הבלוג של יעל גלאובר:על החיים והתזונה ומה קשור למה.

בשנים האחרונות התקרבתי לתחום התזונה לאחר שהבנתי שלרוב האכילה שלנו היא אכילה רגשית ורגעית. רוב האנשים משמינים ולא שומרים על משקל מאוזן כי הם אוכלים ומונעים על פי הרגשות שלהם.  לרגשות יש כח שליטה מאוד חזק עלינו. אם אנחנו כועסים.. עצבנים.. עצובים, שמחים, מתרגשים.. אנחנו אוכלים. כי האוכל ובעיקר הג'אנק והמתוק הוא זמין, טעים, מנחם ובעיקר.. לא שופט אותנו.. לא כועס עלינו..
מוזמנים לקרא בבלוג שלי על החיים.. שלי..שלכם ובעצם..של כולנו.  ועל אוכל.. שתמיד קשור לכל סיפור)

פרק חמש עשרה- אחרי החגים

כמו רכבת הרים שאיבדה את הבלמים בירידות. כך הרגשתי בתקופת החגים. עם כל הארוחות החגיגיות וחג שרדף חג, שרדף שבת, שרדף שוב חג ושוב שבת, איבדתי שליטה.

בהתחלה זה עוד היה נסבל. בארוחות ראש השנה, התמקדתי בירקות ובסלטים, המעטתי בתוספות ושתיתי רק מים. בדיוק כמו בשגרה. בדיוק כמו שאני מלמדת את כל מי שרק רוצה לשמוע. קלי קלות. אוכלים מעט בכל ארוחה, מחליטים על קינוח אחד, שותים רק מים ואמנם לא יורדים במשקל, אבל לפחות שומרים עליו.

וגם אם עלינו מעט בראש השנה, הגיע יום כיפור וזו הייתה הזדמנות מצוינת להוריד את המעט שעלינו.
פתאום כולם צמים. דתיים וחופשיים (כך סבתי הלא דתית ז"ל קראה לחילוניים), כולם כאחד מתאחדים ביום כיפור למטרה משותפת אחת: לאבד את מעט הקילוגרמים שהוספנו בראש השנה.

אבל אז הגיע חג סוכות. ושוב ארוחה נשקה לארוחה ומפגשי סוכה חיבקו מפגשי סוכה וטיול חבר לטיול ו.. אני מודה: בלי לשים לב מצאתי את עצמי אוכלת המון תוספות ושותה משקאות קלים. "כי זה מה שהיה על השולחן". "כי לא היה משהו אחר". "כי נגמרו הירקות והייתה רק פסטה". "כי המים היו חמים והקולה הייתה קרה ומתוקה".

"כי..." הרגשתי שהפכתי לאלופת התירוצים. איבוד שליטה שכזה לא נראה מזמן במחוזותינו. הרגשתי חסרת אונים. וככה הרגישו הרבה מסביבי. בכל ארוחה שמעתי מסביב בליל של משפטים ודיבורים: "כמה אוכל". "איך אפשר לעמוד בפני זה". "איזה קינוח". "לא בא לי מים". "כבר שברנו את הדיאטה בכל מקרה". "אחרי החגים נחזור לשיגרה... ".

אחרי החגים. אחרי. החגים. אז זהו. אפשר להירגע. לנשום עמוק. לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.. כן. כמו בשיר. לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. והשיר הזה הוא חדש ישן. לחזור להרגלים ולשיגרה.

לפתוח את הבוקר עם משקה חם, להמשיך באכילה שפויה עם מרווחי זמן בין ארוחה לארוחה. לשתות מים בין לבין ולחזור לאיזון.

אחרי החגים הגיע והגיע גם הזמן לכבד את ההחלטות שקיבלנו ולהתחיל ליישם. שלום, שלום, ארוחות כבדות, טעימות אך משמינות, להתראות קינוחים עתירי קלוריות וביי ביי לשתיה המתוקה.

ברוך הבא הלחם הקל מחיטה מלאה, ברוכים הבאים ירקות וגבינות, דגים, ביצים ופירות.

מבטיחה לחבק אתכם חזק, חזק, ולאכול מכם בלי טענות ובלי חשבונות לפחות עד חג חנוכה והסופגניות...

שלכם,
יעל

פרק ארבע עשרה- ארוחת בוקר

פרק שלוש עשרה

מישהי אמרה לי היום שאני כבר לא נחמדה כל כך כמו שהייתי פעם.
איזה כיף לשמוע...! עשתה לי את היום. באמת.

קחו מישהי שרוב חייה היתה עסוקה בלרצות את סביבתה ולהיות נחמדה, לרוב באמצעות ויתור על רצונותיה שלה, שעשתה מהפך והכניסה מעט תיבול ואסרטיביות לחייה, ותאמרו לה את המשפט הזה. עונג צרוף. אבל אז התחילו המחשבות... "אני עדיין נחמדה אבל לא מספיק"? "אני עדיין נחמדה אבל במידה"? ו"כמה הייתי נחמדה פעם וכמה היום"? אין ספק שאותה מישהי גרמה לי למחשבות ובילבול.

מה שהכי הטריד אותי היה לא שאני כבר לא נחמדה בעיניה כמו שהייתי, כמו השאלה למה היא בכלל חשבה על זה? מה מביא אנשים לחשוב שהאנשים הסובבים אותם כבר לא נחמדים? או לפחות לא נחמדים במידה שהיו? במידה הנראית נכונה להם?

הכל התחיל בבוקר. היא ניסתה לשכנע אותי לטעום מהעוגה שהכינה. "תודה, אבל אני לא רעבה" עניתי לה בלי להקדיש מחשבה רבה מדי למשפט. "מה קשור רעב"? ענתה לי. "תאכלי, תאכלי, זה טעים". נכון. העוגה בוודאי טעימה ומדהימה וקלה להכנה וכלום עבודה וכו' אבל אני לא רעבה ולא רק שאני לא רעבה, לא ממש מתחשק לי על הבוקר להכניס עוגה המכילה קמח רגיל וסוכרים לא הכי טבעיים, אל פי. מה שקרה מרגע זה היה פשוט הזוי. היא נעלבה. לא עניין אותה שאני לא רעבה, לא עניין אותה שאני לא רוצה לאכול סוכר על הבוקר. היא נעלבה.

אני נדרכתי. גופי נכנס למגננה.. מוחי למחשבה והאסרטיבית שבי לפעולה. "תודה נשמה", "אבל אני לא רעבה ולא רוצה". אמרתי. בתקיפות עדינה. (כן. יש דבר כזה.. וזה הולך טוב עם נשמה.:)).
ואז היא אמרה מה שאמרה.
לא נורא. יעבור לה. יעבור לה יותר מהר, הרבה יותר מהר מהקילוגרמים והקלוריות שהייתי צריכה לשרוף אם הייתי נכנעת לה ואוכלת את העוגה רק כי היה לי לא נעים לסרב.

זה קורה לנו כל כך הרבה פעמים. אנחנו רוצים לשמור על תזונה מאוזנת ובריאה, שומרים יפה ולא מתפתים למאכלים משמינים או מיותרים. אך כשנמצאים בסיטואציות מסויימות כמו מסיבות או ארוחות משפחתיות או חברתיות, נורא לא נעים לנו לסרב למאכלים או קינוחים שמציעים לנו, כי לא נעים לנו מבעלת הבית או המארחת או הדודה.

כמו בחיים. יש מצבים בהם אנו נדרשים להיות אסרטיבים (או לפחות לנסות), לומר "לא" לפעמים ולגלות שהשמים לא נופלים ואף אחד לא מתרגש. וזה לא פשוט.. בכלל לא פשוט. אסרטיביות היא תכונה מולדת אבל גם נרכשת, וזה קשה למי שלא שפר גורלו ונולד כך או לא היה רגיל להיות אסרטיבי, לעשות מהפך ולהתחיל להיות כזה. בעיני אנשים מסויימים, החסרים כישורים חברתיים מסויימים, אדם כזה הופך למאיים, ללא נחמד. או במקרה הטוב, לנחמד פחות ממה שהיה. בכלל, כמה חבל שרק בשנים האחרונות הגעתי לתובנה הפשוטה, שאפשר להיות נחמדים אבל... עד גבול מסויים. כלומר, לא תמיד באמת מגיע לעומד מולך כל הטוב הזה שיש לך להציע. מהסיבה הפשוטה ביותר שיש כאלה שמנצלים זאת לתועלתם. בלי טיפת בושה. (נולדו כך, זוכרים?) ופה נכנסת האסרטיביות. לעמוד על שלך בלי לפגוע באחר אבל עם היכולת להמשיך כרגיל בלי נזקים לעבודה השוטפת ולחיי היומיום.

זה לא קל אבל עם קצת תירגול זה אפשרי. לצד השומע את ה"לא" יש שתי ברירות. או להיעלב ולשחק את הקורבן. או להביע הזדהות ולראות איך ממשיכים בצורה הטובה ביותר. אם הוא בוחר להיעלב זו כבר לא בעיה שלך, זו בחירה שלו. אם הוא בוחר להמשיך הלאה כרגיל, שניכם תצאו נשכרים. עבודת הצוות תהיה טובה יותר והתפוקה מלאה יותר.

בדיוק כמו מקרה העוגה... אתם, שעמדתם על שלכם, ולא אכלתם את העוגה שלא רציתם, תישארו בלי הקלוריות המיותרות שהופכות לקילוגרמים כבדים, היושבים אח"כ טוב טוב בגוף. והם... או שיעלבו ויעשו לכם פרצופים או שיפיקו לקחים ויציעו לכם בפעם הבאה עוגת בריאות דלת קלוריות ושומנים, המכילה בריאות בלבד :)  . 

פרק שנים עשר
טבעונות

בשבת קראתי מאמר נחמד שכתב רענן שקד על האנשים הנמנעים. המאמר היה ציני ברובו אך מצחיק ואמיתי והתייחס אל כל אותם אלה שסיגלו או לפחות מנסים לסגל לעצמם אורח חיים בריא יותר ולכן נמנעים מלאכול דברים מסויימים. כמוני למשל. במסגרת הקורס לטיפול תזונתי במחלות נפוצות, אני וחברי ללימודים מתנסים בעצמנו בשיטות הטיפולים עליהן אנו לומדים. כך הגעתי להתנסות בטבעונות ומאז אני חלק מהנמנעים. טבעונים, למי שצריך להזכיר לו, נמנעים מאכילת כל מה שקשור לחי. להבדיל מצמחונים שנמנעים בעיקר מבשר ודגים, טבעונים לא אוכלים בכלל מוצרי חלב, ביצים, דגים ובשר. ?אז מה את בעצם אוכלת??? שואלים אותי מאז שהתחלתי, בכל הזדמנות. ?אז מה אני בעצם אוכלת??? שאלתי גם את עצמי. אני אוכלת כל דבר שיש בו ערך תזונתי גבוה, שלא גורם לליחה או אלרגיה, שמתעכל נפלא וקל להכנה.

