סיפור אישי מעי דק וטראומה
הסיפור האישי של דנה שבת שנה ג', בקמפוס רמת אביב-תל אביב
לעיתים הדרך הטובה ביותר להטמיע את התיאוריה היא לחוות אותה על בשרנו. לאחרונה הזדמן לי לחוות בדרך זו את תיפקודו של המעי הדק זה אשר אחראי על הטמעת חומרים חיונים לתוך הדם ובעת סכנה הוא עוצר את תנועת הדם ומונע מטראומה לחדור אל הלב.
במסגרת אימון אישי החלטתי להתמודד עם קושי אישי שלי. הבחנתי כי כשאני מתכננת לקיים שיחה שקשה לי אני מגיבה בפחד מוגזם, עד כדי דמעות. תגובה כזו, שאינה תואמת את הפרופורציות, מאפיינת מאד את אלמנט האש.
המשכתי להעמיק פנימה וכדי לרדת לשורש העניין בחנתי את תחושותיי בעת הפחד וגיליתי גוש כואב בגרון. יש לי הכרות רבת שנים עם הגוש הזה. בגיל שש וחצי אמי הושיבה אותי לשיחה הקשה בחיי היא הודיעה לי שאבי נהרג. השניות של ה'הודעה' צרובות בזכרוני בכל חמשת החושים, אך יותר מכול זכור לי גוש גדול וכואב בגרון. מאז מופיע ה'גוש' מדי פעם, בסיטואציות לא צפויות.
נזקקתי למאמנת שישבה מולי כדי לשרטט את החוט המקשר בין הטראומה ובין התגובה חסרת הפרופורציות: האם ייתכן שכל 'שיחה קשה' זורקת אותי אל אותה שיחה קשה מנשוא? או אם אתרגם זאת חזרה אל התיאוריה של הזן שיאצו האם ייתכן שהמעי הדק מקבל אותות על 'שיחה קשה' ומיד עוצר את הדם ומגן על הלב?
שיחזורי השיחה הולידו גילויים נוספים: הבחנתי כי באותן שניות הצרובות בזיכרוני, אמא שלי ישבה מרוחקת ולא חיבקה אותי! תגובתי הראשונה הייתה הלם וכעס כיצד יכלה אמי לנהוג כך? הבנתי כמה בודדה וזקוקה לחיבוק הייתי, כל השנים האלה.
רגע ההלם הראשוני התחלף מיד בחמלה כלפי אמי , שהייתה אז צעירה ממני. לא מדובר בזיכרון מודחק שהתגלה, אלא בהטמעה של דבר מה שתמיד היה שם, אך נעלם מן התודעה שלי, מן הלב שלי. ברור לי כי כל עוד לא הייתי מסוגלת לחוש את החמלה כלפי אמי, לא הייתי מצליחה לשחרר את הטראומה החרוטה בליבי - כלומר, את חסרונו של החיבוק באותו רגע טראומטי. למעשה, לפני עשר שנים חברה ניסתה לרמוז על כך, אך בשעתו התקוממתי וכעסתי עליה.
כמטפלים אנו חוששים לעתים לגעת בטראומה של המטופל, מתוך פחד להזיק. אולם החוויה שעברתי ממחישה היטב את חשיבות יצירת הסביבה המאפשרת את שחרור הטראומה. שחרור שכזה, אם הוא מגיע ברגע המתאים ובתמיכה הראויה, מתרחש ללא מאמץ. כל שנדרש לצורך כך הוא חמלה - הן של המטפל והן של המטופל. החמלה ממלאת את המקום שתפסה הטראומה, והדם- משתחרר.
היום אני בטוחה יותר ביעילות מנגנון ההגנה על הלב , מבינה עד כמה הוא הכרחי להגנה על המטופל ובטוחה כי שחרור סטגנציה עמוקה יכולה להתאפשר רק כאשר למטופל יש תמיכה וחמלה, וכאשר לא נדרש מאמץ מיוחד לעשות זאת..
כאשר התנאים לא יאפשרו זאת, המטופל לא יוכל לשחרר בקלות או להתמודד עם ההשלכות. כלומר, המעי הדק פשוט לא ישחרר את הדם הכלוא, הלב לא יטמיע, והחמלה לא תתפוס את מקום הכאב או הכעס.
