מרחב היצירה המשותפת/ דנית כהן דרורי

פגישה עם מטפלת -

משהו בגרוני עומד: להכניס, להוציא לא יודעת,

שתי דקות בטיפול,

במקום שבו שתינו יוצרות,

שתינו מאפשרות,

שתינו חולקות,

בבסיס כל מבנה חברתי (לא רק של בני האדם, אלא גם של יונקים אחרים) קיימת התחושה שמישהו אחר "קולט" אותך באופן אינטואיטיבי. המחשבות שלנו, כיצורים חברתיים, קשורים לאחר מתוך חיבור זה אנחנו נפתחים ל"מרחב תקשורת" המכיל אותי ואותך. תחושה זו נקראת בפסיכותרפיה הדהוד (Resonance (1. ברצוני להתייחס קודם כל, ולאחר עיון במושג, להבנה שהדהוד קיים בכל מקום ובכל דבר במרחב. תהודה Resonance בהגדרתה "מצב שבו מערכת נענית בעוצמה רבה במיוחד לעירור חיצוני ושואבת אנרגיה מן המעורר החיצוני ביעילות גבוהה" (2).

בריאת העולם מהווה בעצם את ההדהוד הראשוני. תיאוריית המפץ הגדול מרכיבים שונים הרוטטים באותו תדר וממגנטים זה את זה יוצרים גלקסיה, פלנטה, חי צומח ואדם (3). משהו התחיל את סיפור הבריאה, משהו התחיל את התהליך שהתהווה להיות העולם שלנו, ה"משהו" הזה, הכוח הזה, זהו הדהוד!

עתה אתייחס להדהוד בפסיכותרפיה גופנית:

אמפתיה, כסוג מסוים של הדהוד, היא היכולת לחוש מה האחר מרגיש והיא הבסיס לתקשורת אנושית ולתהליך טיפולי בפרט. כאינסטינקט מאוד פשוט וטבעי: כאם הקשורה לתינוק שלה. ניתן לראות זאת כאשר אדם עייף ומפהק בקרבתנו, נפהק גם אנחנו. תחושות כגון: עצב, רוגע או שמחה גם הן מדבקות. ניתן להסביר תופעות אלו, ע"י התיאוריה הנוירולוגית "נוירוני המראה" כאשר תא מוח משקף את פעולתו של תא מוח אצל אדם אחר. כאשר המטפל מנסה להבין כיצד המטופל שלו מרגיש, הוא מאמץ את המחוות והמבעים הגופניים שלו.

האמפתיה כאינסטינקט המזוהה עם חיות (לפחות יונקים) המסוגלות גם הן לחוש כך.

"משמעות ההדהוד בהקשר הנוכחי (של מערכת יחסים, של קשר) היא שכל מאורע המתרחש באחר משתקף גם בנו בצורה גופנית, חושית. בנוכחות אחר, כל מחשבה, תחושה והרגשה שאנחנו חווים היא רלוונטית גם למערכת היחסים שלנו, גם למה שקורה בגופו של האחר" (1).

על פי הפסיכואנליטיקאי האנס ליאוולד (4): "אני מאמין שלא כדאי, למעשה בלתי אפשרי, להתייחס להעברה והעברה נגדית כתופעות נפרדות. אלו שני פנים לאותה דינאמיקה, המושרשת בסבך הבלתי ניתן להתרה עם האחר, מתוכה חיינו האינדיבידואליים מגיחים".

הפסיכותרפיסטית באבט' רוטשילד (4) התייחסה להעברה נגדית וציינה שהיא איננה מוגבלת למחשבות ורגשות, אלא גם בתחושות גוף, דימויים פנימיים והתנהגויות. צורת ההדהוד, לפני מה שציינתי במאמר, מתבטאת בקשר הטיפולי דרך "ההעברה" של המטופל המשליך על המטפל ו"העברה נגדית" של המטפל המשליך על המטופל. המטפל "קולט" את התחושות, מחשבות, רגשות של המטופל, והן מתהדהדות בו. לדוגמא מטפל העוזב את הקליניקה, לאחר טיפול במטופל מסוים, וחש תחושות מועקה בחזה, תחושה שלא הופיעה לפני הטיפול.

"הפסיכותרפיסט הגופני מתייחס לתחושות גופו כפלטפורמה אפשרית להעברות נגדיות. כפי שהפסיכותרפיסט לומד לזהות את תוואי השטח הנפשי שלו, כדי לזהות התארגנויות של העברות והעברות נגדיות, כך לומד הפסיכותרפיסט הגופני להתוודע לתוואי החוויה החושית שלו"(4).

צורה נוספת להעברה היא "הזדהות השלכתית". תהליך זה מתקיים באופן לא מודע, כאשר המטופל מייחס רגשות ו/או מחשבות מסוימות על המטפל. המטפל מקבל על עצמו, שוב באופן בלתי מודע, את התכונות אשר המטופל ייחס לו ומתנהג על פיהן (הדהוד מחשבותיו של המטופל המתהדדות אצל המטפל). בשלב האחרון של תהליך זה, המטופל שב וחווה את התכונות המושלכות, מגורם החיצוני לו המטפל אשר משקף לו אותן.