בקיצור, כל דבר שלא צריך לשחוט, לבתר, לדוג, לחלוב עד מוות או לשלוק. נשמע אכזרי במקצת..לא? אכן. לא התחלתי בטבעונות מסיבות אידיאולוגיות ואף לא מרחמים על החיות התמימות. התחלתי, יחד עם רוב חברי ללימודים, מתוך רצון לשפר את התזונה שלי ולהתמקד במזון הפשוט, הטבעי והבריא. כשהתחלנו להבין מה עומד מאחורי רעיון הטבעונות נפקחו לי העיניים, ושאלתי את עצמי: ?איך לא עשינו את זה קודם??.

מי זה עשינו? אני והמודעות שלי. כנראה שלא הייתי מספיק מודעת. לא כנראה.. עובדה. לא הייתי מודעת. אני כידוע ?לייט בלומר?... ;) נזכרתי באסתי, חברתי המקסימה (והחכמה יש לציין!), שהיא צמחונית מגיל קטן. ?מגיל שלוש? כך ענתה לי השבוע כששאלתי אותה איך בעצם התחילה בצמחונות? ?לא רציתי לאכול את החיה..? ענתה לי. כל כך פשוט.. ילדה קטנה שמקשרת בין החיות שהיא רואה בספרים או בסרטים או בבובות הפרווה שלה, לבין חתיכת הבשר שנוחתת בצלחתה. מדוע אני, או רוב האנשים שאני מכירה לא הפכנו לצימחונים או טבעונים או נמנעים? האם זה ההרגל, הסביבה? או סתם חוסר אידיאולוגיה ורצון להתעמק בנושא..? או כמו שאמר לי מישהו כשדיברנו בנושא: ?זה משעמם?.

?לא כיף?. אז מה כיף? להכניס לגוף שלנו הורמונים מפוצצים ומזון קשה לעיכול בתחפושת של חלב ושניצל זה כיף? להתעלם מכך שבעצם הורגים את החיה התמימה רק כדי שנאכל איזו קציצה שווה, זה כיף? למה לא מספרים לנו שאפשר להשיג את כל אותם הערכים התזונתיים, הנמצאים כביכול בביצים ובבשר, מקטניות ושאר ירקות? אולי כי זה משעמם? ומה לגבי חילוף החומרים? ועצירויות? נסו לאכול כמה ימים אורז מלא ועדשים ופתאום יפתחו לכם כל הצינורות.. אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. הדברים נראים פשוטים מאוד כשנמצאים בחופשה מפנקת בעיר תיירותית אי שם בסוף המדבר וכל מה שהעין רואה, כשהיא מועילה בטובה להפקח בעשר בבוקר, הוא ים כחול מצד אחד ומזנונים מפנקים עמוסים בכל טוב

מצד שני,כל שנותר לעשות הוא רק לקום, להעמיס על הצלחת מכל הבא ליד ולהתחיל ללעוס. כשמתמקדים באוכל טבעוני יש בהחלט מה להעמיס. מבט חטוף במזנון הראה שלפני הררי קערות עמוסות בירקות מכל המינים והצבעים, סוגים רבים של סלטים מבושלים או חיים, צבעוניים וירוקים. טחינה וחומוס, אורז ושעועיות, קורנפלקסים רבים וביניהם גם מחיטה מלאה, גרנולה ואגוזים, שקדים וצימוקים. אני לא מחדשת לכם, נכון? או שבעצם כן..? אני מודה שבדרך כלל כשאני במלון, אני מסתערת בארוחת הבוקר ישר על הירקות, אבל גם על הרבה גבינות וממרחים וקפה עם קצף ועוגות ומתוקים. וזה רק בארוחת הבוקר..

יש משהו בהרגל או תחביב חדש, שהוא מאוד מרומם ומחיה. אם זה עיסוק בספורט או קרמיקה, חוג עיצוב תכשיטים או כל דבר שקצת מניף אותנו. זה מה שקרה לי עם ההחלטה להתמקד בטבעונות. זה חדש לי, זה כיף לי, זה מתאים לי, בריא לי, זה מחיה אותי...
אם אמשיך ואדבוק באורח חיים זה כל הזמן, גם כשתיגמר ההתנסות? אני לא יודעת. כשהכל רגוע מסביב ויש זמן לכל דבר, כמו למשל לשכב בבגד ים (הייתי שמחה להוסיף את המילה קטנטן אבל הוא בגודל ממוצע..;)) על מיטת שיזוף, להביט בבריכה במבט מצועף וללגום מים צוננים מכוס זכוכית גבוהה מלאה בקרח ומעוטרת בפרוסת לימון צהבהב, הכל נראה אפשרי. כשאחזור לשגרת היום יום, יש מצב שאוסיף ביצה, דג או גבינה לתפריט. לגבי בשר, אני עדיין תוהה ממה אני מושפעת יותר: את הערכים שהוא מספק לגוף אפשר לקבל מירקות, דגנים ואגוזים. ואילו מה שאנו כבני אדם מעוללים לחיה ואח?כ עוד אוכלים את בשרה... אני מודה, נהייתי רגישה.. אבקש להימנע בינתיים מהצבעה :)

רק בריאות לכולנו.

פרק אחד עשר

קצת לפני חג השבועות הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. לא ברמה כזאת שמצריכה אשפוז. זה היה משהו אחר.

מן תעוקה שמהולה בלחץ, בדפיקות לב, בהרגשה שאין זמן לכלום. מה יהיה, מה היה, לחץ לחץ לחץ....מחשבות על הגיל.. בכל זאת, חגגתי יום הולדת ארבעים.. וזה נשמע הרבה.. זה לא מרגיש הרבה, אבל אולי זו סיבה להיות בלחץ..  ולא היה לאן לברוח. היה חשוך מדי ללכת לים לבד. היה מאוחר מדי בשביל לטייל ברחובות. היה מפריע מדי לשבת אצל חברה. כמובן שאלה רק סיבות שהמצאתי. אף פעם לחברות טובות לא באמת מפריע כשאת באה. אף פעם לא מאוחר מדי לשוטט ברחובות ו... טוב. לים באמת עדיף לא ללכת לבד כשחשוך מדי..
בלית ברירה, (איזו דרמטיות..) ישבתי בגינתי הפרטית לבד בחושך. אני והלחץ שלי. אני והאין יכולת לנשום שלי. חשבתי על הרבה דברים, כמו תמיד כשהמחשבות מתרוצצות לי בראש ומתחרות ביניהן, מנסות לתפוס מקום, על מי אחשוב ראשונה או על מה. ואז נזכרתי בו. במטפל המקסים שעשיתי אצלו טיפול במים.

"וואטסו" זה נקרא. טיפול גוף- נפש של שעה במים מחוממים המשלב מגע אנושי עם ליטוף של המים.. מזרים אנרגיות חדשות ומחזיר אותך לתחושות של תינוק ברחם.. לרוגע ורגיעה.
כל זה בהנחה כמובן שאת באה מראש רגועה ולא לחוצה. במקרה שלי.. עשיתי הצגה של רגועה.

המטפל היה נהדר ומקסים ואכן הצליח להרגיע אותי במקצת.. אבל בסיום הטיפול כששוחחנו מעט, סיפרתי לו על כל המחשבות המתרוצצות לי בראש בלי סוף. והוא.. מטפל מקסים שכמותו, ענה לי על כל השאלות בנחת.. ברוגע.. בשקט.. בעיניים חצי עצומות.. מתוך רוחניות עמוקה. מאוד.

"איך משיגים את השלווה הזאת"? שאלתי אותו. "הרבה מודעות" הוא ענה לי, "ונשימות".
והתחלתי לנשום. ככה סתם. באותו לילה שקט וחשוך בגינה, מתוך אותה הרגשה של לחץ ואי שקט, התחלתי לנשום. לקחתי נשימה עמוקה מהאף והוצאתי את האוויר דרך הפה. ושוב.. נשימה ארוכה.. ושחרור.. ככה כמה פעמים. ותשמעו.. זה עבד. הרגשתי איך לאט לאט הכל משתחרר.. השכמות התפוסות, התעוקה בבית החזה מתפוגגת... המחשבות מסתדרות בשורות צייתניות בראשי.. ובטח כל הרוחניים שקוראים שורות אלה קופצים עכשיו ואומרים נו.. המציאה את הגלגל... הרי זו תורת המדיטציה.. היוגה.. וכו'..

בסדר. צודקים. רק שלאנשים "רגילים" שלא עובדים בכל השאנטי הזה, וחיים חיים רגילים (מבחירה כמובן) ונמצאים במירוץ החיים הכולל את מעגל הקסמים עבודה בית - ילדים ושאר עניינים, לא תמיד יש זמן לקחת חלק בכל המדיטציות הקסומות האלה. ובגלל זה צריך לזכור לעצור ולנשום. פשוט לנשום. מספיקות כמה דקות ביום או אפילו פעמיים ביום כדי לעצור לרגע את המירוץ. לעצום עיניים. לנשום. לנשום. ושוב לנשום.. ולהמשיך. אם לא נפרגן לעצמנו את הרגעים המעטים האלה במשך היום, ביום יום.. אנחנו עלולים לקרוס. הגוף שלנו יעצור מעצמו ויצעק די! יש גבול. אבל אז ההידרדרות תהיה מהירה ובלי שליטה.
 בצורת מחלה או סתם אפיסת כוחות שתוביל לדיכאון. כמה פעמים שמעתם מסביב את הסובבים אתכם אומרים: "אין לי זמן..", "לא מספיקה כלום", "אין לי זמן לנשום..". אז זה הזמן. פשוט לעצור הכל ולהתחיל לנשום. אפשר לפרוש לחדר צדדי כדי להיות כמה דק' בשקט, אפשר לברוח לשירותים כדי לנשום, אבל על זה אני לא כל כך ממליצה מסיבות מובנות.. ואפשר סתם לצאת לחצר בבית או בעבודה.

כמה דק' ביום, נשימות עמוקות ושחרור.. לדמיין שאנחנו חלק מכל השאנטי באנטי רוחניק הזה.. ולהמשיך לסחוב את היום אבל ברוגע...

והחג?? עבר בכיף. עם משפחה וחברים, הרבה סלטים, פשטידות, גבינות ו... נשימות :)
 

שלכם,
יעל

פרק עשירי

 על הריון, חסידות ושאר ירקות

עונת החסידות כבר כאן. הסיבה שאני יודעת את זה היא כי בדרכי לעבודה השבוע דרך השדות..
כן, דרך השדות.. שם נסלל לו שביל גן עדן המקשר בין העיר לכביש החוף.. ובכל בוקר כשאני נוסעת לעבודה אני עוברת דרכו ופותחת את הבוקר בטיול. סוג של טיול.. בהתחשב בכך שאני יושבת במכונית ומאחורי מזדחלות מכוניות נוספות שנהגיהן גילו את פוטנציאל הכביש.

