ביה"ס לרפואה טבעיתבית הספר לרפואה סיניתביה"ס לתרפיות מגעלימודי פסיכותרפיה הוליסטיתבית הספר לאימון הוליסטי (קואצ'ינג) ו-NLP בית הספר לקורסי המשך למטפליםחטיבת לימודי רפואה מערבית ומדעיםסגל ההוראה
טיפול בתפישת המטאיזם™קורסי הכשרה והסמכה מקצועית

בואו נדבר על
העתיד המקצועי שלכם


ארס הדבורה להגנת הדבורה ולבריאות האדם* מאת פרופ' אבשלום מזרחי

ארס הדבורה להגנת הדבורה ולבריאות האדם* מאת פרופ' אבשלום מזרחי

כל מי ששומע על ארס הדבורה (Bee Venom) מתחלחל. מיד עול?ה בדמיונו עקיצת דבורה, הנפיחו?ת, האדמימות, הכאב והגירוד שבאים בעקבותיה.
קל להבין שארס דבורת הדבש אכן מעורר פחד, אך כאשר מעמיקים בהיכרות מסתבר שארס הדבורה הוא מוצר כוורת בעל תכונות ריפוי חשובות לאדם. לארס הדבורה פוטנציאל פעילות ביולוגית רחבה מאוד.

ארס הדבורה וייעודו בחיי הדבורה
כידוע, הדבורה דואגת לכל צרכיה. מקורותיה התזונתיים הם הדבש, הפולן ומזון המלכות. הדונג משמש לבניית תאי הכוורת ולחתימתם. הפרופוליס משמש לאטימת חורים בכוורת ולחיטויה ואילו הארס משמש כאמצעי הגנה: ה"תחמושת" של הדבורה במלחמתה בכל הטפילים מהקטנים (כחרקים), ועד לגדולים (כאדם), אשר מעוניינים לחדור לכוורת ו"לשדוד" ממנה את מוצריה האיכותיים.
הארס נוצר בבלוטות הארס על ידי הדבורה-העמלה בימים ה-14-16 לחייה. כמות הארס הנוצרת משתנה בהתאם לעונות השנה (באביב ובקיץ נוצרת הכמות הגדולה ביותר) ובהתאם לצרכים (קרי: אם נעשה שימוש בארס על ידי עקיצה וכדק). הארס נאגר בכיס (שק) הארס אשר ממוקם בחלקה? האחורי של הדבורה. בשק מצויים 3-4 מיליגרם של ארס נוזלי.
הארס מועבר בצינורות היציאה אל העוקץ, אשר, כידוע, ממוקם בחלק גופה האחורי של הדבורה. במצב של רגיעה העוקץ נמצא בתוך גופה ונשלף החוצה מגופה לצורך עקיצה.
מבנהו של עוקץ הדבורה משו?נן כמש?ור וזאת למטרות "התקפיות". האויבים הטבעיים של הדבורה הם חרקים וזוחלים. שכבת גופם החיצונית קשה (בנויה לרוב מכ?יט?ין), ועל מנת לחדור דרכה חייבת להיעשות כעין פעולת "ניסור" זו הסיבה הנראית לנו להיותו של העוקץ משונן.
את החרקים שלהם מעטפת גוף מכיטין הדבורה עוקצת ואחר כך מצליחה להוציא את העוקץ בשלמותו והיא נותרת בחיים.
אך א?ל?י?ה וקוץ בה: מבנה משונן זה של העוקץ נהפך לדבורה לרועץ כאשר היא עוקצת בעלי חיים אחרים שעורם אינו קשה (כמו, למשל, אדם). אז שיני העוקץ נתפסות בבשר הנעקץ ובעורו. כאשר מנסה הדבורה להוציא את העוקץ, הוא נשאר תקוע בקרסיו בבשר האדם. במעופה לאחר העקיצה נקרעים איבריה הפנימיים והיא מתה, מה שכאמור אינו קורה בעקיצת חרקים וזוחלים.
___________
* מאמר זה הוא פרק מספרו של המחבר "מהדבש ועד העוקץ", שראה אור בהוצאת חותם הזהב.
בעקיצה אחת של דבורה מופרש כ-0.1 מיליגרם של ארס.
תכולת ארס הדבורה
ארס הדבורה הוא נוזל חסר צבע, שקוף, סמיך, בעל ריח אופייני של דבש, מר כלענה, בעל pH בסיסי ומשקלו הסגולי 1.131. כאשר הוא מצוי מחוץ לגוף הדבורה מומלץ לשמרו בהקפאה (לפחות במינוס עשרים מעלות צלזיוס).
תכולתו הכימית של ארס הדבורה מורכבת מאוד. הצליחו למנות כ-40 מרכיבים כימיים שונים. פרט למים (כ-88%) ארס הדבורה מכיל פ??פ??ט?יד?ים, חומצות אמיניות, אנזימים, פוספוליפידים, סוכרים, תרכובות נדיפות, ועוד.
הבולטים, הנחקרים והפעילים ביותר מבחינה ביולוגית בין מרכיבי ארס הדבורה הם הפפטידים שבו: מליטין (Melittin), אפ??מין (Apamin), אדולפין (Adolapin) ו-(MCDP) Mast cell degenerating peptide.
בין האנזימים בעלי הפעילות הביולוגית יש להזכיר את הבאים: (SDS) Sulfoxide dismutase, היאלורונידז (Hyaluronidase), פוספוליפז (Phospholipase A) A, ופוספוליפז B, אסטרזות ופוספטזות.
בין מרכיבי הארס מן הראוי להזכיר את ההיסטמין, אותו חומר אשר מייחסים לו את רוב התופעות האלרגיות. קיומו של ההיסטמין בארס הדבורה מביא לכך שהארס הוא גורם אלרגני שיש להיזהר בלקיחתו.
השימוש שעשה האדם בארס הדבורה בראי הדורות
לאורך הדורות, למד האדם להכיר בפוטנציאל הבריאותי-רפואי הגלום בארס של בעלי חיים שונים: בדרך כלל זוחלים (נחשים, לטאות, עקרב?ים, ועוד) וחרקים (נמלים, צרעות, דבורים, ועוד).
