסבול מתופעות לוואי המתלוות בדר"כ לדיאטה כזו.
תופעות לוואי כמו עייפות, חולשה, רעב, עצבנות ונמנום יתר. ומה קורה אח"כ..? מתחילים לאכול כרגיל, מסתערים כמו חזירונים (סליחה, אבל זו האמת..) על כל מה שכביכול הפסדנו ומעלים הכל בחזרה עם ריבית. ובדרך..? בגוף נוצרים חוסרים. נגרם נזק בלתי הפיך לכל מערכות הגוף, לשרירים שלנו, לתאים, לרקמות ולכל הרבדים הנמצאים בתוכנו, אי שם מתחת לכל העור העוטף אותנו. את חלקנו עוטף גם "אור" אבל זה בפעם אחרת..
בואו נחזור רגע אל הפקק. פקקים זה דבר נחמד... יש זמן לחשוב.. לשמוע מוזיקה, לדבר עם מי שלא הספקנו (בדיבורית כמובן). פקקים זה ההיפך מדיאטה דראסטית !...זה לאט..לאט.. הזדחלות איטית.. בדומה לדיאטה איטית, בטוחה... אמינה... שמקדמת אותך בצעדים אמיצים ובטוחים אל המטרה.
כדאי ללמוד מן הפקקים לא לקמץ בתפריטים... הפקקים, פקקי התנועה, בנויים ממאות מכוניות, צבעוניות, גדולות וקטנות, צופרות ומצפצפות. ותפריט דיאטה בריא ומתון, מכיל את כל מה שהגוף צריך כדי לחיות ולהיבנות: פחממות במידה, חלבונים בכיף, שומנים מעט, ויטמינים ומינרלים בנדיבות וסיבים שיעזרו לנו להוציא את הכל החוצה ביציאה מסודרת... וכולם מחולקים בתבונה ונאכלים על ידינו לאורך כל היום, כל יום, כל שבוע וכל חודש, הופכים לאורח חיים בריא ובעיקר הופכים להרגל שאיתו מתחילים את הבוקר. כל בוקר. ממש כמו הפקקים...
שלכם, יעל
פרק שלישי
כשהתעוררה בבוקר הרגישה שלא משנה מה תכננה אתמול ומה סדר היום שלה, היא חייבת לטייל בחוף הים, לנשום ולחוש מקרוב את ריחו המלוח של הים ולהרגיש את הרוח.
בחוץ השתוללה סופה בדיוק כמו שהבטיח אתמול החזאי בטלויזיה והגשם ירד בחזקה ממטיר את יכולותיו המרשימות על שמשת החלון. הביטה החוצה ובהתה.. הגינה צבועה בצבעי ירוק ואפור, השמים מכוסים עננים קודרים. יום עם השראה שכזו לא היה מזמן.. חשבה ולגמה מספל התה החם שהכינה לעצמה כדי להתחמם קצת למרות שבפנים הרגיש לה קצת קריר.
לבשה את המעיל על הפיג'מה ש"ממילא נראית כמו טרנינג.." אמרה לעצמה "ומי ישים לב..
ובכלל מי יצא מהבית ביום סוער שכזה.." הכניסה לתיק את המטריה המתקפלת שקנתה בשוק הכרמל בחמישה שקלים עוד בקיץ שעבר והחברה שהייתה איתה לא הפסיקה לצחוק כי "מי קונה מטריה בקיץ.."? "אני" ענתה לה אז וצחקה יחד עימה אבל בלב חשבה שהיא באמת קצת מוזרה, היא, לא החברה, כי מי חושב על חורף וסערה ביום שטוף שמש ושרב באמצע אוגוסט? ומה בכלל הזכיר לה את החורף חוץ מאותה מטריה בודדה שהונחה שם על הבסטה יחד עם מאות משקפי השמש הזולים הלא ממותגים.. אולי המוכר הנחמד שחבש כובע צמר וראה שהיא מסתכלת והציע לה את המטריה. "זו יכולה להיות אחלה שמשיה" אמר לה וחייך אליה חיוך חושף שיניים צהובות ושן קדמית שבורה..
