מנגנוני חיסון וראשית החיים

מנגנוני חיסון וראשית החיים - הקשר בין עור גופנו והתפתחות חיינו הנפשיים.
השלכות של אחיזה וטיפול לא נכונים של התינוק/ת והתפתחות בעיות נפשיות

ד"ר עדנה גם

מבוא

תינוקות נולדים חסרי ישע ותלויים לחלוטין בדמות המטפלת, שהיא בד"כ אימם.

אמהות פוגשות תינוק חדש, וגם אם יש להן כמה ילדים , כל ילד הוא עולם ומלואו יחיד ומיוחד.

חווית התינוק היא קודם כל חוויה חושית של רעב, צמא, רטיבות, לחץ, כאב, טמפרטורה, נעים ולא נעים וכו'. בטיפול מתאים של האם, התינוק יעבור את שני סוגי החוויות ללא טראומות וילמד לפתח תובנות ותחושה של המשכיות עליה ניתן לפתח ציפיות.

כשיש אחזקה טובה בזמן היניקה, התאמה של לחץ גוף האם על גוף הילד, התאמת המקצבים ביניהם, הילד ירגיש בטחון, ותחושת אפשר לסמוך על אמא. זה יאפשר התפתחות תקשורת ביניהם, תקשורת לא מילולית של החלפת מבטים תנועות ומגע.

אצל ילד כזה תתפתח מעטפת גמישה ויציבה התומכת ומאחדת אותו. מעין ממברנה מגבילה, מקבילה לפני השטח של העור, שיש לה עמדה בין ה"אני" וה-"לא אני" של התינוק.

המעטפת מכילה, מחזיקה, מגנה מפגיעות או פלישות מבחוץ, שומרת על המרחב הפנימי ומאפשרת תקשורת מתאימה עם הסביבה. (כמו ה- wei chi ).

תינוק זה יפתח אישיות בעלת נוכחות וחוזק – ולצורך עיניננו מערך אימונולוגי חזק.

מה קורה כשאין "אם טובה דיה"?

כשהאם לא מצליחה להתכוונן לילדה, לא תהיה ביניהם התאמה בזרימת המתח, האם לא תחוש בגופה את שינויי המתח של התינוק - "השידורים " שלו ולכן לא תוכל להיענות להם.

בשל כך, לא יתפתחו אמון ותקשורת, הילד לא ירגיש בטוח. כשאין הרמוניה קשה לתינוק לינוק, הוא יישאר רעב ומתוסכל. לגביו העולם נכשל באספקה ובאחזקה.

כשאין אחזקה טובה, הילד אינו מרגיש שאפשר לסמוך. תחושת המעטפת שלו תהיה שיש לו עור מחורר, שיש דליפות ושהוא עלול להתפרק ולהתאיין.

תינוק כזה לא יהיה עסוק, כתינוק הקודם, במילוי צרכים ובבניית קשרים עם אמא ועם העולם.

התינוק יהיה חסר בטחון ועסוק בכישלונות ובאכזבות.

תגובותיו, בהתאם למבנה המולד שלו ולסוג החסך שיחווה מאמו, יסטו מההתפתחות הנורמלית.

במקום שהאנרגיה שלו תושקע בגדילה והתפתחות, תהיה השקעת יתר בסכמת המעטפת , בשריוני אופי. הוא עלול לגבש "עור שני" תחליף שרירי ממיר.

מצב ההכרה שלו וגישתו לחיים יהיו שונים משל התינוק הראשון ובהתאם יהיו שונים המבנה הצורה והאחזקה של גופו וכן גם עוצמת האגו.

"אם טובה דיה"-ויניקוט

לא תיתכן הגדרה מדוייקת לאם טובה או לאם רעה. יש אם טובה דיה - אם שמתאימה לתינוק/ת שלה.

הראיה הפופולרית של אם כזו- שהיא אם אמפטית שיודעת כמעט בצורה טלפטית כיצד הילד מרגיש ולמה הוא זקוק.

היא מספקת שלווה ללא התרגשות או חוסר סבלנות לצרכי התינוק ה"מנדנד". היא מתכוונת לרמת המתח שלו ומתאימה את צורת גופה לזו שלו כדי שיהיה לו נוח.

היא צריכה להיות מכילה, לתת לו מקום לקרוא את מה שקורה לו ולה. להסביר לו ולעבד עבורו חוויות ורגשות שהוא חווה.

בתוך אחדות זוגית זו, האם והילד מגיבים אחד לשני, התגובה ההדדית יוזמת את האמפטיה

שיוצרת את הבסיס לאמון הדדי. אמפטיה ויחסים קבועים המבוססים על אמון יאפשרו אח"כ בנית זהות עצמית מבוססת .

אחזקה – holding –ויניקוט

למגע העוטף בראשית החיים יש משמעות גדולה כצורך בסיסי של הפנמת הדמות המטפלת כאם "טובה דיה" ולצורך התפתחות האני.

פגיעה בחוויה זו עלולה להביא לפגיעה נפשית: החל מפגיעה ברמה של תלותיות בזולת, דרך ניתוק מחוויות רגשיות וגופניות בגלל הכאב הכרוך בהן ועד למצבים של בלבול ביני לבין האחר, ואפילו עד לסכיזופרניה.

כשם שלעור פונקציה של החזקת השלד , כך גם לאני –עור פונקציה של החזקת חיי הנפש.