פוטנציאל המוליך אותנו באשלייה מסויימת של טבע דרך שדה חרציות שכבר יבשו אך בעונתן היו נוצצות ומקסימות בצבען הצהוב וביניהן פרגים וכלניות אדומות ומתוקות, היישר לזרועות פקקי התנועה המקבלים אותנו בחום אל חיקם.
ובכן, השבוע כשנסעתי בכביש המדובר, ראיתי להקות של חסידות חגות מעל השדה, נושאות במקוריהן תינוקות ועפות איתן לכל עבר. באמת.. עובדה היא שכשהגעתי לעבודה גיליתי לשמחתי כי כמה מחברותי זכו לביקור החסידה, כשהמשכתי ללימודים ראיתי סטודנטיות פורחות ומלטפות את בטנן וכשנפגשתי בערב עם חברות, לשמחה ולבטן של חלקן לא היו גבולות..

שיחה עם חברי המקסים והמלומד .ד. אשר לו לב זהב ויודע ומכיר הוא כל פרח, אבן וציפור בארצנו, אישרה את מחשבותי. אכן האביב מאחורינו, הקיץ והחום הגדול בפתח, החסידות נודדות ומטיילות אל ארצות רחוקות וקרירות יותר. מעניין מה הן אוכלות? מעניין אם גם להן אומרים מסביב: "עכשיו את אוכלת בשביל שניים.." "תאכלי עכשיו בלי חשבון ואח"כ תעשי דיאטה.." "וואו עלית הרבה, כמה עלית?" מעניין אם הן אומרות אחת לשניה: "שמנתי כמו פרה.." "אכלתי ודפקתי בלי חשבון.."
"איך אני אוריד הכל אחרי הלידה..".
לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בעצמנו ובגופנו שאנחנו שוכחות שיש סיבה לבטן הזו שהולכת וטופחת.

היי.. צומחים שם חיים בפנים. חיים שלמים של אדם קטן שצומח ומתפתח בתוכנו. וזה בזכותנו.. אנחנו יצרנו את הפלא הזה. טוב... עם עזרה מסויימת.. ברור, לא שכחתי אתכם הגברים :) ואם כבר הזכרתי אתכם אז שתדעו, שליטוף ומילה טובה ואוהבת על הבטן היא מאוד במקום ובמיוחד בתקופת ההריון.
זה מקסים שהבטן גדלה.. וממש לא מקסימים כל הנסיונות מסביב להסוות אותה, להתבייש בה או להרעיב אותה.

לתזונה נכונה בהריון יש חשיבות רבה להתפתחות תקינה של העובר, להתפתחות של כל הרקמות, התאים, האיברים ומערכות הגוף, גם שלנו, הנשים. החסידות ניזונות מחרקים, חרגולים וצרצרים, נחשים, אפרוחים וגוזלים. רוצות לנסות?? נשמע מעניין... מעניין אבל לא מספיק בשביל להתחיל לאכול הרפתקאות שכאלה דווקא בזמן ההריון. בזמן ההריון כדאי להתמקד במזון הבסיסי, המוכר והבריא. לאכול מזון עשיר בכל אבות המזון, לאכול ארוחות קטנות המפוזרות על פני כל היום, זה עוזר להקטין תחושות של רעב, בחילה או צרבת.

אפשר לפתוח את היום באגוזים, שקדים, פירות יבשים אשר עשירים בסידן ופירות כתפוחים, אבטיח ומלון (זו העונה...), בהמשך לאכול ביצים, בשר או דגים שאותם גם החסידות אוהבות.. עם ירקות מבושלים, אורז מלא, פסטה, קינואה ולהמנע ממזון לא טרי או לא מבושל מספיק כי נשים בהריון רגישות יותר לזיהומים.

לשתות המון מים, לא נהר שלם אבל כוס מים בכל שעה זו כמות יפה ומספיקה.. להימנע מאלכוהול, זה לא הזמן להשתכר.. וקפאין כמה שפחות. להימנע כמה שאפשר ממזון מזוקק ועתיר סוכר, אלו סתם קלוריות ריקות משמינות ולא מועילות לעובר.
תאכלי כריכים מלחם דגנים וחיטה מלאה, פלפלים ועגבניות, ירקות ופירות, אבוקדו וטחינה כי הריון זו מתנה וממש חגיגה! תחשבי חיובי, תהני ותשמחי, בהחלט "תאכלי בשביל שניים" אבל במידה ובצורה מודעת ובריאה. צאי אל השדות והביטי בחסידות.. הן עפות וחגות בהתלהבות ובשמחה, מעגלים מעגלים הן מציירות, עד שמתעייפות, יורדות אל האדמה החמה.. נחות מעט וממשיכות במעופן. שלמות עם עצמן, עם גופן ומטרתן..

פרק תשיעי

לפני שאתחיל, אני רוצה לספר לכם משהו.
מאחורינו החג היפה..., "שמח, מתיש, כיפי, כשר, ארוך, קצר, אביבי, אין מה לאכול, יש מה לאכול,
שוב ארוחה, מתי אוכלים, מה אוכלים, קר, חם, כן קטניות, לא קטניות, איפה אתם בסדר, בבית?
לא בבית? איפה אתם בחג שני? כמה ימים זה חג שני? בבית? לא בבית? מה נאכל? מותר כבר חמץ?
אסור כבר חמץ, מצות זה לא נורא, מצות זה נורא, מה אכלתם? כמה אכלתם? היית בחופש? כן היית,
לא היית, היינו, טיילתם? איפה טיילתם? צפון, דרום, פריחה, איזו יפה הכנרת, שוב ארוחה, על האש,
חלבי, בשרי, זה פרח מוגן? אנחנו במדבר? מתי נאכל? כמה אכלת, כמה אכלנו, כמה נאכל,
פריכית אורז זה קטניה? וקינואה? תכתבי על הארוחות של פסח בבלוג..."

רציתי לכתוב על הארוחות, באמת שרציתי. עוד לפני שהגיע החג הופצצה תיבת המייל שלי בכתבות
או יותר נכון ברשימות של ועל התנהלות ראויה בארוחות החג...
גם דף הפייסבוק שלי הופגז בפוסטים מלאי השראה, בהם פירוט רב של תפריטי ארוחות קורצים
ומנות מעוררות תיאבון ולצידן הוראות וציוויים לגבי אכילה בארוחות החג הכבדות והרבות.
הוראות כמו: לאכול במשך היום מעט ובצורה מסודרת, כדי לא להגיע לארוחת החג רעבים מאוד
ולא להתנפל על כל האוכל כאילו אין מחר...

ובארוחה עצמה, לאכול מעט מכל דבר, להעדיף ירקות על פני תוספות או לשתות מים ולוותר על השתייה הממותקת ועל היין המתוק המכיל המון קלוריות מיותרות..
לטעום רק כפית או שתיים מקינוח מתוק ומדהים שנמס בפה, או לוותר עליו בכלל ולהעדיף פרי במקום...
ולא כתבתי על כל זה.
שלא תבינו לא נכון. אני מסכימה עם כל מילה ומשפט. אבל... גם לא כתבתי שלדעתי קשה מאוד לעמוד
בפני הפיתויים הרבים בצורת אוכל טעים ומשמין וקינוחים מתוקים ונפלאים המוגשים בערב שכזה.
יש רק פסח אחד, פעם בשנה. חג נחמד ואביבי, מרובה ארוחות משפחתיות וטיולים מחוץ לבית,
שזה אומר גם לאכול הרבה פעמים בחוץ ומחוץ למסגרת התפריטים הרגילה.
וזה אומר גם לטעום מהקינוחים המדהימים של הדודה או לאכול תוספת נהדרת שהכינה הגיסה
ולקחת עוד מנה מהצלי הנפלא שהכינה הסבתא...

זהו. עכשיו אפשר להתחיל.
מי אמר שצריך לרדת במשקל בפסח? אנחנו לא בעונש.. תרגיעו..
חג, משפחה, ארוחה טובה עם אנשים שאתם מאוד אוהבים (אני יודעת שאפשר לצחוק עכשיו ולהריץ
בדיחות על כך שליל הסדר ובכלל ארוחות משפחתיות הן עונש אחד גדול לחלקכם...)
אבל לרוב אלו מפגשים שאין לנו בכל יום וגם לא בכל שבוע.
כמה פעמים באמת יוצא למשפחות המורחבות הכוללות דודים, דודות, גיסים, גיסות וכל הילדים של כולם,
לשבת באמת ביחד מסביב לשולחן אחד גדול, לילה שלם?
ובהתאמה... כמה פעמים באמת יוצא לכם לשבת בארוחה רגילה או סטנדרטית על יד שולחן
מלא במטעמים מפתים מכל הסוגים והתוספות ובשפע של מנות אחרונות המונפות מכל עבר ונוחתות
על השולחן? אולי יוצא בשבתות אבל זה לא באמת בסדר גודל כזה...
 אז אכלתם קצת יותר מתמיד, וישבתם וצחקתם מכל הלב ושוב אכלתם ודיברתם ושרתם שירים,
ושתיתם יין ושמחתם, ואכלתם עוד קצת קינוחים יותר מאי פעם? נהדר !
כי הלילה הזה שנשתנה מכל הלילות... ובכלל כל השבוע הזה, מרובה הטיולים, הארוחות והחטיפים,
יחזרו שוב בעוד הרבה, הרבה, הרבה זמן... בעוד שנה בערך :-)

אבל לשמירה על תזונה נכונה, הקפדה על התפריט ועל אכילת ארוחות מסודרות ומוקפדות קלוריות,
חזרתם כבר מיום ראשון שלמחרת החג, נכון?
ואם עדיין לא חזרתם לשגרה, אז זה הזמן... ונחשו מה?
יש לכם שנה שלמה לשמור, להקפיד ולדקדק בכל גרגר סוכר ובכל מאכל עתיר קלוריות ושמן,
עד שיותר שוב הרסן ולו לקצת, בליל הסדר הבא...

חזרה נעימה וקלה לשגרה :)

פרק שמיני

הפריחה המשגעת..

בשבועיים האחרונים אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהוא כבר כאן. ניבט מהחלונות, נמצא בצידי הדרכים, בשדות ובגנים הפורחים. אביב ססגוני וצבעוני חזר והסתער עלינו מכל עבר. שפע של צהוב, שמש וחרציות, כלניות ופרגים עולים וצצים בין כל הצהוב, ורוד, ירוק, כחול הנפלא הזה.