ועכשיו היא נהנית מהמטריה. צועדת לה על חוף הים וטיפות הגשם הקלילות שיורדות כעת לאחר המטר הכבד שנרגע, נשמעות כמו צלילים עדינים מעל לראשה.
יש ימים שנראים ומרגישים בדיוק כמו הגלים.. חשבה. חזקים, סוערים, מבולגנים, מלאי קצף ובסוף.. כשמגיע הערב הכל נרגע כלא היה..
ואצלה היו הרבה תקופות של בלאגן וסערה, וימים שנראו ללא סוף ומחשבות ותהיות ושאלות.. והמשקל שעלה וירד ושוב עלה ושוב ירד.. ובשבוע אחד שמרה יפה ואחריו זלזלה.. וזה לא משנה אם את אמא, אחות, מזכירה או מורה או אפילו מנהלת גדולה... מצב הרוח יהיה בהתאם לתשובה בכמה גרמים ירדת אחרי היום שהיה.
ובשנה שעברה במכללה, למדה בקורס לפילוסופיה ותזונה סינית על יין ויאנג שפועלים בטבע יחדיו ומשלימים זה את זה ופתאום הבינה שאצלה הם נמצאים די בערבוביה.. ויין הוא הקר ויאנג הוא חם.. ויין הוא הירח ויאנג הוא השמש ולילה ויום וחשוך ומואר וחורף וקיץ וארץ ושמיים... והתחילה להתבונן גם פנימה ולא רק החוצה.. ואם פעילות אז גם מנוחה.. והחליטה שמעכשיו יכנסו סדר ומודעות אל חייה ומה שצריך להיות אכן יהיה אבל היא תעשה הכל כדי שזה יקרה.. והם גם משתדלים להבין אחד את השני..היא והגוף שלה, הרצונות והמחשבות.. והתחילה להבין שיש לה שליטה ויכולת בחירה ושאם היא רוצה להשיג איזון וצמיחה היא צריכה שיין ויאנג יחיו בתוכה בהרמוניה מלאה..
_________________
אז מה עושים באמת? איך משיגים איזון בחיים? בהרגשה הפנימית...? קודם כל באמת מביטים לתוכנו פנימה בצורה הכי אמיתית, אל תוך כל הרבדים ותחומים הממלאים אותנו ואת חיינו.
יש בינינו כאלה שיש להם רבדים ותחומים בלי סוף.. אז כדי לא להתבלבל אפשר לקחת דף נייר (לא נייר עיתון, נייר חלק, לבן) ועט ולצייר עיגול. את העיגול לחלק לפרוסות משולשים. ממש כמו עוגה... משולשי שוקולד! סתם... איזה שוקולד?? משולשי תחומים.. ובכל אחד לכתוב מה הוא מסמל.
יש משולש קריירה.. משולש זוגיות.. משולש צמיחה אישית, חברים, בילוי ופנאי, בריאות, משקל..כסף.. ולתת ציון, מאחד עד עשר לכל תחום. אם לדוגמה, הקריירה שלי נפלאה והשכלתי לצמוח ולפרוח.. נהדר. ציון עשר.. אם חברים ממלאים את חיי כנראה שטוב לי..
גם עשר... אם זמן פנוי הוא משהו שחסר לי אז לסמן ציון נמוך יותר.. אם כסף יש לי אבל אני רוצה יותר, לסמן.. בלי להתבייש.. אף אחד לא רואה. זה משהו אישי ביניכם לבין עצמכם.
כך להמשיך ולחלק ציונים לכל פרוסה ופרוסה בעוגת החיים הנפלאה שיצרתם.. ולבסוף, הסתכלו על העוגה כולה. כולנו רוצים עוגה יפה ועגולה. ומי שעוגתו יצאה עגולה ושלמה ממש כמו לוח המטרה נהדר וכיף לו. אך יש עוגות שיצאו, איך לומר בעדינות.. קצת מעוכות.. ואותם היינו רוצים לייפות.