אף שבכל המקרים מדובר בארס, הרי אין לראות את כל סוגי הארס מבעלי חיים שונים כעשויים מקשה אחת, לא מהבחינה הכימית ואף לא מבחינת הפעילות הביולוגית. מסתבר שכבר בתקופות קדומות עמד האדם על פוטנציאל תכונותיו המרפאות של ארס הדבורה.
• בתקופה היוונית, היפוקרטס, המכו?נה "אבי הרפואה המודרנית" (460-377 לפני הספירה), כינה את ארס הדבורה בשם Arcanum שפירושו "תרופה מאוד מסתורית".
• בתקופת רומי, המדען הנודע פליני תיאר את התועלת הרפואית שבארס הדבורה.
• Charlemagne, מלך הפרנקים (742-812 לספירה), טופל בארס הדבורה במחלותיו הנפשיות והגופניות.
• בקוראן נאמר על הדבורים שהן "מייצרות בכרסן נוזל אשר משמש כתרופה לאדם".
• בתרבויות של אסיה ואירופה מוזכר בכתובים שונים ערכו של ארס הדבורה ומגוון השימוש שבארס לטיפול במחלות שונות.
• הפרסום המדעי הראשון על יעילות ארס הדבורה פורסם בשנת 1850 על ידי רופא צרפתי בשם Desyardins. הוא דיווח על הצלחה בטיפול במקרים של מחלות שגרון על ידי ארס הדבורה.
• בשנת 1864 דיווח רופא רוסי בשם Luromsky על הצלחתו בטיפול בארס הדבורה במקרים של מחלות ראומטיות, מחלת הפ?ו?ד?ג?ר?ה (Gout) ודלקות במערכת העצבים (Neuralgia).
• מאמצע המאה התשע-עשרה ועד היום החלו רופאים ומדענים ברחבי העולם לעמוד על הפוטנציאל הרפואי שיש לארס הדבורה ופירסמו שורה ארוכה של מאמרים מדעיים וספרים בנושא זה. מקובל לראות ב-Dr. Beck (1871-1942), רופא יליד הונגריה שחי ומת בארצות-הברית, כמי שהחדיר למערב את תודעת החשיבות הבריאותית הטמונה בארס הדבורה.
ארס הדבורה פוטנציאל רפואי במחלות כרוניות, ניוו?ניות ואחרות
אט אט, תוך ספקות ועימותים עם חברות המייצרות תרופות (החוששות לפרנסתן), חודר השימוש בארס דבורה בטיפול בשורה ארוכה של מחלות חשוכות מרפא ואחרות. שימוש בארס הדבורה מקורו בטווח רחב של עשיה ופרסומים ברפואה הטבעית, רפואה סינית ורפואות אחרות אשר להן אלפי שנות נסיון בריאותי-רפואי. אלה, כאמור, "מבעבעות" לא?טן לתחומי הרפואה המערבית-הקונבנציונלית.
נמנה את מצבי החולי העיקריים אשר לגביהם דו?וח על השפעות חיוביות וטובות של ארס הדבורה.
• במקרה של מחלות ש?גרוניות-ראומטיות (Rheumatoid Arthritis) לסוגיהן. סקר מארצות-הברית (משנת 1990) מצביע על כך שכ-12% (כ-37 מיליון) מתושבי ארצות-הברית סובלים ממחלות ראומטיות!
בקבוצת מחלות אלה אובח?נה הקלה משמעותית בדלקות, כאבי מפרקים, עצירת התדרדרות המצב הדלקתי ובמקרים קיצוניים-חיוביים הביא הטיפול בארס הדבורה גם לשיפור משמעותי במצב הבריאותי, החל מיישור עיוו?תי אצבעות ועד להחלמה מלאה.
• מחלות חריפות וכרוניות הקשורות למערכת העצבים כ-Neuralgia ומחלות אחרות.
• מחלות ניוו?ניות של מערכת העצבים והשרירים. הבולטת במחלות היא טרשת נפוצה (Multiple Sclerosis). היעילות שבטיפול בארס הדבורה מתבטא בעצירת התדרדרות המחלה, הקלה בכאבים, שיפור בתפקוד האיברים החזרת יכולת הפעלת איברים ובמקרים מסוימים דו?וח גם על החלמה.
• מחלת הפו?דגרה (Gout).
• מחלות הפוגעות במערכת החיסוניות (מחלות אוטואימוניות).
• מצבים של לחץ דם גבוה.
• יכולת להגן מפני קרינת קרני רנטגן וקרינה רדיואקטיבית.
• שלבקת לסוגיה הנגרמים על ידי נגיפי Herpes simplex ו-Herpes zoster (שלבקת חוגרת).
• אסטמה.
• צילחה (מיגרנה).
• תסמונת המעי הרגיז.
• תופעות טרום-וסתיות.
• דלקת וגידולים בבלוטת הערמונית.
• אלרגיות של עקיצות חרקים וזוחלים (למשל: הצרעה, עקרב, ואחרים).
• מחלות סרטניות (ממצאי מעבדה ראשוניים בלבד).
כיצד ניתן להבין את פעילותו המרפאה של ארס הדבורה?
הממצאים אשר הובילו להבנת אופן פעילותו הביולוגית של ארס הדבורה נעשו ברוב המקרים בבעלי חיים. מיעוטם נעשה בבני אדם. הסיבות לכך הן קשיים ממשיים וכלכליים (חוסר מימון מחקרים) בעריכת מחקרים בבני אדם. ממצאי המחקרים אשר בוצעו בבעלי חיים (קופים, כלבים, חולדות, עכברים) מצביעים בבירור על מגמת הפוטנציאל הבריאותי-רפואי שיש לארס הדבורה.
