הדרך להחלמה עוברת דרך החמלה והמחילה
מאת: קרן מור, סטודנטית לפסיכותרפיה גופנית, סיימה סטאז' בביה"ח וולפסון.
במסגרת שנת הלימודים החמישית במסלול הפסיכותרפיה הגופנית יוצאים הסטודנטים להתמחות במוסדות שונים. כמדי שנה התקיים גם השנה סטאז' במחלקה האונקולוגית של בית החולים וולפסון. מדובר בחולי סרטן בשלבים שונים של המחלה. את הסטאז' מנחה מעיין גדליה - מרצה בכיר של המכללה תוך ליווי נוסף מטעם המחלקה האונקולוגית. אחת לשבוע צוות המטפלים של רידמן לובש חלוקים ומצטרף לצוות המחלקה. התמיכה וההפריה הדדיים והמטופלים זוכים לאוזן קשבת יד תומכת ולמקום בלב. קרן מור, סטודנטית שלקחה חלק בסטאז', משתפת אותנו בכנות רבה בחוויותיה ובתובנותיה האישיות מתקופת הסט
אז' :
זהו זמן להתנתק, או לקפוא, או לא להרגיש כמעט דבר מלבד איזו בחילה שתלווה אותי עוד תקופה ארוכה. זהו זמן ללבוש את החלוק הלבן ולאמץ לי תפקיד בתקווה שישמור עליי. זהו זמן לטראומה הפרטית שלי להתעורר, זהו זמן לנשום נשימה עמוקה כי אולי כשאכנס אשכח לפעמים לנשום.
ואני פותחת את דלת המחלקה ונושמת נשימה אחת נוספת – ואומרת לעצמי , כאילו כדי להזכיר לי שלא אתבלבל - "קרן, את בריאה! את בריאה!"
ובפנים גברים ונשים - מתהלכים, עומדים, נחים, קוראים, ממתינים, מחוברים לאינפוזיית הכימותרפיה. ריח חזק של התרופה הזו מגיע גם לאפי ואני מהרהרת עד כמה היא מרפאת עד כמה מקלקלת? לרוב אני מתהלכת במחלקה מבלי להסיט את המבט לצדדים שמא עיניי יקלטו במקרה עיניים אחרות ואהיה עדה לאיזה סיפור אנושי כואב מבלי שתכננתי. אולם לעיתים ברגעי אומץ אני מתבוננת בהם היטב, בחולים במחלת הסרטן, בתוך הגוף שלהם מתחוללת מלחמה תאית והם במלחמה על החיים. דרמה גדולה של שינויים ואבדנים ומפגש עם המוות.
ואני נמצאת פה בתור מה ?– מטפלת? מרפאה? מצילה? איזה תפקיד אני לוקחת מול הדבר הגדול הזה? .לי וגם למטופל אין שליטה ואין מושג מה המחלה הזו תבחר לעשות בגופו של האדם, זוהי איזושהי חוויה של חוסר שליטה וחוסר אונים למה שעתיד להתרחש. זה מזכיר לנו צניעות וענווה, ועוזר לנו לחזור למימדים אנושיים .וכאנושית אני יכולה ליצור מפגש אנושי, מערכת יחסים אנושית, אני יכולה להרגיש ואני יכולה לגעת. זה מה שאני יודעת לעשות.
מחלת הסרטן מפגישה אותנו עם המוות. ההתנסות שלי במחלקה עזרה לי להכיר את המוות מקרוב, להבין אותו טוב יותר, ואפילו להתיידד איתו. נשמע הזוי להתיידד עם הפחד ההישרדותי הגדול מכולם, פחד המוות שכולנו מונעים ופועלים דרכו, הפרידה הכואבת מהגוף ומאנשים קרובים. אולם למדתי - ככל שאפחד פחות מהמוות (שהוא בסך הכל סיום ומעבר לדבר חדש) כך אחייה את החיים בצורה שלמה ומלאה יותר. המוות מאיר את החיים. הבנתי את זה טוב יותר כאשר הייתי חלק מהמעגל פה עם החברים, מקשיבה לחוויות שלהם עם מטופלים חולים.
לפני כחודש הייתי נוכחת ליד מיטתו של אבא של בן הזוג שלי, בטיפול נמרץ, בשעותיו האחרונות. זה היה בדיוק באותו תאריך לועזי ובאותו יום בשבוע ובאותה שעה, בו אני הייתי נוכחת לפני שש שנים בדיוק, לצד מיטתי של אבי הגוסס, פה בבית חולים וולפסון. זה היה שיחזור מאוד דומה של תמונה שמלווה אותי מאז ועד היום, וזאת היתה הזדמנות עבורי לעשות מה שאז כל כך רציתי ולא הייתי מסוגלת.כל המילים שרציתי לומר ולא אמרתי, לגעת, ליצור קשר, להיפרד מאבא. אני יודעת, האיש ששוכב כאן עכשיו הוא לא אבא שלי, אולם הפעם הרגשתי איך אני רוצה להיות נוכחת ברגעי החסד האלו המקודשים, ולא לפספס אותם. אז נשמתי עמוק ולקחתי את ידו וליטפתי אותה וליטפתי וליטפתי, והוא על אף היותו מורדם ומונשם מגיב ומזיז את היד והמכשירים מתחילים לצפצף. .הבנתי, הרגעים האלו סמוך למוות, מורכבים ממהות החיים עצמם, רגעים אלו צופנים בתוכם חיים שלמים. קשר, מגע, אינטימיות, מערכת יחסים, רגש, איחוד, נתינה, אהבה רגעים אלו הם הזדמנות, הם שער, כשאתה כל כך קרוב למוות, הפחד ממנו - שליווה אותנו חיים שלמים, ששיתק והקפיא, הפחד הזה הופך להרבה יותר קטן ואז אפשר להרגיש את החיים, והלב נפתח ומתרחב.
החלטתי, מעכשיו מתוך בחירה בחיים אני מאמצת את המוות לחיקי והופכת אותו לידידי הקרוב, הוא מזכיר לי לא לפחד לאהוב, הוא מזכיר לי לחיות את החיים במלואם. ישנם חולים שהעיזו ואמרו כי המחלה היתה בעבורם מתנה, הזדמנות לשינוי, להתעוררות, המטופל שלי סיפר שהמחלה לימדה אותו הודיה, ששום דבר הוא לא מובן מאליו, והוא למד להודות על הדברים הכי קטנים וטריוויאליים בחייו.
נראה כי הדרך של המחלה וגם הדרך אל ההחלמה עוברת דרך החמלה והמחילה – מתוך כל החוויה הקשה שמחלת הסרטן יוצרת, הכאבים, החולשה, האובדן, הפחד הפרידה, זהו מצב המאפשר גם לגיטימציה להרגיש חמלה לעצמי, לגוף שלי ולכל החלקים שבי, זוהי הזדמנות לפתוח את הלב ולהרגיש חמלה גם אל האחר אל הקרובים לי. זוהי הזדמנות למחילה לעצמי ולסובבים אותי, הזדמנות לסגירה ופרידה.
.