בפרוסות ובהן תחומים שיש בהם חוסר, שהייתם רוצים לשנות, בדקו טוב מה אפשר לעשות כדי שיהיה יותר טוב.. אילו שינויים אפשר להכניס לחיים כדי שהעוגה תהיה שלמה יותר.. מלאה יותר.
למשל אם בפרוסת הפנאי יש לי חוסר, לבדוק איך אפשר לייצר פנאי, זמן פנוי לעצמי בלבד. אולי לוותר על שעת שינה בבוקר ולקום יותר מוקדם? או בערב..ללכת לישון יותר מאוחר?? ובמקומה אפשר לעשות התעמלות, הליכה, יצירה או אפילו לקרצף את הבית למי שזה עושה טוב. ( יש גם כאלה אל תתפלאו..). ואם בפרוסת צמיחה אישית או עבודה סימנתי ציון נמוך, כנראה שהגיע הזמן להעז ולעשות יותר.. לנסות להתקדם במקום העבודה או אפילו לעזוב ולעבור לעבודה אחרת, למקום בו נוכל לצמוח, לתת מעצמנו יותר, להיות מוערכים ולהתקדם.
ואולי בפרוסת המשקל סימנתי ציון נמוך כי הייתי מאוד רוצה לעלות קצת במשקל כי אני רזה מדי... אהה.. להיפך? למה.. יש גם כאלה שצריכים להשמין..:) אבל כדי לא לגלוש מדי נדבר כרגע על אלה שסימנו שהיו רוצים להוריד במשקל.. אז מה אפשר באמת לעשות שיהיה יותר טוב בתחום הזה? כדי שגם הפרוסה הזו תהיה שלמה והעוגה תהיה עגולה יותר? מה אפשר לשנות כדי למלא את התחום הזה, להשיג בו שלמות? אפשר לאכול פחות, להתמקד באוכל בריא יותר, להוריד את המתוקים מהתפריט, לעבור לחיטה מלאה, בשרים רזים וגבינות דלות שומן, יותר ירקות, קצת פירות..
כשנתחיל באמת לנגוס בחלקים שחשובים לנו בעוגה, שהיא בעצם אנחנו, כשנתחיל באמת לבדוק מה אפשר לעשות שיהיה טוב יותר, מה אפשר לשנות או על מה אפשר לוותר או לא, בתחומים שיש לנו בהם חוסר שהיינו רוצים למלא ולעבור אותם אחד אחד, לגעת, לעשות ולשנות, כדי שהציון שחילקנו להם בהתחלה יזנק אל - על ישר לשמים, נשיג איזון.. שלמות והרמוניה שתשפיע עלינו, לא נרגיש צורך לפנות לאוכל בכל משבר, בכל הרגשת חוסר. נרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם גופנו והוא יהווה בית נפלא ליין וליאנג ולכל מה שהם מסמלים, כך שישלימו אחד את השני בתוכנו ובסביבתנו בצורה הטובה ביותר.
שלכם, יעל
פרק שני
פסטי פסטי פסטיבל... בוא איתי לפסטיגל !!
הייתי עם הילדות בפסטיגל. מתי? עכשיו. למה רק עכשיו? למה לא בחנוכה?
אז ככה. בהתחלה התעלמנו אך לבסוף נכנענו.. הבעיה הייתה שנזכרנו מאוחר מדי וגילינו שלא מספיק רק לאשר שהולכים, צריך גם לקנות כרטיסים.. ובלתי אפשרי היה להשיג ולו כרטיס אחד לרפואה בחופשת החנוכה.
כאילו שאם היה אפשר להשיג רק כרטיס אחד הייתי קופצת עליו.. ומה? הייתי שולחת ילדה אחת למופע? הייתי הולכת לבד? ברור שלא. אבל תודו שהמשפט יפה..
לבסוף, כמו בהרבה מצבים בחיים, התפשרנו. חלקכם מרימים עכשיו גבות כאומרים: "אני בחיים לא אתפשר". "אין מצב שאתפשר". בסדר.. אחלה..שמחה בשבילכם! אבל עוד נדבר על זה..