פעולתו המרפאה של ארס הדבורה אינה מתבטאת בריפוי ישיר של הסימפטומים הבריאותיים, אלא בעקיפין על ידי גירוי סטימו?לציה של מערכות גוף אחרות אשר מחסלות את הסימפטומים. זוהי דוגמה לטיפול הו?ליסטי (כוללני): טיפול ב"שורש הבעיה" הבריאותית הקשור להגברת חוסנה של מערכת החיסון בגוף.
ממצאי המחקרים מלמדים שפעולת ארס הדבורה היא בעיקרה אנטי דלקתית. נראה שבסיסה הוא הפעלה מבוקרת על ידי הגוף וצרכיו ביצירת הורמוני בלוטת י?תרת הכליה (האדרנל), הורמונים הידועים בשם קורטיקוסטרואידים כקורטיזון או ההורמון האדרנו?קו?ר?ט?יקו?ט?רו?פ??י, הידוע בקיצורו ACTH, ואחרים. כך למשל: ממצאי ניסויים מורים שרמת הקורטיזון בקופים ובכלבים עלתה בדמם של אלה שלגופם הוחדר ארס דבורה. פועלת ארס הדבורה על רמת הורמוני האדרנל אינה ישירה אלא נגרמת בעקיפין על ידי השפעה על בלוטת י?תרת המוח (Pituitary Gland) ו/או על בלוטת יתרת הכליה.
החדרת ארס דבורה לגוף גורמת להיווצרות חום ואדמומית באזור העקיצה. החום הנוצר באזור החדרת הארס גורם לפירוק הארס למרכיביו השונים.
חשיבות החום בריפוי מחלות ידוע בתפיסה הבריאותית ההוליסטית. על כך אמר היפוקרטס: "תן לי חום וארפא את כל המחלות". פירוק זה מוביל כנראה לפעילות מרכיבי הארס שצוינה לעיל.
לפפטידים (מליטין ואפ??מין) ולאנזימים שונים שבארס הדבורה (לא אנזימי הפוספוליפזות) חלק בפעילות המרפאה במקרי דלקות שגרון שמייחסים לארס הדבורה. פעילותם של הפפטיד המצוי בארס הדבורה והידוע בשמו המקוצר MCDP ושל האנזים SDS, מוסברת על ידי כך שהם מביאים לביטול פעילות של "רדיקלים חופשיים" אשר נוצרים, כידוע, במקרים של מחלות כרוניות, ניוו?ניות, אוטואימוניו?ת ומחלות סרטן.
הפפטיד MCDP הוא, כפי הנראה, המרכיב העיקרי בארס הדבורה אשר פועל את הפעולה המרפאה במקרים של טרשת נפוצה. מסתבר שהדבר קורה על ידי גירוי המביא ליצירה מחדש של מעטפת תאי עצב ושלוחותיהן אשר נפגעו בתהליך הניווני של המחלה.
השפעתו המיטיבה של ארס הדבורה בהורדת לחץ הדם מוסברת על ידי השפעתו של הארס על השרירים החלקים שבדופנות כלי הדם. אלה מתרחבים ומולידים ירידה בלחץ הדם.
לריפוי בעזרת ארס הדבורה יש מספר יתרונות על הטיפול ההורמונלי (בדרך כלל קורטיזון) המקובל ברפואה המערבית במקרים של מחלות שגרוניות וניוו?ניות:
א. אין היווצרות של בצקת כבמקרים של הזרקת הורמוני האדרנל, אלא פעילות הפוכה של איבוד נוזלים.
ב. בנתינת הורמוני האדרנל חלה לעתים החמרה של דלקת הפרקים, מה שאין כן בשימוש בארס הדבורה.
ג. במקרים רבים לאחר סדרת טיפולים בארס, חל ריפוי או מתרחשת הקלה משמעותית ומתמשכת בדלקת, בכ?אבים ובתהליך הניוו?ן בקבוצת מחלות אלה. לעתים אין כלל צורך לחזור על הטיפול בארס, שלא כמו במקרים רבים של טיפול הורמונלי (לרוב קורטיזון) אשר אינו מביא לריפוי אלא רק להקלה בע?צמת הסימפטומים.
כאן המקום לציין שטיפול בארס הדבורה אינו מביא ארוכה ומרפא באותם מקרים ראומטיים אשר בהם אובחן כבר הרס של מפרקים.
בין המחקרים הקליניים הבודדים שבוצעו בבני אדם נציין את אלה אשר נערכו בחולי מחלות שגרוניות. הם הצביעו על השפעה חיובית ב-73% מהמקרים שטופלו בארס הדבורה.

היכן וכיצד מוחדר ארס הדבורה
השימוש בארס דבורים נעשה באחת משתי הגישות הבאות:
1. גישה המקובלת בעולם המערבי (בעיקר בארה"ב), היא עקיצה במקומות הכואבים (מפרקים, שרירים).
2. הגישה האנרגטית. כאן נעשית החדרת הארס על ידי עקיצה בנקודות דיקור מתאימות לאיבר הדלקתי. עושים זאת לאורך המ?ר?יד?י?אנ?ים קווי זרימת "אנרגיית החיים" (צ'י Qi) לפי פילוסופיית הרפואה הסינית.
השימוש בארס נעשה באחת מהטכניקות הבאות:
1. החדרת ארס על ידי עקיצת הדבורה: זוהי השיטה הטבעית הפשוטה והיעילה ביותר להחדרת הארס. במקום שנקבע לרוב באזור הכואב ביותר או על נקודות מסוימות במרידיאנים, מניחים את הדבורה ולוחצים עליה קלות. בתגובה לכך הדבורה עוקצת ומשחררת את הארס שלה אל תוך האזור הנגוע. יש הטוענים שעוקץ הדבורה הוא "המזרק הטבעי" והסטרילי היחידי שקיים בטבע.
2. הזרקה של ארס: ניתן "לחלוב" את הארס מהדבורה (על כך בהמשך) ולהחדירו על ידי הזרקה במזרק. בכל מקרה מומלץ טיפול בידי בעלי סמכא בנושא זה.