התפקוד הגופני מתבטא בדרך שהאם מחזיקה את גוף התינוק והתפקוד הנפשי מתפתח באמצעות הפנמת האחזקה. התמוך החיצוני על גוף האם מאפשר לתינוק לרכוש את התמוך על עמוד השדרה שלו כגורם יציב המאפשר לו להזדקף.

אחזקה נכונה של תינוק היא פעולה של לקיחת בעלות, של להיות שם ולאחוז בתינוק. אחיזה חזקה ובטוחה שמעוררת בו בטחון שהוא יכול לסמוך. התינוק גם הוא לוקח בעלות ונעשה זמין.

הם מוחזקים יחד ע"י סביבת האחיזה.

הצמד אם תינוק יכול לשדר את רגשותיו ללא הסכנה של איבוד העצמיות.

האושר העילאי של הטיפול הראשוני נובע מתהליך ההכרה ההדדית של העברת הכמויות המתאימות של ביטחון וזהירות ע"י האחיזה אחד בשני . השותפים מגלים היכן נמצא המעבר החופשי של ויברציות והיכן קיים מכשול כגון נקודות מתח או נקודות מתות.

מנגנון זה מעביר את האמון בסביבה. התינוק רגוע ומפתח אמון בעצמו ובאמו. מה שאנו מכנים אמון מורכב משינויים בין ציפיה לדבר טוב שיגיע מהסביבה וציפיה לתחושת הקלה כשגורמים מטרידים עוזבים את גופנו, או נכשלים מלהגיע אלינו.

כשילד נמצא במצב אי נוחות יותר מידי זמן, הוא מאבד את אמונו בסביבה ועלול לאמץ כהרגל גישה גופנית מכווצת.

חסך בפונקצית ההכלה מביאה לשתי צורות חרדה- ריגוש תמידי שלא ניתן להרגעה ומעיד על גרעין ללא קליפה/מעטפת המחפש קליפה חלופית באמצעות כאב או חרדה.

במקרה שני, המעטפת קיימת אך אינה רציפה. היא מלאה חורים כמו מסננת ויש תחושת נזילה החוצה והתרוקנות - כיליון

זרימת מתח ואמפטיה- קסטנברג

כשאנו מדברים על מתח, אנו לא מתייחסים למתח במובן סטרס. אלא מתייחסים לגמישות הרקמות שלנו ויכולתן לשקף שינויים ותגובות. זרימה עצורה משקפת עכבות וחוסר המשכיות. זרימה חופשית יוזמת תנועה ומאפשרת המשכיות תנועתית.

הצורה הפשוטה ביותר של קצב זרימת המתח היא היניקה: בה זרימה עצורה וחופשית מתחלפות זו בזו. יש התאמה בין קצב יניקת התינוק וקצב נביעת החלב .

אם התאמה זו יוצאת מכלל כיוון, הילד עלול לבלוע מהר את החלב ולהשתעל, או שלא יצליח לשאוב. כישלון כזה מנבא לעיתים כישלון באמפטיה הדדית

כישלונות באמפטיה ואמון

דרך ההשפעה ההדדית של זרימת מתח, שלנו ושל אחרים , אנו רוכשים אמפטיה לאחרים ולומדים לחוש את הצרכים שלהם. דרך ההשפעה ההדדית של זרימת הצורה- הבעות פנים, אנו רוכשים את היכולת לחוש מה מועבר אלינו ע"י אדם אחר. זרימת צורה מספקת משמעות לזרימת המתח שלנו.

כישלון באמפטיה מתרחש כשאדם אינו מסוגל לאפשר לזרימת המתח להתבטא דרך הגוף ולהתפשט לאדם אחר. חסימה מסיבית כזו נחווית כנוקשות טוטאלית שגורמת למעצורים גופניים מעבר לרגשות.

יש לעתים חוסר הלימה בין המקצבים של האם והילד. לילד לא נוח כשהאם מחזיקה בו, הוא בוכה כשהיא נוגעת בו. מצד אחד הילד לא מוצא את ההולדינג המתאים שלו, מצד שני, בייחוד אם זה ילד ראשון, האם מרגישה דחויה, מרגישה שהיא לא מצליחה להיות אמא וחושבת שמשהו לקוי אצלה.

אם רק כשהאב לוקח את התינוק אליו הוא נרגע, זה עלול להיות מתסכל ומפריע בהתפתחותה כאם. במצב כזה, גם הילד וגם האם יוצאים פגועים.

ישנן אמהות שלא יודעות לקרוא את הבעות הפנים של הילד, אם חייכנית במיוחד, עלולה שלא להבין מה פניו הזעופות של התינוק מביעים ולפרשם כ "אתה מרגיש לא טוב".

הילד מצידו ירגיש שלא שמבינים אותו ולא מקבלים אותו. הוא ירגיש או שהוא דחוי או שהוא שקוף- המערכת העורית לא תורגש אצלו כמו שצריך.

תינוק שלא מרגיש את הקרבה של האם עשוי להסיט מבט הצידה- האם תסיט גם היא את מבטה כי תרגיש דחויה ותפסיק להישען לעברו. התינוק בתגובה ירגיש נטוש.

תינוק לא אמור להיות עסוק בלהתאים עצמו לבעיות של אמא, אלא באכילה ,בבניית אמון ובהרגעות לתוך אחזקתה.