אז מי מצטרף אלי לניקוי אביב לגוף?? הצטרפתם? יופי !
במשך עשרה ימים נאכל רק ירקות ירוקים ותפוחי עץ ירוקים, אורז מלא עם עדשים או מאש ונשתה תה צמחים ומים. שימו לב שניקוי שכזה, תזונה כזו, גם אם היא לימים ספורים, מתאימה רק לאנשים בריאים, ללא בעיות כליות או לחץ דם.

בימים הראשונים עלולים להרגיש כאבי ראש ותשישות וזה יופי... כי אז יודעים שהרעלים מתחילים לעזוב את גופנו. בהמשך מרגישים טוב ומתחילים להרגיש קלילות ופריחה בגוף ובנפש כמו פריחת הפרחים המשכרת שבחוץ.

לאחר עשרה ימים מתחילים להוסיף בהדרגה למזון עוף, דגים, קטניות ופרוסות לחם מלא, עד שחוזרים לתזונה המלאה הרגילה שלנו.
הייי.... זו הזדמנות להמשיך במסלול אכילה של תזונה בריאה ומאוזנת בלי ממתקים, חטיפים ושטויות..!

ואחרי שגופנו וגם נפשנו נקיים, מלבלבים ופורחים, נצא אל השמש, נהנה ונספוג קצת מחומה, אפשר גם לטייל על חוף הים, נעשה קצת תרגילי התעמלות ואולי אפילו יוגה, העיקר שנעשה רק מה שאנחנו אוהבים ושעושה לנו טוב.
"תכלת עד האופק, צהוב של חרציות, כמה פשוט להיות, כמה פשוט לחיות.." .

אביב שמח ופורח לכולם !
יעל

פרק שביעי

ש... ש... ש.... זמן מבחנים !

בשבועיים האחרונים אני רק לומדת למבחנים.
כלומר, בין העבודה, לבית, לילדים, לבן הזוג, להסעות (לחוגים) (וחברים) (ומבית הספר),
ללימודים ומחויבויות אחרות, אני לומדת.

עוברת על ספרי הלימוד, המצגות, מרפרפת בין החוברות, משננת ומנסה לזכור.
כל כך הרבה קורסים, כל כך הרבה מושגים, כל כך הרבה נושאים.. צמחי מרפא ומחלות גנטיות, תזונה ומזון ומחלות קליניות... הכל מתערבב לי בראש והופך לסלט אחד גדול. ולא שאני אוכלת סלט בתקופה הזאת.

אני אוכלת הכל, רק לא מה שצריך. לומדת וטוחנת... בייגלה, חטיפים, טוסטים, שוקולד... כל מה שעוזר,
או כך לפחות אני חושבת, להתרכז בחומר הלימוד ומחמם אותי בימים הקרים והגשומים המתלווים לימי המבחנים, הולך טוב.

בכלל אני רוצה להציע הצעת ייעול למכללה: תקופת מבחנים, אך ורק בימי הקיץ החמים !
תחשבו איזה יופי זה יהיה לשבת בחוף הים... על מגבת. טוב.. אפשר גם על כסא נח. השמש מלטפת אותנו, הים קורץ לנו, החול הזהוב מלטף אותנו... ספר לימוד ביד וכך אנו לומדים בכיף ובשמחה ומתרכזים אך ורק בחומר הנלמד... אאוטצ'.....!!!!!!! עד שחוטפים מכה מכדור מטקות תועה ומתעוררים מהחלום.

כן.. מי שחטף פעם מכה של כדור מטקה בישבן מבין על מה אני מדברת. אולי נשאיר את הרעיון לדמיון.
כמה שעות לפני שהתיישבתי לכתוב את הדברים הסתכלתי סביבי: יושבת במטבח, מסביבי ספרי הלימוד, המחשב מולי, ארבע כוסות קפה ריקות מפוזרות על השולחן, שקית של "שטוחים" (עם המלח!!) ריקה, שוכבת מבויישת אך מרוצה בקצה השולחן, חפיסת שוקולד (הפרה, ברור!) מכורסמת למחצה ופריכיות אורז ממושמעות מרוחות בשוקולד למריחה מחכות בשקט לתורן.

מה קרה לי?? שאלתי את עצמי. קצת לחץ... קצת עומס והרסן מוסר? הרסן האחרון שהולבש עלי היה במלחמת המפרץ, מה שמזכיר לי שאני ממש עתיקה.. ואני לא זוכרת שאכלתי כל כך הרבה דרכו וגם לא כשהוסר.
מה שמביא אותי לחשוב שאולי פחד הוא אמצעי טוב לדיאטה... ננסה את זה בהזדמנות !
מאחר ולא יכולתי לעמוד בפרץ הבושה שתקף אותי, או שזה היה פרץ של רצון לסיים את חפיסת השוקולד, עשיתי את הדבר שאני הכי טובה בו. הלכתי לישון.

התעוררתי אחרי שעה וחצי. רעננה ומלאת אנרגיות. ניגשתי למטבח, זרקתי לפח את כל מה שהיה על השולחן.
בטעות זרקתי גם את המחשב הנייד אז הוצאתי אותו מיד. סתם... נראה לכם? אני לא נפרדת ממנו, בטח לא בתקופת המבחנים, אחרת איך אני אציץ בפייסבוק בלי שיראו??
החזרתי את המחשב אחר כבוד לשולחן בפינת העבודה, הכנתי לי כוס תה ירוק (נו, בת כמה אני נראית?!)  לגמתי ממנו ושקעתי בחומר הלימוד. הכותרת הראשונה שקראתי היא: "תעשיית השוקולד".
נו... נסו גם אתם ללמוד למבחן בהנדסת המזון בלי להיתקל בשמות ומושגים מפוצצי תיאבון.
תיאורי הסוכר והפרוקטוז, מלטוז וסוכרוז הריצו אותי בחזרה למטבח. אבל הפעם הייתי יותר חכמה.
אולי זה בהשפעת התה הירוק (ובת כמה אני נראית עכשיו..?) הידוע כמרגיע וכמדכא קל של תיאבון.
כן.. כן... זה מה שכתוב בחוברת הלימוד של צמחי המרפא).

לקחתי את פריכיות האורז אבל הפעם מרחתי עליהן גבינה. חתכתי לי גמבה אדומה ובשרנית ומלפפון ירוק בצד ואכלתי לי בכיף.
המשכתי ללמוד בשמחה ובריכוז. טוב לא להגזים. מדי פעם המחשבות שלי מוסטות לנושאים אחרים שנופלים עלי משום מקום כמו ההחלטה לעשות הפסקה קלה בלימוד ולשבת לכתוב את הדברים הנ"ל, אבל חוץ מזה אני ממשיכה את שגרת הלמידה. וכשבא לי "משהו" אני אוכלת "משהו" אבל משתדלת שיהיה מזין ומשביע, שיספק לי סרוטנין במידה ויגרום לי להיות שמחה ומרוכזת.
כמו ארוחת הצהרים שאני כבר מתכננת בראש: עוף בתנור ואורז מלא, או אולי פסטה ברוטב עגבניות, אולי כריך מלחם מלא המלא בכל טוב.. משהו מזין ומשביע, המספק לראש ולזיכרון שובע וסיפוק הרבה יותר מכל שוקולד למריחה המוגש על בייגלה שטוחים עתירי מלח מעורבבים עם במבה !

בהצלחה במבחנים:)

 פרק שישי

"כל היום אני שומרת יפה ואז מגיעה הביתה וטורפת כל דבר שאני רואה.." היא נעמדה מולי במפגש חברתי והמשיכה: "אני נצמדת לתפריט", "מקפידה לאכול מה שצריך", "שותה מים", "לא נוגעת בעוגות ובבורקסים שמביאים למשרד", "אפילו לא אוכלת לפעמים כלום במשך היום ולא מרגישה רעבה", "ואז באה הביתה ופתאום מרגישה רעב אדיר ומכניסה לפה כל דבר בלי שליטה.." התבוננתי בחברתי המקסימה שמשפטים אלה יצאו מפיה ונזכרתי כמה פעמים ביום אני נתקלת במשפטים כאלה. במשרד, אנחנו יושבים ואוכלים, יותר נכון חוטפים לפעמים משהו לאכול, בלי משים, רק כי הוא נמצא שם ואח"כ מתלוננים שסתם אכלנו.. או אם אנחנו עסוקים בעבודה והזמן עובר ובאמת לא אכלנו שום דבר עדיין והרי עוד מעט הולכים הביתה, מסתיים לו יום העבודה, נאכל בבית כבר...לפעמים מראש לא מביאים אוכל מהבית ופשוט צמים, גוזרים על עצמנו יום צום שלא כתוב בשום מקום..

ויש גם את אלה שמביאות (בינתיים ראיתי רק בנות שעושות את זה...) ירקות חתוכים למופת בקופסה וזה מה שהן אוכלות כל היום. מה שנקרא לנשנש בכיף בלי רגשות אשם. זה מקסים בעיני.. היכולת לחתוך בבוקר בנחת ירקות ולהביא לעבודה.. אני מצדיעה לאלו שעושים את זה, כי אני בבוקר לא מסוגלת לחשוב על שום דבר ובטח לא על ירקות. עד שאני מתעוררת בעבודה ותוהה איך בכלל הגעתי לפה הבוקר. זה קורה לכם? שמגיעים, מחנים את המכונית ופתאום מרגישים שלא זוכרים אפילו את הדרך שעשינו..? לא קורה לכם? טוב..עזבו.. זה לא קשור... בעצם זה כן קשור! כי אם יש כאלה שקשה להם לתפקד בבוקר, כמוני... אז עצה קטנה.. אפשר לחתוך את הירקות בלילה, לפני השינה. להכניס לקופסה, לשמור במקרר ובבוקר רק להכניס לתיק. אמנם הירקות מאבדים קצת מערכם הויטמיני והמינרלי אם לא אוכלים אותם מיד כשחותכים, אבל זה עדיף מכלום... ואם כבר מדברים על כלום.. זה באמת כלום.

מבחינה קלורית זה לא מספיק לאכול רק ירקות כל היום. זה מקסים ונהדר והכי בריא אבל אי אפשר לבנות יום שלם רק על נשנוש מאותה קופסה מדוברת..
אז מה עושים? נערכים! מי שעובד עד השעה ארבע או חמש יקח בתיק פרי, ירקות ושני כריכים ואפילו מנת בשר ותוספת בקופסת פלסטיק. אני לא ממליצה פפוסט זה לחמם במיקרוגל (סתם כי הוא פחות בריא למרות שרובנו עושים זאת..) כי אם יש תנור קטן או כיריים בעבודה, עדיף לחמם בהם. או לאכול בטמפרטורת החדר..