הכרטיסים היחידים שנותרו פנויים היו לשבועיים אחרי חג החנוכה בשעה ארבע אחה"צ ונא להירגע, ברור שהם נקנו באחד המבצעים ולא במחיר המלא.. יש גבול גם לגבול..
כבר ראיתי בעיני רוחי את הלוגיסטיקה הכרוכה בזמן כזה שנבחר, סליחה, נמצא, להופעה: לצאת מהעבודה בזמן, להוציא אותם קצת יותר מוקדם מביה"ס, להגיע הביתה, ארוחת צהרים, התארגנות, נסיעה בלחץ בפקקים, הידחקות שלא לומר התחככות עם כל ההמונים שדחו כמונו עד אין קץ את משימת קניית הכרטיסים...
היום המיוחל הגיע. הכל דווקא זרם נפלא. לא הייתי צריכה לצאת יותר מוקדם מהעבודה מהסיבה הפשוטה שאני לא ממש עובדת כרגע. כלומר.. אני עובדת בהרבה דברים אחרים וביניהם הבית, בעל, ילדים, קניות, סידורים וכו' ותרים את היד מי שלא מסכימה איתי..:) אבל אני יותר מתכוונת לכך שאלו דברים שאני עושה בשמחה ובהנאה ולא מחתימה שום כרטיס על זה כרגע. בסדר.. בסדר.. אולי לא ממש בהנאה אבל די בשמחה..
מפה לשם.. מצאנו את עצמנו בדרך. הקטנה נרדמה תוך שניה, האמצעית שמעה מוזיקה במכשיר שכשאני הייתי קטנה אפילו לא חלמו להמציא משהו דומה (וזה לא היה מזמן..!) הגדולה "כבר גדולה לפסטיגל אמא !!" כמו שענתה לי כששאלתי אותה אם לקנות גם לה כרטיס.
לא אלאה אתכם בסיפורים על הפקק ארוך הזנב בו עמדנו בכניסה לחניון שהיה כבר מלא במכוניות שבעליהן היו זריזים מאיתנו ולא אשעמם אתכם בתיאור התור הנורא שהזדחל לפני מכונת תשלום החניה שהשומר בכניסה לחניון המליץ לשלם עבורה עכשיו ולא ביציאה וכל כך שמחתי והודתי לו על הרעיון הנפלא עד שהבנתי שהוא מדקלם את ההמלצה הזאת לכל רכב שנכנס ולכל מי שעמד איתי בתור..
לבסוף התיישבנו במקומותינו. בדרכינו אליהם עברנו סוללה של שומרים ופקחים שבדקו בתיקים ואת הכרטיסים, סוללת דוכני מזון מהיר, חם וריחני שאחרי שאוכלים אותו בתיאבון הוא נדבק טוב טוב למקום שעליו יושבים. ואני לא מתכוונת לכסאות.. ושולחנות עמוסי צעצועים קטנים וגדולים מנגנים וזוהרים שמככבים בדר"כ בימי העצמאות וניסו את מזלם גם פה. די בהצלחה יש לומר.
התמקמנו וחיכינו. חיכינו למה..? שכולם יתיישבו, שיגמרו הפרסומות שרדפו אותנו מכל כיוון על מסכי ענק מנסות לתפוס את מבטינו, תשומת ליבנו ובעיקר את כספינו.. ושיגמר הרעש המוזר הזה. רעש מוזר? כן. זה מה ששאלתי את עצמי מרגע שהגענו. מה הרעש הזה?? זה נשמע כמו זמזום.. רשרוש.. כרסום.. הסתכלתי סביבי ופתאום הבנתי.. כולם טוחנים פה!! רוב הילדים נראו באותה תנוחה: התמקדות בשקית הצ'יפס או קופסת הפופקורן המונחת לפניהם וכרסום תכולתה. המופע עוד לא התחיל והם כבר אוכלים..