במקום זאת, הוא משקיע אנרגיה באחזקה עצמית. עסוק בלמצוא חן בעיניה- אולי מרגיש שהיא רוצה שהוא יחייך אליה ואז יחייך באופן לא מותאם למה שהוא מרגיש .(יתפתח אני כוזב).

או שאם האם בדיכאון ואדישה הוא ינסה למשוך את תשומת ליבה ויבזבז אנרגיה.

הוא מתערבב איתה, אין ביניהם גבול- ולכן לא נוצרת המעטפת העורית ההכרחית, בין היתר למערכת החיסונית.

מושג המעטפת- אנזייה (האני-עור)

העור הוא מיכל לתכנים נפשיים ומהווה חיץ בין הפנים והחוץ,

למעטפת הנפש שתי דפנות נבדלות בתפקידן- חיצונית יותר, קשיחה, מופנית כלפי העולם ואמורה לסוכך מפני גירויים. הדופן הפנימית רכה ורגישה יותר ותפקידה קליטה. כלומר קרומית דו-צדדית עדינה . שטח מגע המפריד בין שני עולמות תוך שהוא יוצר זיקה ביניהם.

האני הולך ומתהווה במעטפת העצמי. זה תלוי בתחילה ביכולת האם להכיל את התינוק ואחר-כך ביכולת חיי הנפש של התינוק להפנים את יחסי המכיל –מוכל.

מבחינת חיי הנפש התינוק הוא בעל מודעות גם להיותו הוא עצמו וגם להיותו נוכח מול העולם.

כל טראומה שהוא חווה עלולה להשפיע על מודעותו ולשבשה.

ילד שקיבל יותר מידי גירויים בילדותו מבלי שילווו בהסברים מתאימים ביחס למצבו ולתכניו הנפשיים, ישחזר את עודף הגירוי ע"י כפייתו על גופו או על גופם של אחרים. בניסיון להשיג דרכו את התקשורת החסרה.

מצב אחר הוא כשאמא לא קלטה את רגשות התינוק ולא החזירה לו אותם מעובדים ונסבלים הילד ירגיש כגרעין ללא קליפה ויחפש מעטפת חלופית בכאב פיזי.

אם האם נחווית כדמות מדוכאת ואדישה שלא מכילה, לא יהיה מסוגל הילד לפתח יחסי גומלין תקשורתיים עם הזולת אלא רק תקשורת טכנית נטולת ריגושים.

הפרעות הקשורות במעטפת

טסטין
לעתים קרובות, ילדים אוטיסטים מרגישים שהם וגוף האם אחד הם. נוכחותה הגופנית של האם לא מובחנת. כשקורית פרידה פסיכולוגית, ההכרה הפתאומית המכאיבה כשהם נפרדים נחווית אצלם כאילו איבדו חלק מגופם. זה מפגיש אותם עם ההכרה שהם חסרי הגנה וחשופים. האוטיזם מתפתח כהגנה בלתי חדירה בפני ההכרה האיומה בטראומת הנפרדות. מצב זה מונע התפתחותה של תחושת הזהות האישית.

הכרה בנפרדות גופנית היא תנאי מוקדם והכרחי להתפתחות זהות.

אם מבולבלת או מדוכאת שחוותה הלם או אסון סמוך ללידה, אינה נוכחת בעצם. היא משתמשת בתינוק כ"ילד פקק" לסתום את החור של ריקנותה ובדידותה. הלידה תחווה כהלם עבור שניהם . אם המצב לא ימותן ע"י טיפול הורי, התוצאות תהינה הרות אסון , שכן ההכרה בנפרדות הגופנית כשתקרה בעת הלידה, תחווה כהיקרעות מגוף האם והתחושה תהיה שהמעטפת מחוררת ומאפשרת לכוח החיים לדלוף החוצה.

ישנם מצבים שילדים שאינם יכולים להתמודד עם חווית הנפרדות הגופנית, יוצרים אשליה של היותם עטופים בגוף אחר משלהם. (בד"כ האם). ילדים אלה מרגישים מבולבלים ומסובכים באחרים – זוהי סכיזופרנית ילדות בה אין קשר אמיתי..

טסטין מדברת על מצבים של חוויה של קיום חור שחור. חוויה המובילה לאימה מפני העלמות לתוך bottomless nothingness מוות פנימי, ריקנות ואימה מפני מגע עם הזולת.

טסטין הדגישה את התפקיד המרכזי של האם בביסוס תחושת אני יציבה- I ness ואת התוצאה הקטסטרופלית במידה ומגע אנושי ניכשל או שנחוותה חווית הפרדות בטרם עת.

טסטין מדברת גם על אני-עור שמתקשה לתפקד כמיכל ומכיל. יתכן מצב של אסטמה שמהווה ניסיון לחוש מבפנים את המעטפת: החולה מתמלא באוויר עד שהוא חש את גבולות גופו מין הפנים ומרגיש בוטח בגבולות המורחבים של האני. כדי לשמר זאת הוא נשאר במצב זה בלי לנשוף החוצה את האוויר אף במחיר הסתכנות בחנק.

מחלות עור אקזמתיות למשל – הן סוג של ניסיון לחוש מבחוץ את שטח הפנים של העצמי, כדי לחוש את היקרעותו המכאיבה ואת מגעו המחוספס ואת מראהו המביש, ובו בזמן, כמעטפת חום וגירוי.