כך אוכלים במשך היום, הגוף מקבל מה שהוא צריך, אנחנו לא עובדים על ריק.. כמו מכונית שלא יכולה לנסוע בלי דלק.. כך אנחנו. ממלאים את עצמנו במשך היום בדלק שהוא האוכל ולא מגיעים הביתה מורעבים עם הלשון בחוץ וטורפים מכל הבא ליד את הדברים הראשונים שרואים. ואני מתכוונת לכך שלא בולסים את שקית הבמבה שהילדה השאירה על השיש ולא את הבורקס שנשאר על השולחן. ומה עושה בכלל בורקס בבית??

הנה.. מתחילים התירוצים.. אני שומעת את הקולות שעונים: "אני במשרד..", "לא יכול/ה לאכול מסודר..", "כולם על הראש שלי...", "אני מורה..", "אי אפשר לאכול, אין זמן..", "אני בתפקיד ניהולי", "לא יכול/ה לקחת הפסקות", "אני בישיבות כל הזמן..", "אין מה לאכול..".
תקשיבו. מספיק עם התירוצים. את/ה מורה? יש לך תיק? אני בטוחה שיש לך תיק מהמם שהרבה דברים נכנסים לתוכו. תכניסי בבוקר גם את הכריכים והתפוח. את אחראית על התלמידים ונותנת לכולם כל הזמן מזמנך ודעתך, תדאגי גם לעצמך. בכל הפסקה, תכניסי משהו לפה.

גבירתי או אדוני המנהל/ת.. יש מידי פעם ישיבות, לא? חשובות..חשובות..ברור! מה דעתך להציע שהכיבוד יהיה ירקות ופשטידות במקום עוגות ובורקסים? הרבה יותר זול! אהה.. וגם יותר בריא:) ואתן הגננות, המוכרות, המזכירות, הגרפיקאיות או כל דבר אחר שאתן עושות.. או אתם.. תאכלו במשך היום מידי פעם. גם הטלפון הכי חשוב יחכה לכם חמש דק' עד שתגמרו את הכריך. ובמקום הפסקות סיגריה תעשו הפסקות שתיה. של מים כמובן.
ומי הזכיר סיגריה בכלל??

עכשיו קחו דף ועט. אני מחכה. לקחתם? יופי! תכתבו:
"אני מתחייב/ת להכין לי מס' פריטי מזון בכל יום לעבודה ולאכול אותם במשך היום".
על החתום.. ופה אתם חותמים. לא אני. אני חתמתי על מספיק מסמכים אחרים בחיים. המשכנתא למשל... אבל זה לא קשור עכשיו..

הדף עם חתימתכם עליו הולך לתליה על המקרר או על ארון המטבח או על המראה באמבטיה או בכל מקום יצירתי אחר שתבחרו. העיקר שתראו אותו בכל בוקר מחדש ותזכרו... שגם המכונית הכי מדהימה, יפה, נפלאה ויקרה לא יכולה לנסוע אפילו מטר אחד בלי דלק !

יום נפלא,
יעל

פרק חמישי

סוכר!

חברה שאלה אותי השבוע: "נו.. מתי תכתבי שוב.."? ו"איך בכלל באים לך הרעיונות"?
עניתי שהרעיונות לא ממש באים.. הם נמצאים כל הזמן מסביב.. מתבשלים בראש ורק מחכים לעיתוי הנכון לצאת, למוזה או ההשראה, או שזה אותו דבר.. והמשכנו לדבר ולצחוק על כל מיני דברים, כמו למשל על פריחת הכלניות המדהימה שנראית בכל מקום בעונה הזו, וכמה יפות ומתוקות האדומות האלה, ופתאום קיבלתי הודעת סמס מחברה שמזמינה את החברים אליה הביתה, לחגוג את ט"ו בשבט. ונחשו מה? מיד הבנתי והרגשתי על מה מתחשק לי לכתוב. מנחשים? נכון!! על סוכר..!

מי לא אוהב סוכר? המתוק מתוק פחמימתי הזה נמצא כמעט בכל דבר שאנו אוכלים או שותים.
זה מתחיל מגיל קטן, כשאמא חותכת תותים אדומים ומתוקים לילד שלה וסבתא מתגנבת מאחור ובוזקת סוכר על התותים, כדי שיהיה לו מתוק למסכן... מה, אצלכם זה לא היה ככה?? האמת היא שגם אצלי לא.. אבל אני מכירה כאלה שכן. ועשו להם את זה הסבתות משני הצדדים !

ומה לגבי הגלידות והארטיקים, הקרטיבים והשלוקים? בכל קיץ אנחנו מסניפים אותם כמעט מדי יום, ובחורף, מדי שבוע. לא אתם... ברור שלא... אחרים..:) הם כל כך טעימים, צבעוניים ומשמחים, אבל הסוכר שהם מכילים נשאר לנו בגוף, נדבק לבטן ולירכיים ולא עוזב. מה שמזכיר לי, שבגד הים מחכה בארון בסבלנות לקיץ המתקרב.. והוא מתקרב בצעדי ענק! מזה ענק.. כמו צונאמי אדיר מימדים ובעוד חודש, חודשיים הוא כבר כאן ולא יהיה לאן לברוח.. ניאלץ להישאר על החוף ולרבוץ בבגד הים שלנו יחד עם כל הסוכר שלנו. והשמש תשזף ותחמם אותנו ויהיה לנו חם ונהיה צמאים ומה נשתה??
רמז: מתחיל ב- "מ" !

ומי שענה מים, דוז פואה! סימן שאתם בעלי הרגלים נכונים ומודעות לבריאות, שותים מים במשך היום וברור לכם כשמש הזורחת בשמים, שגם בקיץ, בים ובבריכה או בטיול עם המשפחה, זה מה שעדיף לשתות. המים בריאים, מחיים, מרווים ובעיקר טובים לגוף ולנפש.
אבל הרבה ענו גם מ... משקה קל ! אממממ תשובה לא כל כך טובה. כי כל הנבחרת האדירה הזו, בה חברים הקולה, קינלי, ספרייט, מים בטעמים (שהם הלוקש הכי גדול שנראה אי פעם ואפילו אי אפשר לאכול אותו) פטל ושות', הם יפים, נחמדים, צבעוניים ומאוד מושכים, אבל עתירי פחמימות, מלאים  בקלוריות ריקות ומשמינות בתחפושת של סוכר. המון, המון סוכר, שנכנס אל הגוף בצורה תמימה ויוצר נזק בריאותי כסוכרת, השמנת יתר והרס לשיניים בצורת עששת.

ומה עם החטיפים שהסוכר טמון בהם טוב טוב והממתקים.. אלו המקיפים אותנו וניבטים אלינו מכל קיוסק אפשרי ועל כל מדף בסופרמרקט, כמו היינו על סחרחרת ענק בלונה פארק? ואם אנחנו כבר בלונה פארק, לא נאכל סוכר על מקל?? כן.. אותן "שערות סבתא" מתוקות שהמכורים אוכלים אותן בצבע וורוד, זה עם הצבע מאכל.. אם כבר אז כבר..:)
אני ממש מרגישה כבר ב"היי" מרוב כל הסוכר הזה. והירידה... חדה וכואבת... גורמת לי לרצות עוד ועוד מן המתוק מתוק הזה ולהיכנס למעגל שאין לו סוף. מסניפה סוכר, הגוף רוצה עוד, אני אוכלת עוד והגוף דורש עוד ועוד.. וכך בלי סוף..

בואו נעשה ניסיון.
למשך כמה ימים פשוט לא נכניס סוכר אל הפה. לא נאכל מאכל שיש בו סוכר ובטח לא את הסוכר עצמו בצורת ממתק. לא נשתה משקאות עם סוכר. כן... גם תה וקפה... תנסו. בלי סוכר ובלי ממתיק מלאכותי. כי הממתיק המלאכותי עובד עלינו בעיניים. הוא כאילו בלי סוכר, אבל נותן לגוף שלנו להרגיש שקיבל סוכר ולכן לא מגיע לו להשתתף בניסוי. זה ללכת עם ולהרגיש בלי.. או להיפך.. ללכת בלי ולהרגיש עם..! ביום יומיים הראשונים זה מרגיש מוזר. מר... תה וקפה בלי סוכר..? בלי ממתיק..? "זה משעמם" אמרו לי. מה לעשות? החיים משעממים לעיתים.. וטוב שכך!

אני לא מתכוונת שלא נאכל כלום ולא נשתה כלום בניסוי. אני מתכוונת, שבימים הקרובים נחליט שאנחנו שותים מים ולא קולה למשל, ותסלח לי המעצמה העולמית הזו, זה באמת לא אישי ואפילו יש לי תמונה על השידה מביקור במפעל ! (טוב.. לא באמת על השידה.. על מדף בחדר.. בתוך ארון...באלבום..)

נאכל יותר ירקות וקצת פירות טבעיים, שהם אגב, עם הסוכר הכי טבעי וטוב.
בלי ממתקים וחטיפים ובלי שוקולד, בפלים (עכשיו רשמית קוראים להם כך..) ושאר מתוקים, ובלי סוכר בדייסת הבוקר. (למי שאוכל..).

ונכון שזה לא פייר להתחיל ניסוי כזה בשבוע שחל בו ט"ו בשבט? עם כל חגיגת הפירות היבשים, הנפלאים, המקיפים אותנו? מה לעשות?? החיים לא תמיד הוגנים...!
סתם...סתם... אני לא כזאת מפלצת... נאכל. אבל במידה, כי הפירות היבשים עתירי סוכר.
יום, יומיים, שלושה, נאכל תמר ותאנה, צימוקים (ועדיף את הכהים, כי בלבנים יש צבע מאכל מלבין), שקדים ואגוזים, משמשים, אננס ופאפיה ובכלל, השם פאפיה תמיד מזכיר לי מסיבה, בלונים ושמחה).

דווקא טוב שהחג נכנס לנו בתחילת הניסוי. כך הגמילה מן הסוכר תהיה הדרגתית ולא דראסטית.
אחרי כמה ימי ניסוי אפשר להפוך את התרגיל לשגרה ברוכה. חיים ללא שתייה קלה וממותקת ומאכלים ללא סוכר. פשוט ונקי. חיים משעממים... אבל הרבה יותר בריאים:)

ט"ו בשבט שמח ומתוק במידה לכולם !

יעל

פרק רביעי

השבוע התחלתי לעבוד.

בעצם... השבוע חזרתי לעבוד.
כלומר... השבוע חזרתי למקום העבודה הקודם שלי והתחלתי לעבוד בו.
ב"קודם" אני מתכוונת למקום העבודה שעבדתי בו לפני מקום העבודה האחרון.
יש משהו נחמד בלחזור לעבוד במקום העבודה הקודם שלך. זה ממש כמו לחזור לרומן הראשון שלך, רק בלי כל הבלגן מסביב...