3. ארס במשחות: על דלפ?קי בתי המרקחת מצויות משחות לשיכוך כאבים אשר מכילות את ארס הדבורה. הטיפול בהן הוא מקומי על העור ומטבע הדברים יעילו?ת המשחות קטנה מיעילות השיטות שבהן מוחדר הארס אל תוך הגוף.
התגובות על עקיצת הדבורה
התגובות על עקיצת הדבורה יכולות להיות שונות:
1. יש שאדם כמעט אינו מגיב על עקיצת הדבורה. לכל היותר מופיעים אצלו כאב העקיצה עצמה, צריבה וגירוד קל ביותר. אלה חולפים תוך כמה דקות ללא התפתחות אדמומית, ללא נפיחות וללא תחושת גירוד.
2. התגובה השכיחה ביותר, המצביעה על התעוררות המערכת החיסונית, היא זו שלאחר העקיצה חלה צריבה ממושכת, התנפחות, אדמומיו?ת וכאב של האזור שנעקץ. את אלה מלווים גלי חום באזור העקיצה. חלק מתופעות אלה מופיעות כמה שעות לאחר העקיצה ויכולות להימשך 1-2 ימים. לאחר מכן יורד החום, פוחתת הנפיחות ונעלמת האדמומיות. בשלב זה מופיעה תחושת גירוד באזור שנעקץ.
תופעה זו, לסימניה השונים שצוינו לעיל, מעידה על תגובה חיסונית טובה של הגוף לארס. בהופעת סימנים אלה ניתן ללמוד שאכן ישנה סבירות גבוהה שהארס יבצע את פעילותו המצו?פ?ה.
משיחות עם מטפלים ועם מטופלים בארס דבורה עולה שחסרי נסיון נתקפים לא אחת בפחד מתגובה זו וחושבים שזו תגובה אלרגית מסוכנת. יש להדגיש שהתופעות שהוזכרו לעיל אינן מלמדות על תגובה אלרגית, אלא, כאמור, הן מעידות על תגובה בריאה של המערכת החיסונית.
3. תגובה אלרגית: ארס הדבורה מכיל חומרים אלרגניים. תופעות אלרגיות לעקיצת דבורים הן מגו?ונות, ואם הן קיימות הן מופיעות תוך כמה דקות מרגע החדרת הארס. אלה יכולות להיות:
א. תגובות קלות יחסית של גירוד חזק, פריחה אדמדמה בצורה בולטת, הזעה, כאבי בטן, חולשה כללית, סחרחורת, בחילה, הקאה ועליה בחום הגוף.
ב. תגובות כלליות קשות שיכולות לכלול קשיי בליעה, תגובה של הלם, ירידה בלחץ הדם, הכחלה ועלפון, קשיי נשימה, חולשה כללית ונפשית.
תופעות אחרונות אלה, אשר בשם כולל אחר נקראות בשם "התקפה אנפילקטית", עלולות להביא למוות, אם אינן מטופלות מיד.
אנשים, שעבורם ארס הדבורה הוא גורם אלרגני, חייבים לנקוט זהירות בחיי היומיום שלהם. כיום, ניתן להצטייד במזרק עם חומר אנטי היסטמיני לטיפול חירום מי?די.
אלרגיה לארס הדבורה ניתן לבטל במקרים רבים בעצה ובהשגחה של רופא המטפל במחלות אלרגיות. כן טיפול הומיאופטי יכול למנוע את האלרגיה לארס הדבורה.
כיצד נעשית "חליבת" ארס הדבורה?
עד לפני מספר שנים נהגו להוציא את שק הארס מהדבורה ולאסוף מתוכו את הארס. שיטה זו הביאה למות הדבורה, וביצועה היה מורכב למדי. אך קיימות שיטות אחרות ל"חליבת ארס". נביא שתיים מהן:
• טכניקה אחרת פשוטה ועממית, היא לתת לדבורים לשהות על ממברנה עור של בעלי חיים. הדבורים עוקצות את הממברנה והארס נאסף אל מ?כל מים אשר ממוקם בתחתית הממברנה. לאחר אידוי המים נאסף הארס.
• שיטה מתוחכמת היא הפעלת שדה חשמלי לשם "חליבת" הארס. בשיטה זו מניחים את הדבורים על משטח בד מחורר (גזה). הבד מחובר למערכת חשמלית. ברגע מסוים מזרימים חשמל בע?צמה קלה (שלא ממיתה את הדבורים) והדבורים, כתגובת הגנה לזרם החשמלי, שולפות את העוקץ ו"עוקצות" את הבד. הארס נאסף בתחתית הבד, העוקץ חוזר למקומו, והדבורה נשארת בחיים. כך ניתן לאסוף ארס דבורה, לייב?שו ולשמרו במצב יבש ומקורר בהקפאה עמוקה (ב-20- מעלות צלזיוס לפחות) מבלי שהוא מאבד כמעט את תכונותיו הביולוגיות. אך ידוע, שבארס מיו?ב?ש חלה ירידה בריכוז האנזים SDS, שלו חלק חשוב מאוד בפעילות ארס הדבורה.
מסתבר שלאחר החשיפה ל"שו?ק החשמלי" הדבורים עצבניות, אך תופעה זו חולפת עם הזמן (שעות או ימים). מסתבר שלטווח קצר או ארוך אין השפעה מזיקה ל"שוק" החשמלי לא על אורח חיי הדבורים ולא על הפקת מוצרי הדבורה השונים, איכותם או כמו?תם. יש הגורסים להפך: שה"שוק" החשמלי מוביל לשיפור מסגרת חיי הדבורה ולהפקת מוצריה.
גרם אחד של ארס דבורה מיובש מקורו בחליבת עשרת אלפים דבורים. 0.1 מ"ג ארס מיובש שווה ערך לכמות הארס המופרשת בעקיצת דבורה אחת.
יש לזכור ולהזכיר, שקרוב לוודאי שעיבוד בחומרי טבע עלול להוביל לירידה באיכותם. ולכן ייבוש הארס, אחסונו בהקפאה וכו' אינם מוסיפים לאיכות הפעילות הביולוגית של הארס, אלא להפך: הם עלולים לגרום לירידה באיכותו.