אסתר ביק
ביק כותבת שתפקידו הראשוני של העור בחיי התינוק הינו "לאגד יחד את חלקי האישיות שאינם מופרדים עדיין מחלקי הגוף." העור הינו אכן שק המכיל את חלקי הגוף: שלד עצמות שרירים כלי דם. האם המסורה נוגעת בתינוק, ממששת אותו, עוטפת אותו בחיבוקה – זה מאפשר התפתחות האני בתוך בית זה שלו. עורו משמש בהדרגה ליצירת תיחום, בתוכו ירגיש התינוק שחלקי האישיות השונים, הנפרדים, שייכים לגוף אחד- שלו עצמו. בתחילת החיים תחושת איחוד חלקי האישיות מתממשת באמצעות חווית הטיפול האימהי, בהמשך התינוק מזדהה עם תפקיד האם ומפנים אותו.

לדעתה של ביק, תחושת העור מחליפה את תפקיד השליה ברחם. כשיש בעיה בטיפול האימהי והתינוק לא מרגיש בטוח ולא מפנים את ההכלה האימהית הוא יפתח "עור שני" מבנה שרירי מגן, או היאחזות בכאב או חרדה שימלאו את מקום המעטפת החסרה. כדי לא להרגיש את האיום שהכול מתוכו גולש החוצה.

סיכום

התינוקות הם יצורים תלותיים ביותר ועל כן מושפעים בהכרח מכל מה שקורה.

הם חווים חוויות המצטרפות למערכת הזיכרון שלהם בצורה המעניקה בטחון בעולם, או לחילופין יוצרת חוסר בטחון ותחושה שהם צפים כמו פקק שעם על גלי האוקיינוס, כלי משחק בידי הנסיבות. במצב קיצוני של כשל סביבתי נוצרת תחושה של אי יכולת לצפות את מה שיקרה.

היכולת לצפות את מה שיתרחש, נבנית בהדרגה בתינוק, בהתאמה לכושר ההסתגלות של האם לצרכיו. ואכן הסתגלות לצרכי התינוק יכולה להיות טובה או די טובה בתנאי שהאם תתמסר כולה לטיפול בתינוק, שתהיה מכווננת לתינוק ולדעת מה הוא מרגיש.

מאחורי הצרכים הללו קיימת העובדה שהתינוק חשוף לחרדות נוראות אם יושאר זמן רב מידי ללא מגע אנושי קרוב. תינוקות חווים חוויות שניתן רק לתארן במילים הבאות:

להתפורר לחתיכות

ליפול עד אינסוף

למות למות למות

לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים

להישאב לחור שחור ולהעלם

הפרדות הנפש מהגוף

בידוד אינסופי

מרבית התינוקות לא יחוו זאת כי מטפלים בהם טוב. הטיפול יכול להפוך את הרגשות האיומים לחוויות טובות שמצטרפות לרגש של אמון בבני אדם ובעולם. האם תתקן את הטעויות והילד ילמד על הצלחה.

מקצת התינוקות חוו כשל סביבתי כשהתלות הייתה בעיצומה וכך נגרם נזק בדרגות שונות, שקשה מאד לתקנו. התינוק שהפך לבוגר נושא עמו, במקרה הטוב, זיכרון של חווית האסון שקרה. והוא מבזבז אנרגיה וזמן רבים כדי לארגן את חייו כך שלא יחווה שוב את הכאב.

במקרה הגרוע נפגעת לתמיד התפתחותו של הילד כאדם באופן המעוות את האישיות ואת האופי ובמקרים קיצוניים עוד יותר הוא נעשה מופרע במידה כזו שהוא מאובחן כחולה נפש.

יש לציין שדי אם בין הדמויות המטפלות בתינוק תהיה דמות אחת מתאימה, לאו דווקא האם, כדי שיוכל להתפתח באופן תקין ולפתח סכמת מעטפת תקינה ומערכת חיסונית בריאה.

(זה יכול להיות אב, סבתא מטפלת וכו'. מישהו שבאופן עקבי ולאורך זמן מכיל את התינוק, מטפל בו ומפרש לו את העולם)

גופנפש

בריאות וחולי לא רק קורים לנו, הם חלק מדפוס חשיבה. חלק מגופנפש.

כל המחלות, בין אם זה אסטמה, סרטן התקררות או סכיזופרניה מקורן בגופנפש.

עם השנים גופנו נעשה אוטוביוגרפיה מהלכת שמספרת על הלחצים הקטנים והגדולים בחיינו, שרירינו ומנחי גופנו משקפים חרדות ישנות דיכאון או איפוק שאימצנו בינקותנו ונשארו נעולות בגוף במערכת החישה והתנועה שלנו. לא ניתן להפריד את הנפשי מהגופני, המציאות מהדמיון , העבר מההווה.. הגוף מוגבל ע"י מה שהנפש הייתה רגילה להרגיש.

אידה רולף הגיעה לאבחנה שטראומות פיזיות ורגשיות נוטות לכווץ ולהקשיח את רקמות השרירים ורקמות החיבור של הגוף. כשזה קורה הגוף נוטה לעבור ממצב של התאמה טבעית וחיונית אל מצב של נוקשות כללית של הגוף ,התורמת גם לצמצום טווח הגמישות הרגשית. קיבעון זה של תגובות פיזיות יוצר גם דפוס רגשי. מאחר שאי אפשר ליצור זרימה חופשית דרך האזור שהתקבע ,הולך גם הטון הרגשי ומצטמצם . מכאן ואילך האדם חי, נע והווה בתוך "יציבה קבועה ומוגבלת" ואז יש מעגל קסמים של צמצום, מהגוף אל הנפש ומהנפש אל הגוף.