באמת, תחשבו על זה, אם הם אוכלים עכשיו את כל החטיפים, מה יאכלו במופע?? לא יאכלו במופע? אפשרות מקסימה אבל בלתי מציאותית לחלוטין. כי מרגע שיהודה לוי (די הורססססס האמת...) עלה על הבמה יחד עם חברו השחקן הגדול מ"עספור" (סדרה טובה, נכון?) ההוא שעבר לפרסומות וכמעט התחתן עם ההיא שהיא לא הוט... הילדים לא הפסיקו לאכול..
פופקורן, צ'יפסים, במבות, תפוחים מצופים בסוכר קשה ודביק שנדבק לשיניים לשבועיים בערך גם אם מצחצחים שיניים והולכים לשיננית שלוש פעמים.. ושתו קולה וספרייט תוך כדי..
ואז גם ראיתי אותה. היא ישבה שם בקהל. מימינה ילד משמאלה ילדה. נראתה משועממת ותוהה מה היא עושה פה בכלל ולמה לא שלחה את בעלה או אמא שלה לשבת איתם שעתיים בשיעמום הזה. נראית בסדר.. כמה קילוגרמים עודפים אבל לא משהו רציני. קצת הקפדה על התפריט וספורט באופן קבוע יוכלו לעזור. אבל בטח לא חטיף השוקולד שראיתי שאכלה בהנאה בשיר הראשון.. בשיר השני שתתה מים מבקבוק המינרלים שהוציאה מתיקה, סימסה משהו בנייד ושלחה יד לשקית הצ'יפס של הילדה.
החזרתי את מבטי אל הבמה. דנה פרידר באמת מדהימה. קופצת ושרה ומתאמת את תנועותיה יחד עם הרקדנים הנהדרים והססגוניים. "אנחנו הילדים לא אשמים שנולדנו לתקופה הזאת.." כך היא שרה. צודקת. הילדים לא אשמים שנולדו לתקופה הזאת, של מופעים חסרי תוכן ושירים די ריקניים.
שלא תבינו לא נכון.. הטכנולוגיה הייתה מעולה ובמיטבה וכל הפירוטכניקה הייתה בשמיים, אורות, צבעים ופעלולים וטכניקה וריקודים ורקדנים הכל היה הכי הכי. אבל כל העסק ביחד עם התוכן של השירים והשיח שניהלו השחקנים ביניהם בין שיר לשיר, הרגיש לי כמו כל החטיפים והשטויות מלאי הקלוריות הריקות החסרות כל ערך תזונתי שכולנו טחנו שם בלי הפסקה במהלך המופע, לפני ואחריו. כן, היו גם פקקים ביציאה...
אז הילדים באמת לא אשמים.. אבל אנחנו ההורים או הדודים..חברים..אחים גדולים ובכלל כל מי שיתנדב ללכת איתם בפעם הבאה והרי תהיה פעם הבאה.. האמרגנים כבר שוקדים על ההצגות הבאות בתור לחנוכה הבא. ושוב לא נקנה כרטיסים בזמן..ושוב נמצא את עצמנו יושבים שם שבועיים אחרי החג...וכו', יכולים לקחת איתנו בתיק קצת פירות או ירקות חתוכים, בקבוקי מים, כריך או שניים.. לאכול לפני המופע או בזמן ההפסקה ובכלל, לא חייבים לאכול כל הזמן.. התרגלנו לעשות הרבה דברים ביחד ובעיקר לאכול עם כל דבר.
אפשר להפריד.. ליהנות מהמופע.. ומהאוכל.. אבל בנפרד. ומותר חטיף או שניים.. הרי זה חלק מהכיף וזה גם לא כל יום.. אבל לא להפוך את החטיפים לתזונה העיקרית באותו יום. מה שנקרא, למזער את הנזק.. או בהמשך למה שהזכרנו בהתחלה, לא להתפשר...