לכן שימוש בארס הדבורה בצורתו הטבעית (על ידי עקיצת הדבורה למרות כל הצער על מות הדבורה כתוצאה מהעקיצה) היא הדרך הטובה והיעילה ביותר לשימוש ולהחדרת ארס הדבורה לגוף האדם בטיפול במצבי בריאות שונים.
 
 
 


כל מי ששומע על ארס הדבורה (Bee Venom) מתחלחל. מיד עול?ה בדמיונו עקיצת דבורה, הנפיחו?ת, האדמימות, הכאב והגירוד שבאים בעקבותיה.
קל להבין שארס דבורת הדבש אכן מעורר פחד, אך כאשר מעמיקים בהיכרות מסתבר שארס הדבורה הוא מוצר כוורת בעל תכונות ריפוי חשובות לאדם. לארס הדבורה פוטנציאל פעילות ביולוגית רחבה מאוד.
ארס הדבורה וייעודו בחיי הדבורה
כידוע, הדבורה דואגת לכל צרכיה. מקורותיה התזונתיים הם הדבש, הפולן ומזון המלכות. הדונג משמש לבניית תאי הכוורת ולחתימתם. הפרופוליס משמש לאטימת חורים בכוורת ולחיטויה ואילו הארס משמש כאמצעי הגנה: ה"תחמושת" של הדבורה במלחמתה בכל הטפילים מהקטנים (כחרקים), ועד לגדולים (כאדם), אשר מעוניינים לחדור לכוורת ו"לשדוד" ממנה את מוצריה האיכותיים.
הארס נוצר בבלוטות הארס על ידי הדבורה-העמלה בימים ה-14-16 לחייה. כמות הארס הנוצרת משתנה בהתאם לעונות השנה (באביב ובקיץ נוצרת הכמות הגדולה ביותר) ובהתאם לצרכים (קרי: אם נעשה שימוש בארס על ידי עקיצה וכדק). הארס נאגר בכיס (שק) הארס אשר ממוקם בחלקה? האחורי של הדבורה. בשק מצויים 3-4 מיליגרם של ארס נוזלי.
הארס מועבר בצינורות היציאה אל העוקץ, אשר, כידוע, ממוקם בחלק גופה האחורי של הדבורה. במצב של רגיעה העוקץ נמצא בתוך גופה ונשלף החוצה מגופה לצורך עקיצה.
מבנהו של עוקץ הדבורה משו?נן כמש?ור וזאת למטרות "התקפיות". האויבים הטבעיים של הדבורה הם חרקים וזוחלים. שכבת גופם החיצונית קשה (בנויה לרוב מכ?יט?ין), ועל מנת לחדור דרכה חייבת להיעשות כעין פעולת "ניסור" זו הסיבה הנראית לנו להיותו של העוקץ משונן.
את החרקים שלהם מעטפת גוף מכיטין הדבורה עוקצת ואחר כך מצליחה להוציא את העוקץ בשלמותו והיא נותרת בחיים.
אך א?ל?י?ה וקוץ בה: מבנה משונן זה של העוקץ נהפך לדבורה לרועץ כאשר היא עוקצת בעלי חיים אחרים שעורם אינו קשה (כמו, למשל, אדם). אז שיני העוקץ נתפסות בבשר הנעקץ ובעורו. כאשר מנסה הדבורה להוציא את העוקץ, הוא נשאר תקוע בקרסיו בבשר האדם. במעופה לאחר העקיצה נקרעים איבריה הפנימיים והיא מתה, מה שכאמור אינו קורה בעקיצת חרקים וזוחלים.
___________
* מאמר זה הוא פרק מספרו של המחבר "מהדבש ועד העוקץ", שראה אור בהוצאת חותם הזהב.
בעקיצה אחת של דבורה מופרש כ-0.1 מיליגרם של ארס.
תכולת ארס הדבורה
ארס הדבורה הוא נוזל חסר צבע, שקוף, סמיך, בעל ריח אופייני של דבש, מר כלענה, בעל pH בסיסי ומשקלו הסגולי 1.131. כאשר הוא מצוי מחוץ לגוף הדבורה מומלץ לשמרו בהקפאה (לפחות במינוס עשרים מעלות צלזיוס).
תכולתו הכימית של ארס הדבורה מורכבת מאוד. הצליחו למנות כ-40 מרכיבים כימיים שונים. פרט למים (כ-88%) ארס הדבורה מכיל פ??פ??ט?יד?ים, חומצות אמיניות, אנזימים, פוספוליפידים, סוכרים, תרכובות נדיפות, ועוד.
הבולטים, הנחקרים והפעילים ביותר מבחינה ביולוגית בין מרכיבי ארס הדבורה הם הפפטידים שבו: מליטין (Melittin), אפ??מין (Apamin), אדולפין (Adolapin) ו-(MCDP) Mast cell degenerating peptide.
בין האנזימים בעלי הפעילות הביולוגית יש להזכיר את הבאים: (SDS) Sulfoxide dismutase, היאלורונידז (Hyaluronidase), פוספוליפז (Phospholipase A) A, ופוספוליפז B, אסטרזות ופוספטזות.
בין מרכיבי הארס מן הראוי להזכיר את ההיסטמין, אותו חומר אשר מייחסים לו את רוב התופעות האלרגיות. קיומו של ההיסטמין בארס הדבורה מביא לכך שהארס הוא גורם אלרגני שיש להיזהר בלקיחתו.
השימוש שעשה האדם בארס הדבורה בראי הדורות
לאורך הדורות, למד האדם להכיר בפוטנציאל הבריאותי-רפואי הגלום בארס של בעלי חיים שונים: בדרך כלל זוחלים (נחשים, לטאות, עקרב?ים, ועוד) וחרקים (נמלים, צרעות, דבורים, ועוד).
אף שבכל המקרים מדובר בארס, הרי אין לראות את כל סוגי הארס מבעלי חיים שונים כעשויים מקשה אחת, לא מהבחינה הכימית ואף לא מבחינת הפעילות הביולוגית. מסתבר שכבר בתקופות קדומות עמד האדם על פוטנציאל תכונותיו המרפאות של ארס הדבורה.