ילד שחווה פחד כתפיו מתרוממות וגבו מתקמר. אם זה חד פעמי והאיום מתפוגג הוא יירגע ויחזור ליציבות גוף רגועה ולא מפוחדת.

אולם אם האיום בבית הוא תמידי, כמו המקרה של שוש שמובא בהמשך, וכתפיו נשארות בתנוחה נוקשה ומקושתת זמן רב, אנו אומרים שהפנים את הפחד ושחווית הבהלה ננעלה לתוך מבנה הגופנפש הכללי שלו והפכה למין "היסטוריה קפואה". בנקודה זו נעשית הצמיחה של גופנפש מעוותת מעט ומתחילה להתגבש סביב התנוחה המפוחדת והמתחים הנלווים אליה.

לבסוף, "ההיסטוריה הקפואה" מתמזגת כליל עם עיצוב האופי והגוף של האדם.

מבנה האופי שנוצר שומר על תפקודו המגונן ע"י שריון ששומר נגד רגשות הפחד.

שוש, מטופלת שלי מזה שנים אחדות, מתארת לי זאת כתחושה שהצוואר שלה נבלע בתוך הכתפיים. היא מנסה לשכב על הבטן ולהשאיר את הראש תלוי מחוץ למיטה, אולי הצוואר ישתחרר. יש לה כאבים עזים בכתפיים בצוואר ובלסת וזה מרגיש, להגדרתה, כאילו עובר שם מוט ברזל. כל כך ההרגשה תקועה.

מידי פעם, בטיפול , היא מבקשת שאלחץ על המקומות הכואבים , שאעשה מסג' משחרר. אך באחת הפעמים, כשהצלחנו לשחרר את המקום, היא הוצפה ברגשות חזקים שהבהילו אותה ואמרה- "אני מבינה עכשיו כמה אני מדוכאת. ברגע שהכאב נעלם אני בדיכאון". והיא מעדיפה כאב על פני דיכאון.

הגוף אוחז בתוכו את הטראומות הישנות ומבזבז אנרגיה כדי לשמור עליהן לבל יזוז שם דבר, מצד אחד, ומצד שני יש שם סטגנציה שמונעת את זרימת האנרגיה הנותרת ומונעת גמישות ותגובה מתאימה למצבים . המבנה החסום מנהל מעתה את חיינו.

המטען האנרגטי מאוחסן בחלק הגוף שנחסם, ובנוסף,עמוד השדרה הופך ל"ערמת זבל" של רגשות לא רצויים ושל קונפליקטים לא פתורים.

תינוק עם חרדות ותסכולים משריין את אזור החזה כנגד רגשות לא רצויים, זה פוגע בנשימה.

כדי שאדם יוכל להפיק את מירב התועלת מכוח החיים שלרשותו עליו לעשות שימוש מלא במערכת הנשימה. לתינוק בעל בעיה במעטפת יש נשימה שטחית. נשימה כזו מחלישה את הריאות. נשימה שטחית מונעת מגע עם הרגשות, גורמת לשרירים המקיפים את הריאות ואת הסרעפת להתקשח ולהתכווץ. זה גורם לא רק להפחתה נוספת של כושר הנשימה, אלא מעודד את מצב החרדה והמתח שהיו הגורם הראשוני לבעיית הנשימה.

תינוק כזה יטה לסבול ממחושים בחזה כי הוא ניגש לעולם בחזה מרוקן ובהתאם לכך בלי אוויר ואנרגיה מספיקים. הצרוף בין פחד כרוני עצור ועמדת התגוננות לבין התחושה המתמדת של מעט מידי אוויר ואנרגית חיים, עלול להכניסו למצבי מצוקה וייאוש חוזרים ונשנים.

ככל שהרגשות מצטברים גובר הגודש בשרירים החסומים והרגשות מתחילים להפוך לכעס ואח"כ לזעם. בהעדר מוצא לביטוי יהפוך הזעם למרירות ושנאה שיסתננו לכל היבט של ביטוי ואנו הופכים מנוהלים על ידם, כי אנו לא מודעים.

המעטפת אינה חלקה יותר יש מקומות עם עודף וחוסר אנרגטי וזרימת הצ'י נפגעת.

על פי הלינג-שו ( חלק מספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב) ה-wei chi זורם ברקמות השטחיות – מתחת לעור, מתחת למעטפת שלנו.

הילד עליו אנו דנים, זה שלא פגש באם טובה דיה והתפתחותו סטתה , פיתח גוף עם חסימות. הוא צורך כמות גדולה של אנרגיה כדי לקבע את מנגנוני ההגנה - החסימות שיצר.

חלק נוסף של אנרגיה הולך לאיבוד על הכעס, הזעם והמרירות שמנהלים את חייו. חלק נוסף מתבזבז על הנזקים של החסימות והכעסים שפגעו בכבד. כבד תקוע לא ממלא את תפקידו כממטרת אנרגיה וכמטהר, שוב פגיעה במאזן הצ'י. הראות המכווצות מספקות גם הן פחות אנרגיה-צ'י. לילד זה, לא תהיה מערכת אמונולוגית חזקה ובנוסף, המערכת הקיימת תהיה עסוקה בעיוותים שנוצרו. ילד בעל מערכת חיסון נמוכה פגיע יותר מילד אחר ומושך אליו מחלות.