על פי הגישה ההתייחסותית, הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ר. ביון מציע ומפרש תהליך זה עפ"י התיאוריה של וויניקוט שראה את דיאדת האם תינוק כיחידה אחת. הוא הסתכל על תופעת האם המכילה את רגשותיו השליליים של התינוק. "הזדהות השלכתית מייצגת תנועה של ויסות עצמי כאשר רגשות שליליים חזקים מושלכים, מוכלים ומנוטרלים ע"י האם" (4). האם רגישה ומופעלת ע"י תינוקה ומקבלת את השלכותיו, ולאחר מכן התינוק מופעל ע"י אימו בזכות ההכלה שלה וכך מצוקתו שוככת. באמצעות "הזדהות השלכתית" המטפל בעצם מקדם את הקשר הטיפולי ומסייע למטופל לחדד את מובחנותו, ע"י זה שהוא "נושא" נטל בלתי מוכן להכלה של המטופל.

כאשר מטפל ומטופל נכנסים למרחב טיפולי, הם יוצרים מציאות משותפת "נפש רחבה" (expansive mind) או "שדה קשר" (relational field). באמצעות פתיחת ערוץ זה, הנפש  (mind) שלהם נפתחת אל מרחב שיתופי הגדול יותר מהם. מציאותם כוללת אותם, אך איננה מגבילה אותם והיא איננה משאירה את האחר בחוץ. מציאות זו דורשת מיומנות רבה, טכניקה והבנה. כאשר אנחנו מצליחים להיפתח לתוך קשר זה, חוויותינו הלימודיות רק מועשרות (1).

עפ"י פסיכותרפיית (self-relations (4 הנפש (mind) מורכבת משלושה חלקים האני הסומאטי גופני (somatic self), האני הקוגניטיבי (cognitive self) והאני המתייחס (relational self). בקשר הטיפולי הנפש איננה עוד "שייכת לנו" אלא הופכת להיות חלק ממרקם התייחסות. יכולת ההדהוד בנויה על בסיס קשר זה.

במערכת יחסים טיפולית, כאשר אני משתמש ביכולת ההדהוד, אני: מאזין ל"אני הסומאטי", נמצא במערכת יחסים מפותחת ותומכת בין ה"אני הקוגניטיבי" וה"אני הסומאטי", יכול להיכנס לשדה הקשר ולצאת ממנו, יכול להבחין בין האני המתייחס לאני הפרטי, יכול ללכת לאיבוד בתוך הקשר תוך כדי שמירה על אני מובחן, מקבל את כל החלקים הנעימים והפחות נעימים של עצמי ושל האחר ("חסות חיובית" positive sponsership רעיון של רוברט דילץ המתאר מערכת יחסים הורית עם כל צדדי האישיות שלנו) (1).

בתחילת כל מפגש ובסיומו, כאשר נשתמש בהדהוד הטיפולי, אנחנו נביא את עצמנו "למרכוז" "הביתה", זאת על מנת להבחין בין המציאויות האני הפרטי והאני מתייחס. נשיג זאת באמצעות מדיטציה מודרכת של הבאת כל תשומת הלב שלנו לחלקים בגופנו.

ד"ר סטיבן גיליגן (1) טבע את המושג " לברך את החיה בנוכחות אנושית". גיליגן דיבר על האינסטינקטים החייתיים שקיימים בנו, שגם שהם עלולים להיות לא נעימים, עלינו לקבל אותם בנוכחות אנושית תומכת ובכך הם יהפכו למשאב יקר ערך, ואנו רק נועשר על ידם.

לסיכום תופעת ההדהוד, אני רוצה לחזור שוב לבריאת העולם, לראשית ההיסטוריה ומנקודת מבט קצת יותר מעמיקה במילים "בראשית ברא אלוהים". לאחר חיפוש באינטרנט, הגעתי לאתר הבית של הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל ומצאתי התייחסות למילים חשובות אלו שמתקשרות לי להדהוד: "בריאת העולם שלנו, התחילה, כאמור, באות "בית". אחרים מספרים שה"אלף" קדמה ל"בית" גם בבריאת העולמות. לפי האגדה נבראו עולמות רבים, לפני בריאת עולמנו, באמצעות האות "אלף" וכולם נחרבו. העולמות שנבראו ב"אלף" חרבו מפני שהתאימו לשמים ולא התאימו לאדם שהוא מטבעו בעל בחירה וכל העולמות הללו היו ממידת הדין, ולא יכלו להתקיים עד שברא הקב"ה את עולמנו ב"בית", המרמזת על שילוב של דין ושל רחמים. וזה פירושו של הפתגם; "טובים השניים מן האחד", כלומר: טוב העולם שנברא ב"בית" (בגימטריה=2) מן העולם שנברא ב"אלף" (בגימטריה=1)" .

העובדה שלמחשבות שלנו יש השפעה מהווה חלק גדול באבולוציה של האדם, ואולי ההבנה הזאת תיקח את האדם למקום יותר גבוה בהתפתחות שלו. למחשבות, תחושות, רגשות יש כוח הן מהדהדות. כל אחד שיפתח את עיניו,יתחבר לחושיו יוכל לראות ולהרגיש את זה, וזה קורה ביום יום ושוב ושוב במפגשים הטיפוליים כחלק מבניית קשר טיפולי, כחלק מתרומתנו למטופל, כחלק ממרחב משותף.