בהתחלה היו הגישושים הראשונים, לראות אם בכלל יש על מה לדבר. אח"כ הייתה פגישה... ועוד אחת והופ... אני שם.
אותה הדרך. אותו הנוף. אותו הבניין. אותו הריח... ריח שגורם לך להתגעגע למשהו שהיה שם... משהו חמים כזה... ריחני... כמו קרואסון טרי! אהה... זה באמת קרואסון טרי...! והריח בא מהקפיטריה החדישה שממוקמת בבניין...

חצי שנה הייתי בבית. מאחורי המשפט התמים הזה מסתתר הרבה... זה נשמע כאילו חצי שנה לא עשיתי כלום חוץ מלהיות בבית, לכבס, לבשל ולנקות...
האמת היא... שבאמת לא עשיתי כלום בבית. אבל בחצי השנה הזאת למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי. למדתי שאני יודעת למצוא מציאות נהדרות במסעות השופינג שערכתי.. למדתי שאני אוהבת כמה סוגי קפה ובצורות שונות ולא רק אחד.. למדתי להתגמש ולהתאים את עצמי לזמנן הפנוי של חברותי.. והכי חשוב, למדתי שתוכניות הבוקר בטלוויזיה יכולות להיות מאוד ממכרות אם מתמכרים אליהן...

עברי לידר שר בשירו המקסים: "לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה, זה לשבת בבתי קפה ולתכנן את העתיד שלנו... לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה, לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו... איך אושר זה דבר יפה, שיחלקו גם לנו.."

אז כן. ישבתי חצי שנה בבתי קפה בבקרים. בדר"כ עם חברה טובה או שתיים ולפעמים יותר. ודיברנו. וצחקנו. ואכלנו. ובעיקר נהננו. אני נהניתי. כי הייתי חופשיה ועשיתי מה שרציתי. והייתי מאושרת. כי הרי דבר ידוע הוא שהאושר נמצא בדברים הקטנים שבחיים.. בשיחה טובה ומכילה עם חברת הנפש שלך מילדות, בבוקר שקט, שטוף שמש, רק של שתינו. בספל קפה חם וריחני, עם לב מוקצף מצויר עליו ובטיול על חוף הים הנקי והזהוב שמחבק אותנו. ידעתי שזה זמני. שזה לא לתמיד. ידעתי גם שזה לא מתאים לי, לאופיי, למשוך את הזמן יותר מדי. לא לעבוד תקופה ארוכה מדי. אבל בחצי שנה הזאת זה התאים לי. זה היה "תפור" עלי. סידר לי את הראש בצורה נהדרת. כי כשיש לך כל כך הרבה זמן פנוי, יש לך פתאום זמן לחשוב. ואני חשבתי. ועוד איך חשבתי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיי שבאמת חשבתי על דברים שאני רוצה שיהיו ויקרו לי בחיים. הפעם הראשונה שהצבתי לי מטרות. די נוקשות להמשך.

הפעם הראשונה שהתחלתי לעשות וליישם את ההחלטות ולהגיע אל המטרה.
והשבוע, בדרכי לעבודתי החדשה, בבוקר אחד פקוק במיוחד, בכביש החוף בדרך ההיא, כשבצד ימין הים, ומכל צדדי טורים של מכוניות, מכל הסוגים ובכל הצבעים, מלאות בנהגים, אנשים שונים הנוסעים איש איש לענייניו, איש איש למעשיו, חשבתי לעצמי כמה נחמד ופשוט, שדברים מסתדרים ברגע שמניחים להם ומרפים. כשלא לוחצים...ממש כמו הפקק... פקק התנועה שהקיף אותי. התקדם לאט לאט אל עבר המטרה ובסוף הגיע. לאן שצריך. זה לקח קצת זמן... נכון... אבל המטרה הושגה בסוף !

זה הזכיר לי דיאטה. כמו אנשים שנמצאים בתהליך של ירידה במשקל. מי מאיתנו לא עשה פעם בחייו דיאטת כסאח? כולנו התנסנו לפחות פעם בחיים בדיאטה דראסטית. ומי שלא, אני מצדיעה לו ! דיאטה שכללה תפריט שמכיל כלום מכלום, תפריט רעב, המספק מעט מאוד קלוריות, מים ואולי גם קצת חסה במקרה הטוב.. המשקל יורד פלאים בתוך כמה ימים.
לא אוכלים כמעט כלום ומסירים קילוגרמים על ימין ועל שמאל בתוך שבועיים שלושה. ואל תנסו את זה בבית.. אלא אם אתם נהנים לסבול מתופעות לוואי המתלוות בדר"כ לדיאטה כזו.
תופעות לוואי כמו עייפות, חולשה, רעב, עצבנות ונמנום יתר. ומה קורה אח"כ..? מתחילים לאכול כרגיל, מסתערים כמו חזירונים (סליחה, אבל זו האמת..) על כל מה שכביכול הפסדנו ומעלים הכל בחזרה עם ריבית. ובדרך..? בגוף נוצרים חוסרים. נגרם נזק בלתי הפיך לכל מערכות הגוף, לשרירים שלנו, לתאים, לרקמות ולכל הרבדים הנמצאים בתוכנו, אי שם מתחת לכל העור העוטף אותנו. את חלקנו עוטף גם "אור" אבל זה בפעם אחרת..

בואו נחזור רגע אל הפקק. פקקים זה דבר נחמד... יש זמן לחשוב.. לשמוע מוזיקה, לדבר עם מי שלא הספקנו (בדיבורית כמובן). פקקים זה ההיפך מדיאטה דראסטית !...זה לאט..לאט.. הזדחלות איטית.. בדומה לדיאטה איטית, בטוחה... אמינה... שמקדמת אותך בצעדים אמיצים ובטוחים אל המטרה.

כדאי ללמוד מן הפקקים לא לקמץ בתפריטים... הפקקים, פקקי התנועה, בנויים ממאות מכוניות, צבעוניות, גדולות וקטנות, צופרות ומצפצפות. ותפריט דיאטה בריא ומתון, מכיל את כל מה שהגוף צריך כדי לחיות ולהיבנות: פחממות במידה, חלבונים בכיף, שומנים מעט, ויטמינים ומינרלים בנדיבות וסיבים שיעזרו לנו להוציא את הכל החוצה ביציאה מסודרת... וכולם מחולקים בתבונה ונאכלים על ידינו לאורך כל היום, כל יום, כל שבוע וכל חודש, הופכים לאורח חיים בריא ובעיקר הופכים להרגל שאיתו מתחילים את הבוקר. כל בוקר. ממש כמו הפקקים...

שלכם, יעל

 פרק שלישי

כשהתעוררה בבוקר הרגישה שלא משנה מה תכננה אתמול ומה סדר היום שלה, היא חייבת לטייל בחוף הים, לנשום ולחוש מקרוב את ריחו המלוח של הים ולהרגיש את הרוח.
בחוץ השתוללה סופה בדיוק כמו שהבטיח אתמול החזאי בטלויזיה והגשם ירד בחזקה ממטיר את יכולותיו המרשימות על שמשת החלון. הביטה החוצה ובהתה.. הגינה צבועה בצבעי ירוק ואפור, השמים מכוסים עננים קודרים. יום עם השראה שכזו לא היה מזמן.. חשבה ולגמה מספל התה החם שהכינה לעצמה כדי להתחמם קצת למרות שבפנים הרגיש לה קצת קריר.
לבשה את המעיל על הפיג'מה ש"ממילא נראית כמו טרנינג.." אמרה לעצמה "ומי ישים לב..

ובכלל מי יצא מהבית ביום סוער שכזה.." הכניסה לתיק את המטריה המתקפלת שקנתה בשוק הכרמל בחמישה שקלים עוד בקיץ שעבר והחברה שהייתה איתה לא הפסיקה לצחוק כי "מי קונה מטריה בקיץ.."? "אני" ענתה לה אז וצחקה יחד עימה אבל בלב חשבה שהיא באמת קצת מוזרה, היא, לא החברה, כי מי חושב על חורף וסערה ביום שטוף שמש ושרב באמצע אוגוסט? ומה בכלל הזכיר לה את החורף חוץ מאותה מטריה בודדה שהונחה שם על הבסטה יחד עם מאות משקפי השמש הזולים הלא ממותגים.. אולי המוכר הנחמד שחבש כובע צמר וראה שהיא מסתכלת והציע לה את המטריה. "זו יכולה להיות אחלה שמשיה" אמר לה וחייך אליה חיוך חושף שיניים צהובות ושן קדמית שבורה..

ועכשיו היא נהנית מהמטריה. צועדת לה על חוף הים וטיפות הגשם הקלילות שיורדות כעת לאחר המטר הכבד שנרגע, נשמעות כמו צלילים עדינים מעל לראשה.
יש ימים שנראים ומרגישים בדיוק כמו הגלים.. חשבה. חזקים, סוערים, מבולגנים, מלאי קצף ובסוף.. כשמגיע הערב הכל נרגע כלא היה..

ואצלה היו הרבה תקופות של בלאגן וסערה, וימים שנראו ללא סוף ומחשבות ותהיות ושאלות.. והמשקל שעלה וירד ושוב עלה ושוב ירד.. ובשבוע אחד שמרה יפה ואחריו זלזלה.. וזה לא משנה אם את אמא, אחות, מזכירה או מורה או אפילו מנהלת גדולה... מצב הרוח יהיה בהתאם לתשובה בכמה גרמים ירדת אחרי היום שהיה.

ובשנה שעברה במכללה, למדה בקורס לפילוסופיה ותזונה סינית על יין ויאנג שפועלים בטבע יחדיו ומשלימים זה את זה ופתאום הבינה שאצלה הם נמצאים  די בערבוביה.. ויין הוא הקר ויאנג הוא חם.. ויין הוא הירח ויאנג הוא השמש ולילה ויום וחשוך ומואר וחורף וקיץ וארץ ושמיים... והתחילה להתבונן גם פנימה ולא רק החוצה.. ואם פעילות אז גם מנוחה.. והחליטה שמעכשיו יכנסו סדר ומודעות אל חייה ומה שצריך להיות אכן יהיה אבל היא תעשה הכל כדי שזה יקרה.. והם גם משתדלים להבין אחד את השני..היא והגוף שלה, הרצונות והמחשבות.. והתחילה להבין שיש לה שליטה ויכולת בחירה ושאם היא רוצה להשיג איזון וצמיחה היא צריכה שיין ויאנג יחיו בתוכה בהרמוניה מלאה..