ודבר נוסף.. המופע עוד לא הסתיים וכבר היו אנשים שקמו ממקומותיהם, תלשו את ילדיהם שבהו במופע ומיהרו לפתח היציאה.. מתזזים את עצמם ואת כל היושבים בשורתם.. מבקשים להספיק להשיג בכמה דקות את הפקק ההמוני שעתיד להתרחש ביציאה. מכירים את האנשים האלה..? אני מוכנה להתערב שאלו בדיוק הטיפוסים שאוכלים מנת פלאפל בשלושה, ארבעה ביסים, בלי ללעוס כמעט. אבל זה כבר בפעם אחרת..:-)
יעל
פרק ראשון:
הייתי כבר בסיפור הזה... חשבה לעצמה בייאוש כשפקחה את העיניים באותו בוקר.
בחוץ דווקא זרחה השמש וקרניה בצבצו מבעד לתריס כמבשרות על יום קליל ונפלא.
לה הרגיש הבוקר כבד וקודר.
ערב לפני ישבה מול הטלביזיה עם קערת העץ שקנתה כי חשבה שיהיה יפה להניח בה תפוחים ירוקים על השולחן וכעת הייתה מלאה בפופקורן ולא מהסוג הרזה, זה עם החמאה.. הטעים יותר.
בהתה בטלביזיה, לא מבינה אפילו מה היא רואה ודחסה חופן פופקורן לפיה. לעסה ודחסה.. לעסה ודחסה.. ככה סתם, בלי להרגיש כלום.
לפני זה צעקה על הילדים שילכו כבר לישון, כי כמה אפשר למשוך את הערב? והוא שוב עובד עד מאוחר והיא צריכה לדאוג לארוחת הערב. ולמקלחות. ולשיעורים. ולארגון הדברים למחר. ומה עם הפרוייקט שעליה להגיש? מה יהיה איתו? כבר שאלו אותה בישיבה שקיימו היום בעבודה איך היא מתקדמת ובאיזה שלב היא.. והיא בתגובה נטלה בורקס מהכיבוד שהיה מונח על השולחן, נגסה בו וענתה בחיוך ש"הכל בשליטה.."
לארוחת הערב אכלו את הדברים הרגילים. חביתה, ירקות חתוכים, פרוסות לחם, גבינה לבנה, אוכל בנאלי, רגיל.. "משעמם" !! כמו שצעק עליה בן התשע שקיבל פה חצוף מהרגע שהתחיל לדבר.
"תמיד אותו דבר ותמיד את מכריחה אותנו לאכול.." רטן בכעס. "תרגע ושב בשקט לפני שאכעס עליך", ניסתה לומר בטון רגוע שיצא לה קצת עקום.. מרוב יאוש הניחה את ראשה בין כפות ידיה ותוך כדי התנועה הפשוטה אך הגמלונית שפכה את כוס השוקו שאך לפני רגע הניחה על השולחן לקטנה.
"יופי"! עכשיו כבר צעקה, "זה מה שקורה כשאתם לא עושים מה שאמא אומרת.."
הקטנה התחילה לבכות. בהתחלה בשקט, אחר כך הפך הבכי לצרחות של ממש.
"בגללך"! צעק עכשיו הגדול ובן התשע רק ישב עכשיו בשקט ובהה בשעמום בכל הנעשה.
השוקו נשפך על השולחן ומשם לריצפה ונתזים ממנו ניתזו על הקיר. קמה בכעס וניסתה לספוג הכל במפיות הנייר שהיו על השולחן. דמעות עלבון כבר בצבצו והחלו לטפטף. עוד ארוחת ערב שנגמרה לא טוב, חשבה לעצמה בייאוש בזמן ששטפה את הידיים וניגבה אותן במגבת המטבח שחיכתה לה תלויה על המתלה, עדה אילמת למטבח המסודר שהיה פה לפני כמה דקות.
הילדים נעלמו מהמטבח, כנראה פחדו ממטר הצעקות שתיכף יומטר עליהם..
בלי לחשוב פעמיים פתחה את אחד הארונות, הוציאה חפיסת שוקולד, חתכה את נייר העטיפה ושברה קוביית שוקולד. רק קובייה או שתיים כדי להרגע, חשבה לעצמה, או שלא.. השוקולד היה כל כך טעים, מנחם.. מהסוג היקר, המשובח.. קיבלה אותו במתנה ממקום העבודה, בהרמת הכוסית לכבוד החג. אשמור אותו לארוע מיוחד, חשבה, אולי אתן אותו כמתנה כשאתארח ...