ראינו, אפוא, שילד שבראשית חייו אמו לא הייתה מכווננת אליו, "לא קראה את השידורים שלו" ולא סיפקה לו את מה שהיה נחוץ לו, הילד הספציפי. ילד זה יגדל עם מערכת חיסון חלשה.

אנרגיות חסומות אינן נעלמות, הן נשארות רדומות, חיות כזיכרונות וכפנטזיות בתוך הרקמה השרירית שהתקשתה בשריון הגוף.

ניתן לחשוף אנרגיה זו באמצעות תנועה, נשימה ומגע ולשחרר אותה. זה יעלה את הטראומה לפני השטח. המטופל יחווה אותה מחדש, אך הפעם בנוכחות מטפל אמפטי שיעזור לו להגיע "לסוף" אחר. שיאפשר זרימה ושחרור.

בהמשך נביא את סיפורה של שוש, שלא זכתה לקבל אחזקה, אמפטיה וטיפול תואם לצרכיה

והתוצאה הפרעות נפשיות.

תאור מקרה

ש ו ש

בת 38

רווקה , מתגוררת בגפה, בעלת 2 תארים אקדמיים.

הופעה - גבוהה, רזה, גרומה, לא נשית ולא מטופחת.

סיבה לפניה

דיכאון רב שנים, אין תכלית לחיים, כאבים בשלד, בעיות בעור

בעברה- אשפוז אחד בגין התקף פסיכוטי

אנמנזה

דופק - תילי מתוח מרגיש נעול בעיקר בצד שמאל

לשון - כהה נוטה לסגול

דיכאון ותסכול, כעס לא תואם, עצבנות וחוסר שקט, נטייה למצבי רוח משתנים, תחושה של אגס תקוע בגרון, מתח בצלעות, שלשולים, בלוקים בצידי העורף ובגב תחתון. (אזור הסקרום)

p.m.s. ובעיות רגשיות ונפשיות רבות.

דוגמאות למשפטים שאומרת על עצמה:

"אני שומרת שלא אנזל החוצה דרך המעטפת"

"אני רוצה 100 ידיים שיחבקו אותי ויגעו בכל גבולות הגוף שלי"

"אני תינוקת שנשכחה לבד בשלג והקור והרוח חודרים דרכה"

"ברמזור , רעש אורות דיבורים הכול עובר דרכי... כאילו אונסים אותי"

"אני מרגישה חשופה, פגיעה, כאילו אין לי עור, מצד שני כל הגוף כואב לי, כאבים שכל הזמן זזים"

"אני רוצה להתקפל קטן קטן שגם אהיה מוגנת , אף אחד לא יוכל לעבור דרכי וגם שיוכלו לעטוף אותי כולי ואז ארגיש את כל המעטפת העורית שלי"

" כל פעם שאני מרגישה פגועה, כואב לי הצוואר כאילו שתקעו לי מוט ברזל"

"אני פגומה מרגישה כמו חייזר"

" אני גם מרגישה מאוד מיוחדת , הרבה מעל כולם".."אני מכוכב אחר, גבוה יותר"

" אסור שהגוף שלי יגדל.. אני רק רוח"

" לא רוצה להיות אישה"

"אני רוצה לדעת מי אני ומה אני רוצה לעשות"

" אני מלאה שנאה וזעם"

" כשאני נכנסת לחנות אני בטוחה שחושבים שבאתי לגנוב.. אני לא בטוחה שהם חושבים כך, או שאני חושבת שהם חושבים " (השלכה)

תאור

מאז ששוש זוכרת את עצמה היא חשה חשופה וחדורה ע"י רעש מבטים דיבורים קור.

מתארת ששוכבת, ללא שמיכה, במיטה ללא סורגים, ללא קירות והסביבה והאנשים חודרים אותה, או מדמה עצמה לתינוק שנזנח בשלג לבדו ואין מי שישמור עליו מקור, רוח וטורפים.

מרגישה ללא גבולות, ללא חוט שידרה , ללא אמצע. אין ריצפה תחת רגליה אלא תהום ללא סוף. יש לה חור במקלעת השמש דרכו היא נוזלת החוצה..

היא מרגישה כל הזמן שהיא מתפרקת. כשמצב מחמיר היא מרגישה עצמה חלולה לגמרי ונעלמת- איון טוטלי.

גוף התינוק הוא צורת ההתרחשות הנפשית הראשונה. באמצעות החוויות הגופניות מבטא התינוק סוג של יחס לעולם ולעצמו.

המפגש הראשוני של התינוק עם עצמו מתווך ע"י האם. האם אינה רק מקור הזנה פיזי, אלא נקודת התייחסות נפשית מרכזית, המגדירה רגשית מה קורה לתינוק ובו בזמן מאפשרת לתינוק לסלק לתוכה בפנטזיה את כל מה שלא נסבל עבורו.

לא הייתה לשוש אם מתווכת כזו.

האם לא נגעה בה לא החזיקה אותה, לא עזרה לה ליצור את הגבולות העוריים והפסיכולוגיים. שוש לא הצליחה לבנות עולם פנימי בעל גבולות, היא לא הוכלה ולכן הכול נזל והשאיר טראומה של התאיינות והעלמות.