                                                      _________________

אז מה עושים באמת? איך משיגים איזון בחיים? בהרגשה הפנימית...? קודם כל באמת מביטים לתוכנו פנימה בצורה הכי אמיתית, אל תוך כל הרבדים ותחומים הממלאים אותנו ואת חיינו.
יש בינינו כאלה שיש להם רבדים ותחומים בלי סוף.. אז כדי לא להתבלבל אפשר לקחת דף נייר (לא נייר עיתון, נייר חלק, לבן) ועט ולצייר עיגול. את העיגול לחלק לפרוסות משולשים. ממש כמו עוגה... משולשי שוקולד!  סתם... איזה שוקולד?? משולשי תחומים.. ובכל אחד לכתוב מה הוא מסמל.

יש משולש קריירה.. משולש זוגיות.. משולש צמיחה אישית, חברים, בילוי ופנאי, בריאות, משקל..כסף.. ולתת ציון, מאחד עד עשר לכל תחום. אם לדוגמה, הקריירה שלי נפלאה והשכלתי לצמוח ולפרוח.. נהדר. ציון עשר.. אם חברים ממלאים את חיי כנראה שטוב לי..
גם עשר... אם זמן פנוי הוא משהו שחסר לי אז לסמן ציון נמוך יותר.. אם כסף יש לי אבל אני רוצה יותר, לסמן.. בלי להתבייש.. אף אחד לא רואה.   זה משהו אישי ביניכם לבין עצמכם.

כך להמשיך ולחלק ציונים לכל פרוסה ופרוסה בעוגת החיים הנפלאה שיצרתם.. ולבסוף, הסתכלו על העוגה כולה. כולנו רוצים עוגה יפה ועגולה. ומי שעוגתו יצאה עגולה ושלמה ממש כמו לוח המטרה נהדר וכיף לו. אך יש עוגות שיצאו, איך לומר בעדינות.. קצת מעוכות.. ואותם היינו רוצים לייפות.

בפרוסות ובהן תחומים שיש בהם חוסר, שהייתם רוצים לשנות, בדקו טוב מה אפשר לעשות כדי שיהיה יותר טוב.. אילו שינויים אפשר להכניס לחיים כדי שהעוגה תהיה שלמה יותר.. מלאה יותר.

למשל אם בפרוסת הפנאי יש לי חוסר, לבדוק איך אפשר לייצר פנאי, זמן פנוי לעצמי בלבד. אולי לוותר על שעת שינה בבוקר ולקום יותר מוקדם? או בערב..ללכת לישון יותר מאוחר?? ובמקומה אפשר לעשות התעמלות, הליכה, יצירה או אפילו לקרצף את הבית למי שזה עושה טוב. ( יש גם כאלה אל תתפלאו..). ואם בפרוסת צמיחה אישית או עבודה סימנתי ציון נמוך, כנראה שהגיע הזמן להעז ולעשות יותר.. לנסות להתקדם במקום העבודה או אפילו לעזוב ולעבור לעבודה אחרת, למקום בו נוכל לצמוח, לתת מעצמנו יותר, להיות מוערכים ולהתקדם.     
                                                                                                                                    ואולי בפרוסת המשקל סימנתי ציון נמוך כי הייתי מאוד רוצה לעלות קצת במשקל כי אני רזה מדי... אהה.. להיפך? למה.. יש גם כאלה שצריכים להשמין..:) אבל כדי לא לגלוש מדי נדבר כרגע על אלה שסימנו שהיו רוצים להוריד במשקל.. אז מה אפשר באמת לעשות שיהיה יותר טוב בתחום הזה? כדי שגם הפרוסה הזו תהיה שלמה והעוגה תהיה עגולה יותר? מה אפשר לשנות כדי למלא את התחום הזה, להשיג בו שלמות? אפשר לאכול פחות, להתמקד באוכל בריא יותר, להוריד את המתוקים מהתפריט, לעבור לחיטה מלאה, בשרים רזים וגבינות דלות שומן, יותר ירקות, קצת פירות..

כשנתחיל באמת לנגוס בחלקים שחשובים לנו בעוגה, שהיא בעצם אנחנו, כשנתחיל באמת לבדוק מה אפשר לעשות שיהיה טוב יותר, מה אפשר לשנות או על מה אפשר לוותר או לא, בתחומים שיש לנו בהם חוסר שהיינו רוצים למלא ולעבור אותם אחד אחד, לגעת, לעשות ולשנות, כדי שהציון שחילקנו להם בהתחלה יזנק אל - על ישר לשמים, נשיג איזון.. שלמות והרמוניה שתשפיע עלינו, לא נרגיש צורך לפנות לאוכל בכל משבר, בכל הרגשת חוסר. נרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם גופנו והוא יהווה בית נפלא ליין וליאנג ולכל מה שהם מסמלים, כך שישלימו אחד את השני בתוכנו ובסביבתנו בצורה הטובה ביותר.

שלכם, יעל    

פרק שני

פסטי פסטי פסטיבל... בוא איתי לפסטיגל !!

הייתי עם הילדות בפסטיגל. מתי? עכשיו. למה רק עכשיו? למה לא בחנוכה?
אז ככה. בהתחלה התעלמנו אך לבסוף נכנענו.. הבעיה הייתה שנזכרנו מאוחר מדי וגילינו שלא מספיק רק לאשר שהולכים, צריך גם לקנות כרטיסים.. ובלתי אפשרי היה להשיג ולו כרטיס אחד לרפואה בחופשת החנוכה.

כאילו שאם היה אפשר להשיג רק כרטיס אחד הייתי קופצת עליו.. ומה? הייתי שולחת ילדה אחת למופע? הייתי הולכת לבד? ברור שלא. אבל תודו שהמשפט יפה..
לבסוף, כמו בהרבה מצבים בחיים, התפשרנו. חלקכם מרימים עכשיו גבות כאומרים: "אני בחיים לא אתפשר". "אין מצב שאתפשר". בסדר.. אחלה..שמחה בשבילכם! אבל עוד נדבר על זה..

הכרטיסים היחידים שנותרו פנויים היו לשבועיים אחרי חג החנוכה בשעה ארבע אחה"צ ונא להירגע, ברור שהם נקנו באחד המבצעים ולא במחיר המלא.. יש גבול גם לגבול..
כבר ראיתי בעיני רוחי את הלוגיסטיקה הכרוכה בזמן כזה שנבחר, סליחה, נמצא, להופעה: לצאת מהעבודה בזמן, להוציא אותם קצת יותר מוקדם מביה"ס, להגיע הביתה, ארוחת צהרים, התארגנות, נסיעה בלחץ בפקקים, הידחקות שלא לומר התחככות עם כל ההמונים שדחו כמונו עד אין קץ את משימת קניית הכרטיסים...

היום המיוחל הגיע. הכל דווקא זרם נפלא. לא הייתי צריכה לצאת יותר מוקדם מהעבודה מהסיבה הפשוטה שאני לא ממש עובדת כרגע. כלומר.. אני עובדת בהרבה דברים אחרים וביניהם הבית, בעל, ילדים, קניות, סידורים וכו' ותרים את היד מי שלא מסכימה איתי..:) אבל אני יותר מתכוונת לכך שאלו דברים שאני עושה בשמחה ובהנאה ולא מחתימה שום כרטיס על זה כרגע. בסדר.. בסדר.. אולי לא ממש בהנאה אבל די בשמחה..

מפה לשם.. מצאנו את עצמנו בדרך. הקטנה נרדמה תוך שניה, האמצעית שמעה מוזיקה במכשיר שכשאני הייתי קטנה אפילו לא חלמו להמציא משהו דומה (וזה לא היה מזמן..!) הגדולה "כבר גדולה לפסטיגל אמא !!" כמו שענתה לי כששאלתי אותה אם לקנות גם לה כרטיס.

לא אלאה אתכם בסיפורים על הפקק ארוך הזנב בו עמדנו בכניסה לחניון שהיה כבר מלא במכוניות שבעליהן היו זריזים מאיתנו ולא אשעמם אתכם בתיאור התור הנורא שהזדחל לפני מכונת תשלום החניה שהשומר בכניסה לחניון המליץ לשלם עבורה עכשיו ולא ביציאה וכל כך שמחתי והודתי לו על הרעיון הנפלא עד שהבנתי שהוא מדקלם את ההמלצה הזאת לכל רכב שנכנס ולכל מי שעמד איתי בתור..

לבסוף התיישבנו במקומותינו. בדרכינו אליהם עברנו סוללה של שומרים ופקחים שבדקו בתיקים ואת הכרטיסים, סוללת דוכני מזון מהיר, חם וריחני שאחרי שאוכלים אותו בתיאבון הוא נדבק טוב טוב למקום שעליו יושבים. ואני לא מתכוונת לכסאות.. ושולחנות עמוסי צעצועים קטנים וגדולים מנגנים וזוהרים שמככבים בדר"כ בימי העצמאות וניסו את מזלם גם פה. די בהצלחה יש לומר.

התמקמנו וחיכינו. חיכינו למה..? שכולם יתיישבו, שיגמרו הפרסומות שרדפו אותנו מכל כיוון על מסכי ענק מנסות לתפוס את מבטינו, תשומת ליבנו ובעיקר את כספינו.. ושיגמר הרעש המוזר הזה. רעש מוזר? כן. זה מה ששאלתי את עצמי מרגע שהגענו. מה הרעש הזה?? זה נשמע כמו זמזום.. רשרוש.. כרסום.. הסתכלתי סביבי ופתאום הבנתי.. כולם טוחנים פה!! רוב הילדים נראו באותה תנוחה: התמקדות בשקית הצ'יפס או קופסת הפופקורן המונחת לפניהם וכרסום תכולתה. המופע עוד לא התחיל והם כבר אוכלים..

באמת, תחשבו על זה, אם הם אוכלים עכשיו את כל החטיפים, מה יאכלו במופע??  לא יאכלו במופע? אפשרות מקסימה אבל בלתי מציאותית לחלוטין. כי מרגע שיהודה לוי (די הורססססס האמת...) עלה על הבמה יחד עם חברו השחקן הגדול מ"עספור" (סדרה טובה, נכון?) ההוא שעבר לפרסומות וכמעט התחתן עם ההיא שהיא לא הוט... הילדים לא הפסיקו לאכול.. 

פופקורן, צ'יפסים, במבות, תפוחים מצופים בסוכר קשה ודביק שנדבק לשיניים לשבועיים בערך גם אם מצחצחים שיניים והולכים לשיננית שלוש פעמים.. ושתו קולה וספרייט תוך כדי..  
ואז גם ראיתי אותה. היא ישבה שם בקהל. מימינה ילד משמאלה ילדה. נראתה משועממת ותוהה מה היא עושה פה בכלל ולמה לא שלחה את בעלה או אמא שלה לשבת איתם שעתיים בשיעמום הזה. נראית בסדר.. כמה קילוגרמים עודפים אבל לא משהו רציני. קצת הקפדה על התפריט וספורט באופן קבוע יוכלו לעזור. אבל בטח לא חטיף השוקולד שראיתי שאכלה בהנאה בשיר הראשון.. בשיר השני שתתה מים מבקבוק המינרלים שהוציאה מתיקה, סימסה משהו בנייד ושלחה יד לשקית הצ'יפס של הילדה.