בלי משים, אכלה חצי חבילה.
עטפה את השוקולד בחופזה והחזירה לארון, מתביישת מעצמה, מיואשת, הרי התחילה דיאטה אתמול, ושמרה יפה עד עכשיו, אפילו שאכלה לקטנה את הבמבה בצהרים כי חזרה קצת כועסת מהעבודה וחיסלה את שאריות ארוחת הצהרים שהשאירו כי חבל לזרוק למרות שאכלה יחד איתם ארוחה מלאה.. ובארוחת הערב.. אכלה ארבע פרוסות כי היתה רעבה והלחם הקל פחות טעים לה ובכלל..
אני יעל, ובשנים האחרונות התקרבתי לתחום התזונה לאחר שהבנתי שלרוב האכילה שלנו היא אכילה רגשית ורגעית. רוב האנשים משמינים ולא שומרים על משקל מאוזן כי הם אוכלים ומונעים על פי הרגשות שלהם.
לרגשות יש כח שליטה מאוד חזק עלינו. אם אנחנו כועסים.. אנחנו אוכלים. אם אנחנו עצבנים.. אנחנו אוכלים. אם אנחנו עצובים, שמחים, מתרגשים.. אנחנו אוכלים. כי האוכל ובעיקר הג'אנק והמתוק הוא זמין, טעים, מנחם ובעיקר.. לא שופט אותנו... לא כועס עלינו...
זה רק אנחנו שנשארים עם תחושת המלאות על סף התפוצצות, הכאב, הייאוש ובעיקר הבושה שאנו חשים על כך ששוב לא החזקנו מעמד, שוב אכלנו מה שלא צריך והרבה ושוב... נכשלנו..
ואם יש בנו קצת כח רצון ומוטיבציה אנחנו מחליטים בגאווה שמחר נתחיל שוב והפעם נחזיק מעמד! הפעם זה יצליח.. ומרשים לעצמנו עוד גלידה. עוד פופקורן. עוד עוגה. עוד שוקולד.. בערב לפני השינה.
כי מחר... מחר יום חדש... מחר זה יצליח !
וכשזורחת השמש ומגיע אותו בוקר חדש ונפלא? האם אנו זוכרים את אותה החלטה כבדה מאתמול ומיישמים אותה?
אם אנחנו אפילו לא זוכרים את ההחלטה זו כבר בעיה... בפני עצמה:)
אבל אם זכרנו וקמנו בחיוך ובמודעות מלאה והחלטנו שאנחנו מקבלים החלטה, זה נפלא! כי כבר השגנו שליטה.
אבל מהחלטות בלבד קשה לרדת במשקל ובטח שלא לקיים אורח חיים בריא.
כלומר, אני בהחלט יכולה להחליט שמעכשיו אני אוכלת רק אוכל בריא ולא נוגעת אפילו בפירור מהעוגה המדהימה שמונחת לי על השולחן המהמם שקניתי בקסטיאל. (סתם.. הוא מאיקאה ונקנה עוד לפני השריפה..) או שאני מחליטה להתחיל לרוץ כל יום אלפי קילומטרים בחוף הים ולקנח בשחיה של חצי שעה כדי להרגע.
השאלה היא אם מקיימים את ההחלטות או שהן מתפוגגות כמו בועות סבון, מתנפצות כמו זגוגיות, מתפוצצות כמו בלון... הבנתם את העיקרון...
בתור התחלה לשבוע או שבועיים, נחליט שמבצעים את ההחלטה! אפשר להחליט החלטה אחת ולבצע. אפשר להחליט כמה החלטות ולבצע את כולן!
אין "הדרת החלטות"... אנחנו בעד כל החלטה ועוד יותר בעד ביצוע.
סוג של שליטה...אתם יודעים:)
שלכם יעל
