ביה"ס לרפואה טבעיתבית הספר לרפואה סיניתביה"ס לתרפיות מגעלימודי פסיכותרפיה הוליסטיתבית הספר לאימון הוליסטי (קואצ'ינג) ו-NLP בית הספר לקורסי המשך למטפליםחטיבת לימודי רפואה מערבית ומדעיםסגל ההוראה
טיפול בתפישת המטאיזם™קורסי הכשרה והסמכה מקצועית

בואו נדבר על
העתיד המקצועי שלכם


לשכוח את המילים

לשכוח את המילים
או
אונגי שימס (=ברשותך..)


מאת: לימור סרוגו, מורה משלוחת כנרת

"המכמורת קיימת עבור הדג.
משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המכמורת.
המלכודת קיימת עבור הארנבת.
משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת.
מילים קיימות עבור המשמעות,
משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים.
מי ייתנני אדם ששכח את  המילים כדי שאוכל  להחליף איתו מילה".

מתוך קולות האדמה צ'ואנג טסה.

לשכוח את המילים הדבר הראשון שמלמדים בשיאצו, הוא את אותו החיבור בין המטפל ובין המטופל - את בקשת הרשות.
יצירת השקט הקודם לטיפול הוא טקס קבוע אצל כל מטפל, והוא חשוב למפגש הטיפולי, ליכולת ההקשבה, לתשומת הלב ולזהות הטיפולית בכלל..
השקט האמיתי, והבקשה הצנועה והפשוטה עבור טובת המטופל איננה תמיד ברורה למטפל, ובחרתי במאמר זה לעמיק בנושא מתוך החוויה האישית שלי מלימודי ביפן.


התחלתי ללמוד שיאצו באוסקה-יפן בשנת 92, והייתי הזרה היחידה בבית ספרי, כך שהרבה אנגלית לא שמעתי סביבי...
במהלך הלימודים פערי השפה היוו בשבילי קושי גדול.. המון פעמים לא הייתי בטוחה שהבנתי את כל המילים בדיוק.. הרי כל חברי לכיתה ראו את המילה כתובה והבינו בקלות, בעוד שאני עבדתי בפרך, להבין כל סימניה וסימניה..

(לדוגמה: מה יותר קל / מהיר לקריאה ? , 1+1=2. או : אחד ועוד אחד שווה שניים, תנסו ותבדקו כמה זמן לוקח לקרוא את הסימניות מול האותיות...)


איכשהו בסוף הייתי מבינה, אף אחד לא הסביר לי למה אני אמורה להתחבר, או למי אני אמורה להתחבר- אבל בהחלט משפת הגוף שלהם יכולתי להבין שעלי לעזוב את המחשבות המתרוצצות ולשוב למשהו הבסיסי הזה לנשימה, ולתנועה.

נהגתי לחקות את חברי לכיתה - כמוהם סידרתי את הדוג'ו לפני השיעור ודאגתי לניקיונו, וכמוהם ואמרתי: אונגי שימס (= בבקשה או ברשותך..) לפני הטיפול, ודאגתי לסיים את הטיפול ב- דומו אריגטו גוזיימס (= תודה רבה).

לאחר זמן מה, ממש איך שהתחלתי לתרגל על חברתי ללימודים, פנה אלי מורי המעצים אראי סנסיי וביקש ממני לפרוש לבית שנמצא קומה מעל בית הספר.
נכנסתי לחדר עם רצפת טאטמי, שולחן קוטאצו נמוך,כ ריות ישיבה סביב השולחן, ומגילה שתלויה על הקיר- שיא הפשטות והניקיון.

ישבתי וחיכיתי למורה, או למישהו שיבוא ויסביר לי מה קרה.
האם עשיתי משהו?
או האם לא עשיתי משהו שכן הייתי צריכה לעשות?
אך לשווא. המתנתי שעה. שעתיים, שלוש, חמש שעות - ואין שום תנועה לכיוון החדר.
והבנתי שאין לי מה לרדת כי ביקשו ממני מפורשות לעלות לחדר הזה.

ישבתי. ולאט לאט התחלתי לבנות את הכעס בתוכי, וככל שעבר לו הזמן כבר לא ידעתי מה אגיד לראשון שיכנס, והייתי צריכה לסדר את המילים ביפנית - שאהיה מובנת ושיבינו שאני מאוד כועסת...

כשהמורה שלי עלה לחדר הייתי מותשת לא כעסתי, רציתי לכעוס, באמת שרציתי אבל הייתי עייפה, וכל כך עייפתי את עצמי שאפילו לא רציתי להסביר מה אני מרגישה.

הוא ישב מולי וחייך ואמר לי אונגי שימס קד ועצם את עיניו למדוט.
אז עצמתי את עיני שבתחילה קיפצו להן בתוך חוריהן מתוך בלבול, כעס וכל הרגשות שממש לא מועילים שאתה ניגש למדוט... אך שכל אלה שככו - ההבנה ירדה במלוא עוצמתה לא כמו אסימון שירד, אלא כמו 120 פעימות של טלקרד בשנייה אחת אונגי שימס!

זה מה שלא עשיתי לפני הטיפול, לא באמת אמרתי אונגי שימס, אמרתי את המילים אך הייתי כל כך רחוקה מלהבינן ובטח שלא פניתי מהמקום הראוי לזאת שעמדתי לנגוע בגוף שלה, ולהיכנס למרחב הפרטי שלה, ולהתערבב בנשמה שלה.
הרי כשבאים לטיפול חייבים לבוא עם הקשב, והחיבור הוא דרך הבקשה הבסיסית הזו לפני הטיפול.
רצוי שהמטפל יהיה רווי בשלווה ואסור לתת לשום התרגשות מכל סוג לפלוש לשכלו, ואני כולי הייתי מלאה בעצמי. ועוד המשכתי בכך כשישבתי בחדר לבדי.
נתנו לי כמה שעות מתנה לחשוב, לסתום את הפה - סוף כל סוף חופש מלשבור את הראש בשלוש שפות ואני - בחרתי לשבת ולכעוס, וזה בהחלט לא מה שאני הייתי רוצה