• בתקופה היוונית, היפוקרטס, המכו?נה "אבי הרפואה המודרנית" (460-377 לפני הספירה), כינה את ארס הדבורה בשם Arcanum שפירושו "תרופה מאוד מסתורית".
• בתקופת רומי, המדען הנודע פליני תיאר את התועלת הרפואית שבארס הדבורה.
• Charlemagne, מלך הפרנקים (742-812 לספירה), טופל בארס הדבורה במחלותיו הנפשיות והגופניות.
• בקוראן נאמר על הדבורים שהן "מייצרות בכרסן נוזל אשר משמש כתרופה לאדם".
• בתרבויות של אסיה ואירופה מוזכר בכתובים שונים ערכו של ארס הדבורה ומגוון השימוש שבארס לטיפול במחלות שונות.
• הפרסום המדעי הראשון על יעילות ארס הדבורה פורסם בשנת 1850 על ידי רופא צרפתי בשם Desyardins. הוא דיווח על הצלחה בטיפול במקרים של מחלות שגרון על ידי ארס הדבורה.
• בשנת 1864 דיווח רופא רוסי בשם Luromsky על הצלחתו בטיפול בארס הדבורה במקרים של מחלות ראומטיות, מחלת הפ?ו?ד?ג?ר?ה (Gout) ודלקות במערכת העצבים (Neuralgia).
• מאמצע המאה התשע-עשרה ועד היום החלו רופאים ומדענים ברחבי העולם לעמוד על הפוטנציאל הרפואי שיש לארס הדבורה ופירסמו שורה ארוכה של מאמרים מדעיים וספרים בנושא זה. מקובל לראות ב-Dr. Beck (1871-1942), רופא יליד הונגריה שחי ומת בארצות-הברית, כמי שהחדיר למערב את תודעת החשיבות הבריאותית הטמונה בארס הדבורה.
ארס הדבורה פוטנציאל רפואי במחלות כרוניות, ניוו?ניות ואחרות
אט אט, תוך ספקות ועימותים עם חברות המייצרות תרופות (החוששות לפרנסתן), חודר השימוש בארס דבורה בטיפול בשורה ארוכה של מחלות חשוכות מרפא ואחרות. שימוש בארס הדבורה מקורו בטווח רחב של עשיה ופרסומים ברפואה הטבעית, רפואה סינית ורפואות אחרות אשר להן אלפי שנות נסיון בריאותי-רפואי. אלה, כאמור, "מבעבעות" לא?טן לתחומי הרפואה המערבית-הקונבנציונלית.
נמנה את מצבי החולי העיקריים אשר לגביהם דו?וח על השפעות חיוביות וטובות של ארס הדבורה.
• במקרה של מחלות ש?גרוניות-ראומטיות (Rheumatoid Arthritis) לסוגיהן. סקר מארצות-הברית (משנת 1990) מצביע על כך שכ-12% (כ-37 מיליון) מתושבי ארצות-הברית סובלים ממחלות ראומטיות!
בקבוצת מחלות אלה אובח?נה הקלה משמעותית בדלקות, כאבי מפרקים, עצירת התדרדרות המצב הדלקתי ובמקרים קיצוניים-חיוביים הביא הטיפול בארס הדבורה גם לשיפור משמעותי במצב הבריאותי, החל מיישור עיוו?תי אצבעות ועד להחלמה מלאה.
• מחלות חריפות וכרוניות הקשורות למערכת העצבים כ-Neuralgia ומחלות אחרות.
• מחלות ניוו?ניות של מערכת העצבים והשרירים. הבולטת במחלות היא טרשת נפוצה (Multiple Sclerosis). היעילות שבטיפול בארס הדבורה מתבטא בעצירת התדרדרות המחלה, הקלה בכאבים, שיפור בתפקוד האיברים החזרת יכולת הפעלת איברים ובמקרים מסוימים דו?וח גם על החלמה.
• מחלת הפו?דגרה (Gout).
• מחלות הפוגעות במערכת החיסוניות (מחלות אוטואימוניות).
• מצבים של לחץ דם גבוה.
• יכולת להגן מפני קרינת קרני רנטגן וקרינה רדיואקטיבית.
• שלבקת לסוגיה הנגרמים על ידי נגיפי Herpes simplex ו-Herpes zoster (שלבקת חוגרת).
• אסטמה.
• צילחה (מיגרנה).
• תסמונת המעי הרגיז.
• תופעות טרום-וסתיות.
• דלקת וגידולים בבלוטת הערמונית.
• אלרגיות של עקיצות חרקים וזוחלים (למשל: הצרעה, עקרב, ואחרים).
• מחלות סרטניות (ממצאי מעבדה ראשוניים בלבד).
כיצד ניתן להבין את פעילותו המרפאה של ארס הדבורה?
הממצאים אשר הובילו להבנת אופן פעילותו הביולוגית של ארס הדבורה נעשו ברוב המקרים בבעלי חיים. מיעוטם נעשה בבני אדם. הסיבות לכך הן קשיים ממשיים וכלכליים (חוסר מימון מחקרים) בעריכת מחקרים בבני אדם. ממצאי המחקרים אשר בוצעו בבעלי חיים (קופים, כלבים, חולדות, עכברים) מצביעים בבירור על מגמת הפוטנציאל הבריאותי-רפואי שיש לארס הדבורה.
פעולתו המרפאה של ארס הדבורה אינה מתבטאת בריפוי ישיר של הסימפטומים הבריאותיים, אלא בעקיפין על ידי גירוי סטימו?לציה של מערכות גוף אחרות אשר מחסלות את הסימפטומים. זוהי דוגמה לטיפול הו?ליסטי (כוללני): טיפול ב"שורש הבעיה" הבריאותית הקשור להגברת חוסנה של מערכת החיסון בגוף.