האם לא הייתה מכווננת לתינוקת ולא הבינה מה עובר עליה, מה היא מרגישה,לא הייתה לה יכולת לאמפטיה. יש סיפורים בבית שהיא יכלה לבכות שעות ואמה לא ידעה מה היא רוצה ומה לעשות איתה, וכעסה שהיא needy . ואז אבא הגיע מהעבודה ואמר-"אולי קר לה" והניח עליה שמיכה והיא נרגעה.

אולי באמת היה לה קר ואולי הרגישה חשופה וחדירה ,או מחוררת ונוזלת והשמיכה פשוט יצרה גבול מכיל ומרגיע שמנע מצד אחד דליפה ומצד שני את החדירה הפולשנית של החוץ.

ואכן, בטיפול קיים כל העולם הפנימי המפורק שלה. ללא קשר למה שעולה, תמיד מופיעה הילדה הקטנה עם החרדות, עם הבקשה "תחזיקי אותי, שאני ארגיש קיימת, שלא אנזל" . ואם אני שמה יד אחת על הגב ויד אחת מקדימה באזור מקלעת השמש, היא נרגעת לשנייה ואז אחרי דקה היא מפנטזת שהלוואי והיו לי 100 ידיים ויכולתי לכסות כל נקודה על עורה וליצור גבול מכיל ושומר.

איך גדלה להיות ילדה עם חרדות?

חרדה ,לפי מלני קליין היא מעין חום של המערכת הנפשית המרמז על חוסר איזון שנוצר כתוצאה מהצפת האני ע"י גירויים חושיים ורגשיים רבים מידי או עזים מידי שלא עובדו ע"י האם .

זו טראומה שמאיימת על ההישרדות של התינוק והוא מגיב בחרדה.

לפי שוש, היא סבלה גם מחסך- אמא השאירה אותה במיטה פתוחה, לא עריסה עם קירות, אלא מקום שהרגישה בו ננטשת. גם לא היו גירויים וגם הייתה חשופה להצפות במחוץ.

אמה טיפלה בה רק מבחינה פרקטית- האכלה, אמבטיה. אך גם אלו נעשו ללא האחזקה ההורית שיוצרת גבולות גוף ומאפשרת בנית אמון וביטחון.

היא מראה לי תמונות שהיא שוכבת במיטה ואמא יושבת בחוץ ומאכילה אותה עם בקבוק.

לא לוקחת אותה על הידיים לצורך האכלה.

שוש רואה היום וחוותה כתינוקת את עיני האם קרות מרוחקות ללא קשר אליה.

יש לנו עדות לטראומה מתמשכת של חוסר מסוגלות הורית לבנות קשר.

לא משנה אם אמא לא ראתה אותה בכלל כי היא סלדה ממנה, כמו ששוש מפרשת, או אולי אמא כה חרדה שלא יודעת מה לעשות עם התינוקת, או שיש ביניהן כזה חוסר התאמה אנרגטי ומקצבי שהאם לא מצליחה.

- התוצאה היא שהאם לא יכלה להיות "אם טובה דיה" כדי לענות על הצרכים של ביתה ולבנות את המיכל שישמש לעיבוד התכנים הנפשיים. לא הצליחה לבנות לה מעטפת מגינה ולכן גם לא מערכת חיסון.יעילה.

כפי שראינו, אבא היה מתאים יותר אך היה עסוק בעבודתו.

בשנים הראשונות האב שימש לה כמפלט. מצאה איתו "שפה משותפת" "אנחנו דומים."

אך ברגע שגדלה הוא נסוג. לא מסוגל לאינטימיות, לשיתוף. זה איים עליו והוא הסתגר בעבודתו.

שוש חוותה זאת כנטישה ואז גם לא יכלה להחזיק את זיכרונות העבר הטובים המשותפים איתו כמשהו חיובי.

היא לא יכלה לחוות שהיא שווה ואבא אוהב ומעריך. אם הוא נטש סימן שזה לא היה אמיתי, אולי הוא "הציג". כנראה יש בה משהו פגום.

לא רק שזה לא זיכרון חיובי, זה מעורר הרבה אכזבה וכעס ומפריע לבנות מערכת אמון עם מישהו. קשה לילד לקבל שההורה אינו אוהב אותו , קל יותר לדמיין שהבעיה בו- הוא פגום.

לשוש יש הרבה כעס.

"אני דומה לאמא עם התקפי הזעם" אמא לא רק שלא ניסתה להבין את צרכיה ולספקם. אמא הייתה לא ניתנת לציפייה ובלתי עקבית: יכלה פתאום להתנפל עליה ולהכות אותה .

שוש לא מבינה מה קרה, רגע קודם הכול היה בסדר. לא היה ברור לה מה במה חטאה.

התוצאה- שוש שכעסה על ההתנהגות "הלא הוגנת" חששה להגיב ובלעה את הכעס. בבטנה תקועים הרבה כעס ותסכול שלא בוטאו. כעס ותסכול שתקעו את הכבד ותססו עד שגרמו להתקפי זעם לא תואמים, שמפחידים גם אותה.

התנהגות זו של האם עוררה בה גם רגשי אשם. היא לא יודעת במה חטאה, אך אם אמא נוהגת כך בודאי יש בה משהו רע, משהו פגום. ויותר מזה, היא לא מסוגלת לראותו.