החזרתי את מבטי אל הבמה. דנה פרידר באמת מדהימה. קופצת ושרה ומתאמת את תנועותיה יחד עם הרקדנים הנהדרים והססגוניים. "אנחנו הילדים לא אשמים שנולדנו לתקופה הזאת.." כך היא שרה. צודקת. הילדים לא אשמים שנולדו לתקופה הזאת, של מופעים חסרי תוכן ושירים די ריקניים.

שלא תבינו לא נכון.. הטכנולוגיה הייתה מעולה ובמיטבה וכל הפירוטכניקה הייתה בשמיים, אורות, צבעים ופעלולים וטכניקה וריקודים ורקדנים הכל היה הכי הכי. אבל כל העסק ביחד עם התוכן של השירים והשיח שניהלו השחקנים ביניהם בין שיר לשיר, הרגיש לי כמו כל החטיפים והשטויות מלאי הקלוריות הריקות החסרות כל ערך תזונתי שכולנו טחנו שם בלי הפסקה במהלך המופע, לפני ואחריו. כן, היו גם פקקים ביציאה...

אז הילדים באמת לא אשמים.. אבל אנחנו ההורים או הדודים..חברים..אחים גדולים ובכלל כל מי שיתנדב ללכת איתם בפעם הבאה והרי תהיה פעם הבאה.. האמרגנים כבר שוקדים על ההצגות הבאות בתור לחנוכה הבא. ושוב לא נקנה כרטיסים בזמן..ושוב נמצא את עצמנו יושבים שם שבועיים אחרי החג...וכו', יכולים לקחת איתנו בתיק קצת פירות או ירקות חתוכים, בקבוקי מים, כריך או שניים.. לאכול לפני המופע או בזמן ההפסקה ובכלל, לא חייבים לאכול כל הזמן.. התרגלנו לעשות הרבה דברים ביחד ובעיקר לאכול עם כל דבר.

אפשר להפריד.. ליהנות מהמופע.. ומהאוכל.. אבל בנפרד. ומותר חטיף או שניים.. הרי זה חלק מהכיף וזה גם לא כל יום.. אבל לא להפוך את החטיפים לתזונה העיקרית באותו יום. מה שנקרא, למזער את הנזק.. או בהמשך למה שהזכרנו בהתחלה, לא להתפשר...
ודבר נוסף.. המופע עוד לא הסתיים וכבר היו אנשים שקמו ממקומותיהם, תלשו את ילדיהם שבהו במופע ומיהרו לפתח היציאה.. מתזזים את עצמם ואת כל היושבים בשורתם.. מבקשים להספיק להשיג בכמה דקות את הפקק ההמוני שעתיד להתרחש ביציאה. מכירים את האנשים האלה..? אני מוכנה להתערב שאלו בדיוק הטיפוסים שאוכלים מנת פלאפל בשלושה, ארבעה ביסים, בלי ללעוס כמעט. אבל זה כבר בפעם אחרת..:-) 

יעל
 

פרק ראשון:

הייתי כבר בסיפור הזה... חשבה לעצמה בייאוש כשפקחה את העיניים באותו בוקר.
בחוץ דווקא זרחה השמש וקרניה בצבצו מבעד לתריס כמבשרות על יום קליל ונפלא.
לה הרגיש הבוקר כבד וקודר.
ערב לפני ישבה מול הטלביזיה עם קערת העץ שקנתה כי חשבה שיהיה יפה להניח בה תפוחים ירוקים על השולחן וכעת הייתה מלאה בפופקורן ולא מהסוג הרזה, זה עם החמאה.. הטעים יותר.
בהתה בטלביזיה, לא מבינה אפילו מה היא רואה ודחסה חופן פופקורן לפיה. לעסה ודחסה.. לעסה ודחסה.. ככה סתם, בלי להרגיש כלום.

לפני זה צעקה על הילדים שילכו כבר לישון, כי כמה אפשר למשוך את הערב? והוא שוב עובד עד מאוחר והיא צריכה לדאוג לארוחת הערב. ולמקלחות. ולשיעורים. ולארגון הדברים למחר. ומה עם הפרוייקט שעליה להגיש? מה יהיה איתו? כבר שאלו אותה בישיבה שקיימו היום בעבודה איך היא מתקדמת ובאיזה שלב היא.. והיא בתגובה נטלה בורקס מהכיבוד שהיה מונח על השולחן, נגסה בו וענתה בחיוך ש"הכל בשליטה.."

לארוחת הערב אכלו את הדברים הרגילים. חביתה, ירקות חתוכים, פרוסות לחם, גבינה לבנה, אוכל בנאלי, רגיל.. "משעמם" !! כמו שצעק עליה בן התשע שקיבל פה חצוף מהרגע שהתחיל לדבר.

"תמיד אותו דבר ותמיד את מכריחה אותנו לאכול.." רטן בכעס. "תרגע ושב בשקט לפני שאכעס עליך", ניסתה לומר בטון רגוע שיצא לה קצת עקום.. מרוב יאוש הניחה את ראשה בין כפות ידיה ותוך כדי התנועה הפשוטה אך הגמלונית שפכה את כוס השוקו שאך לפני רגע הניחה על השולחן לקטנה.

"יופי"! עכשיו כבר צעקה, "זה מה שקורה כשאתם לא עושים מה שאמא אומרת.."
הקטנה התחילה לבכות. בהתחלה בשקט, אחר כך הפך הבכי לצרחות של ממש.
"בגללך"! צעק עכשיו הגדול ובן התשע רק ישב עכשיו בשקט ובהה בשעמום בכל הנעשה.
השוקו נשפך על השולחן ומשם לריצפה ונתזים ממנו ניתזו על הקיר. קמה בכעס וניסתה לספוג הכל במפיות הנייר שהיו על השולחן. דמעות עלבון כבר בצבצו והחלו לטפטף. עוד ארוחת ערב שנגמרה לא טוב, חשבה לעצמה בייאוש בזמן ששטפה את הידיים וניגבה אותן במגבת המטבח שחיכתה לה תלויה על המתלה, עדה אילמת למטבח המסודר שהיה פה לפני כמה דקות.
הילדים נעלמו מהמטבח, כנראה פחדו ממטר הצעקות שתיכף יומטר עליהם..

בלי לחשוב פעמיים פתחה את אחד הארונות, הוציאה חפיסת שוקולד, חתכה את נייר העטיפה ושברה קוביית שוקולד. רק קובייה או שתיים כדי להרגע, חשבה לעצמה, או שלא.. השוקולד היה כל כך טעים, מנחם.. מהסוג היקר, המשובח.. קיבלה אותו במתנה ממקום העבודה, בהרמת הכוסית לכבוד החג. אשמור אותו לארוע מיוחד, חשבה, אולי אתן אותו כמתנה כשאתארח ...

בלי משים, אכלה חצי חבילה.
עטפה את השוקולד בחופזה והחזירה לארון, מתביישת מעצמה, מיואשת, הרי התחילה דיאטה אתמול, ושמרה יפה עד עכשיו, אפילו שאכלה לקטנה את הבמבה בצהרים כי חזרה קצת כועסת מהעבודה וחיסלה את שאריות ארוחת הצהרים שהשאירו כי חבל לזרוק למרות שאכלה יחד איתם ארוחה מלאה.. ובארוחת הערב.. אכלה ארבע פרוסות כי היתה רעבה והלחם הקל פחות טעים לה ובכלל..

אני יעל, ובשנים האחרונות התקרבתי לתחום התזונה לאחר שהבנתי שלרוב האכילה שלנו היא אכילה רגשית ורגעית. רוב האנשים משמינים ולא שומרים על משקל מאוזן כי הם אוכלים ומונעים על פי הרגשות שלהם.
לרגשות יש כח שליטה מאוד חזק עלינו. אם אנחנו כועסים.. אנחנו אוכלים. אם אנחנו עצבנים.. אנחנו אוכלים. אם אנחנו עצובים, שמחים, מתרגשים.. אנחנו אוכלים. כי האוכל ובעיקר הג'אנק והמתוק הוא זמין, טעים, מנחם ובעיקר.. לא שופט אותנו... לא כועס עלינו...

זה רק אנחנו שנשארים עם תחושת המלאות על סף התפוצצות, הכאב, הייאוש ובעיקר הבושה שאנו חשים על כך ששוב לא החזקנו מעמד, שוב אכלנו מה שלא צריך והרבה ושוב... נכשלנו..
ואם יש בנו קצת כח רצון ומוטיבציה אנחנו מחליטים בגאווה שמחר נתחיל שוב והפעם נחזיק מעמד! הפעם זה יצליח.. ומרשים לעצמנו עוד גלידה. עוד פופקורן. עוד עוגה. עוד שוקולד.. בערב לפני השינה.
כי מחר... מחר יום חדש... מחר זה יצליח !

וכשזורחת השמש ומגיע אותו בוקר חדש ונפלא? האם אנו זוכרים את אותה החלטה כבדה מאתמול ומיישמים אותה?
אם אנחנו אפילו לא זוכרים את ההחלטה זו כבר בעיה... בפני עצמה:)
אבל אם זכרנו וקמנו בחיוך ובמודעות מלאה והחלטנו שאנחנו מקבלים החלטה, זה נפלא! כי כבר השגנו שליטה.

אבל מהחלטות בלבד קשה לרדת במשקל ובטח שלא לקיים אורח חיים בריא.
כלומר, אני בהחלט יכולה להחליט שמעכשיו אני אוכלת רק אוכל בריא ולא נוגעת אפילו בפירור מהעוגה המדהימה שמונחת לי על השולחן המהמם שקניתי בקסטיאל. (סתם.. הוא מאיקאה ונקנה עוד לפני השריפה..) או שאני מחליטה להתחיל לרוץ כל יום אלפי קילומטרים בחוף הים ולקנח בשחיה של חצי שעה כדי להרגע.

השאלה היא אם מקיימים את ההחלטות או שהן מתפוגגות כמו בועות סבון, מתנפצות כמו זגוגיות, מתפוצצות כמו בלון... הבנתם את העיקרון...
בתור התחלה לשבוע או שבועיים, נחליט שמבצעים את ההחלטה! אפשר להחליט החלטה אחת ולבצע. אפשר להחליט כמה החלטות ולבצע את כולן!
אין "הדרת החלטות"... אנחנו בעד כל החלטה ועוד יותר בעד ביצוע.

סוג של שליטה...אתם יודעים:)

שלכם יעל