ממצאי המחקרים מלמדים שפעולת ארס הדבורה היא בעיקרה אנטי דלקתית. נראה שבסיסה הוא הפעלה מבוקרת על ידי הגוף וצרכיו ביצירת הורמוני בלוטת י?תרת הכליה (האדרנל), הורמונים הידועים בשם קורטיקוסטרואידים כקורטיזון או ההורמון האדרנו?קו?ר?ט?יקו?ט?רו?פ??י, הידוע בקיצורו ACTH, ואחרים. כך למשל: ממצאי ניסויים מורים שרמת הקורטיזון בקופים ובכלבים עלתה בדמם של אלה שלגופם הוחדר ארס דבורה. פועלת ארס הדבורה על רמת הורמוני האדרנל אינה ישירה אלא נגרמת בעקיפין על ידי השפעה על בלוטת י?תרת המוח (Pituitary Gland) ו/או על בלוטת יתרת הכליה.
החדרת ארס דבורה לגוף גורמת להיווצרות חום ואדמומית באזור העקיצה. החום הנוצר באזור החדרת הארס גורם לפירוק הארס למרכיביו השונים.
חשיבות החום בריפוי מחלות ידוע בתפיסה הבריאותית ההוליסטית. על כך אמר היפוקרטס: "תן לי חום וארפא את כל המחלות". פירוק זה מוביל כנראה לפעילות מרכיבי הארס שצוינה לעיל.
לפפטידים (מליטין ואפ??מין) ולאנזימים שונים שבארס הדבורה (לא אנזימי הפוספוליפזות) חלק בפעילות המרפאה במקרי דלקות שגרון שמייחסים לארס הדבורה. פעילותם של הפפטיד המצוי בארס הדבורה והידוע בשמו המקוצר MCDP ושל האנזים SDS, מוסברת על ידי כך שהם מביאים לביטול פעילות של "רדיקלים חופשיים" אשר נוצרים, כידוע, במקרים של מחלות כרוניות, ניוו?ניות, אוטואימוניו?ת ומחלות סרטן.
הפפטיד MCDP הוא, כפי הנראה, המרכיב העיקרי בארס הדבורה אשר פועל את הפעולה המרפאה במקרים של טרשת נפוצה. מסתבר שהדבר קורה על ידי גירוי המביא ליצירה מחדש של מעטפת תאי עצב ושלוחותיהן אשר נפגעו בתהליך הניווני של המחלה.
השפעתו המיטיבה של ארס הדבורה בהורדת לחץ הדם מוסברת על ידי השפעתו של הארס על השרירים החלקים שבדופנות כלי הדם. אלה מתרחבים ומולידים ירידה בלחץ הדם.
לריפוי בעזרת ארס הדבורה יש מספר יתרונות על הטיפול ההורמונלי (בדרך כלל קורטיזון) המקובל ברפואה המערבית במקרים של מחלות שגרוניות וניוו?ניות:
א. אין היווצרות של בצקת כבמקרים של הזרקת הורמוני האדרנל, אלא פעילות הפוכה של איבוד נוזלים.
ב. בנתינת הורמוני האדרנל חלה לעתים החמרה של דלקת הפרקים, מה שאין כן בשימוש בארס הדבורה.
ג. במקרים רבים לאחר סדרת טיפולים בארס, חל ריפוי או מתרחשת הקלה משמעותית ומתמשכת בדלקת, בכ?אבים ובתהליך הניוו?ן בקבוצת מחלות אלה. לעתים אין כלל צורך לחזור על הטיפול בארס, שלא כמו במקרים רבים של טיפול הורמונלי (לרוב קורטיזון) אשר אינו מביא לריפוי אלא רק להקלה בע?צמת הסימפטומים.
כאן המקום לציין שטיפול בארס הדבורה אינו מביא ארוכה ומרפא באותם מקרים ראומטיים אשר בהם אובחן כבר הרס של מפרקים.
בין המחקרים הקליניים הבודדים שבוצעו בבני אדם נציין את אלה אשר נערכו בחולי מחלות שגרוניות. הם הצביעו על השפעה חיובית ב-73% מהמקרים שטופלו בארס הדבורה.

היכן וכיצד מוחדר ארס הדבורה
השימוש בארס דבורים נעשה באחת משתי הגישות הבאות:
1. גישה המקובלת בעולם המערבי (בעיקר בארה"ב), היא עקיצה במקומות הכואבים (מפרקים, שרירים).
2. הגישה האנרגטית. כאן נעשית החדרת הארס על ידי עקיצה בנקודות דיקור מתאימות לאיבר הדלקתי. עושים זאת לאורך המ?ר?יד?י?אנ?ים קווי זרימת "אנרגיית החיים" (צ'י Qi) לפי פילוסופיית הרפואה הסינית.
השימוש בארס נעשה באחת מהטכניקות הבאות:
1. החדרת ארס על ידי עקיצת הדבורה: זוהי השיטה הטבעית הפשוטה והיעילה ביותר להחדרת הארס. במקום שנקבע לרוב באזור הכואב ביותר או על נקודות מסוימות במרידיאנים, מניחים את הדבורה ולוחצים עליה קלות. בתגובה לכך הדבורה עוקצת ומשחררת את הארס שלה אל תוך האזור הנגוע. יש הטוענים שעוקץ הדבורה הוא "המזרק הטבעי" והסטרילי היחידי שקיים בטבע.
2. הזרקה של ארס: ניתן "לחלוב" את הארס מהדבורה (על כך בהמשך) ולהחדירו על ידי הזרקה במזרק. בכל מקרה מומלץ טיפול בידי בעלי סמכא בנושא זה.
3. ארס במשחות: על דלפ?קי בתי המרקחת מצויות משחות לשיכוך כאבים אשר מכילות את ארס הדבורה. הטיפול בהן הוא מקומי על העור ומטבע הדברים יעילו?ת המשחות קטנה מיעילות השיטות שבהן מוחדר הארס אל תוך הגוף.
התגובות על עקיצת הדבורה
התגובות על עקיצת הדבורה יכולות להיות שונות:
1. יש שאדם כמעט אינו מגיב על עקיצת הדבורה. לכל היותר מופיעים אצלו כאב העקיצה עצמה, צריבה וגירוד קל ביותר. אלה חולפים תוך כמה דקות ללא התפתחות אדמומית, ללא נפיחות וללא תחושת גירוד.
2. התגובה השכיחה ביותר, המצביעה על התעוררות המערכת החיסונית, היא זו שלאחר העקיצה חלה צריבה ממושכת, התנפחות, אדמומיו?ת וכאב של האזור שנעקץ. את אלה מלווים גלי חום באזור העקיצה. חלק מתופעות אלה מופיעות כמה שעות לאחר העקיצה ויכולות להימשך 1-2 ימים. לאחר מכן יורד החום, פוחתת הנפיחות ונעלמת האדמומיות. בשלב זה מופיעה תחושת גירוד באזור שנעקץ.
תופעה זו, לסימניה השונים שצוינו לעיל, מעידה על תגובה חיסונית טובה של הגוף לארס. בהופעת סימנים אלה ניתן ללמוד שאכן ישנה סבירות גבוהה שהארס יבצע את פעילותו המצו?פ?ה.
משיחות עם מטפלים ועם מטופלים בארס דבורה עולה שחסרי נסיון נתקפים לא אחת בפחד מתגובה זו וחושבים שזו תגובה אלרגית מסוכנת. יש להדגיש שהתופעות שהוזכרו לעיל אינן מלמדות על תגובה אלרגית, אלא, כאמור, הן מעידות על תגובה בריאה של המערכת החיסונית.
3. תגובה אלרגית: ארס הדבורה מכיל חומרים אלרגניים. תופעות אלרגיות לעקיצת דבורים הן מגו?ונות, ואם הן קיימות הן מופיעות תוך כמה דקות מרגע החדרת הארס. אלה יכולות להיות:
א. תגובות קלות יחסית של גירוד חזק, פריחה אדמדמה בצורה בולטת, הזעה, כאבי בטן, חולשה כללית, סחרחורת, בחילה, הקאה ועליה בחום הגוף.
ב. תגובות כלליות קשות שיכולות לכלול קשיי בליעה, תגובה של הלם, ירידה בלחץ הדם, הכחלה ועלפון, קשיי נשימה, חולשה כללית ונפשית.
תופעות אחרונות אלה, אשר בשם כולל אחר נקראות בשם "התקפה אנפילקטית", עלולות להביא למוות, אם אינן מטופלות מיד.
אנשים, שעבורם ארס הדבורה הוא גורם אלרגני, חייבים לנקוט זהירות בחיי היומיום שלהם. כיום, ניתן להצטייד במזרק עם חומר אנטי היסטמיני לטיפול חירום מי?די.
אלרגיה לארס הדבורה ניתן לבטל במקרים רבים בעצה ובהשגחה של רופא המטפל במחלות אלרגיות. כן טיפול הומיאופטי יכול למנוע את האלרגיה לארס הדבורה.
כיצד נעשית "חליבת" ארס הדבורה?
עד לפני מספר שנים נהגו להוציא את שק הארס מהדבורה ולאסוף מתוכו את הארס. שיטה זו הביאה למות הדבורה, וביצועה היה מורכב למדי. אך קיימות שיטות אחרות ל"חליבת ארס". נביא שתיים מהן:
• טכניקה אחרת פשוטה ועממית, היא לתת לדבורים לשהות על ממברנה עור של בעלי חיים. הדבורים עוקצות את הממברנה והארס נאסף אל מ?כל מים אשר ממוקם בתחתית הממברנה. לאחר אידוי המים נאסף הארס.

• שיטה מתוחכמת היא הפעלת שדה חשמלי לשם "חליבת" הארס. בשיטה זו מניחים את הדבורים על משטח בד מחורר (גזה). הבד מחובר למערכת חשמלית. ברגע מסוים מזרימים חשמל בע?צמה קלה (שלא ממיתה את הדבורים) והדבורים, כתגובת הגנה לזרם החשמלי, שולפות את העוקץ ו"עוקצות" את הבד. הארס נאסף בתחתית הבד, העוקץ חוזר למקומו, והדבורה נשארת בחיים. כך ניתן לאסוף ארס דבורה, לייב?שו ולשמרו במצב יבש ומקורר בהקפאה עמוקה (ב-20- מעלות צלזיוס לפחות) מבלי שהוא מאבד כמעט את תכונותיו הביולוגיות. אך ידוע, שבארס מיו?ב?ש חלה ירידה בריכוז האנזים SDS, שלו חלק חשוב מאוד בפעילות ארס הדבורה.
מסתבר שלאחר החשיפה ל"שו?ק החשמלי" הדבורים עצבניות, אך תופעה זו חולפת עם הזמן (שעות או ימים). מסתבר שלטווח קצר או ארוך אין השפעה מזיקה ל"שוק" החשמלי לא על אורח חיי הדבורים ולא על הפקת מוצרי הדבורה השונים, איכותם או כמו?תם. יש הגורסים להפך: שה"שוק" החשמלי מוביל לשיפור מסגרת חיי הדבורה ולהפקת מוצריה.
גרם אחד של ארס דבורה מיובש מקורו בחליבת עשרת אלפים דבורים. 0.1 מ"ג ארס מיובש שווה ערך לכמות הארס המופרשת בעקיצת דבורה אחת.
יש לזכור ולהזכיר, שקרוב לוודאי שעיבוד בחומרי טבע עלול להוביל לירידה באיכותם. ולכן ייבוש הארס, אחסונו בהקפאה וכו' אינם מוסיפים לאיכות הפעילות הביולוגית של הארס, אלא להפך: הם עלולים לגרום לירידה באיכותו.
לכן שימוש בארס הדבורה בצורתו הטבעית (על ידי עקיצת הדבורה למרות כל הצער על מות הדבורה כתוצאה מהעקיצה) היא הדרך הטובה והיעילה ביותר לשימוש ולהחדרת ארס הדבורה לגוף האדם בטיפול במצבי בריאות שונים.
 

 
לקריאה נוספת על לימודי נטורופתיה