האמא לא רק שלא בנתה מערכת מגנה, לא רק שהטיפול היה לקוי היא גם פגעה בזה שלא הייתה עקבית ולא הייתה צפויה. – כדי שילד יוכל להרגיש בטוח בעולם ולתת אמון ., הוא צריך להרגיש שהוא חי בעולם שהוא יודע מה החוקים, מה התגמול כשנוהגים לפיהם ומה העונש כשמפרים אותם. כאן יש אמא שלא מסבירה , לא מציירת את "מפת העולם וחוקיו" , אלא נוהגת בשרירות , לפי מצבי רוח לא צפויים. זה יוצר אצל הילדה חרדות - אי אפשר לסמוך על אמא, אז אי אפשר לסמוך על אף אחד. מאמא אנו מסיקים על העולם- העולם אפוא הוא מקום לא בטוח, קאוטי, מפחיד.

מכאן ארע ערעור נוסף של המעטפת:

היא מצפה כל רגע שתבוא מכה. היום זה לא רק מאמא, מכל אחד שמתקרב.

הכתפיים שלה קרובות לאוזניים, כואבות כשמתקרבים אליה היא מרימה כתפיים ומסתירה את הראש עם הידיים שלא יכו אותה- תסמונת הילד המוכה.

כאן רואים את "שיריון האופי" (character armour), כפי שוילהלם רייך מכנה אותו. אפשר לראות בגוף את תבניות העבר- תיסמונת ילד מוכה.גם במבנה הכתפיים והצוואר וגם בשפת הגוף

בנוסף, יש לה כאבים עזים בעורף, "כאילו שיפדו אותי" יש גם נוקשות ובעיות תנועה. אך כשנוגעים יש בליטה וחסימה שמאד כואבים. כמה שלחצתי בטיפול זה לא הספיק.

"כאילו הכניסו לי שיפוד מצד לצד "(מ- gb 20 בצד ימין ל-gb 20 בצד שמאל)

בתחילה לא היה ברור מה אומרות החסימות הללו, מעבר לזה שהן חוסמות את המעבר בין רגש ומחשבה ומונעות רגש מסוים.

בהמשך, כשהצלחנו לזמן מועט להעלים את הכאב, היא נסוגה לדיכאון, ואז אמרה:" אני מבינה, אני מביאה את הכאב כדי לא להרגיש את הדיכאון ואת הייאוש, אני מעדיפה את הכאב".

מיקומו של הצוואר מחייב אותו לתווך כל הזמן בין רגשות ומחשבות. כשזה עמוס מידי הגופנפש משדר אות שמורגש כמתח. יש בלבול וקונפליקט בין הרגש והחשיבה שגורמים לכאב . אצל שוש זה היה מצב כרוני של שנים לכן הפך לחלק מהיציבה – צוואר נוקשה וקפוא, צוואר שתנועתו מוגבלת וכן זרימת הדחפים והרגשות העוברים דרכו.

כל החסימות אצל שוש, החרדות והכעסים חסמו את גופה, יצרו אזורים שהאנרגיה לא זורמת. ובהיזון חוזר הבלוקים בגוף חיזקו את התבניות הנפשיות שגרמו להיווצרות השריון. גוף חסום והתנהגות אובססיבית צורכים הרבה אנרגיה כדי לשמור על החסימות . מה שנישאר נוזל החוצה בהתקפי חרדה בהם היא מרגישה נשאבת. למנגנון החיסון נשארת מעט אנרגיה לצורך ההגנה.

לא רק זה, מאחר ובגופנפש יש כל כך הרבה חוליות חלשות הוא רגיש לפגיעות ויש כל הזמן מחלות.

הטיפול

הטיפול בשוש היה רב מערכתי

רפואה סינית- דיקור שיאצו וטואינה

פסיכותרפיה מילולית

פסיכותרפיה באמנות תנועה ופסיכודרמה

דמיון מודרך.

אימון –coaching

הנחת היסוד שלי בטיפול הייתה לבנות מערכת יחסים של "אם טובה דיה" עם תינוקת חסרת אונים שזה עתה נולדה.

מערכת בה תוכל שוש לבנות אמון וביטחון וליצור את המעטפת החיסונית שלא הייתה לה.

אני אתן סביבה מחזיקה ואהיה "עדה" לקיום שלה ו-"ראי" שישקף את מה שעובר עליה ואת האני שלה.

- תפקיד שאמה לא מלאה.

מעבר לזה הצעתי לה להשתמש בי כבמעבדה לבדוק דברים - שתעז ותנסה מולי סוגי התנהגות שמפחידים אותה ותבדוק מה קורה לה ולמי שמולה.

לעמוד בכעסים ותסכולים שלה ושתראה שאיני מתפרקת ובעיקר איני מגיבה כאמה לשמור על עקביות, לא לבקר לא להיות שיפוטית, לאפשר ולהסביר, לתת דוגמאות מחיי הפרטיים וללמד כמו שאמא מלמדת את ביתה במודלינג (לא אופייני לטיפול קונבנציונאלי)

לפעמים השיחה הייתה כשאני מחזיקה את ראשה/ידה/עורפה, או לוחצת על מקום כואב.

לפעמים היה מרחק בינינו.

(לעתים רצתה קירבה ולפעמים קירבה הכעיסה אותה)

הטיפול עסק גם בעברה, התנהגות הוריה, הציפיות והאכזבות שלה. מתי קרה השבר שבעקבותיו באו הדיכאונות- כשנגמרו הלימודים , התפרקה "המעטפת" של האחזקה של בית ספר, לימודים חברים. והיא נזרקה לחלל אינסופי מפחיד ומאיים. מערכות יחסים. מה מעצים ומה מחליש.

נדבך נוסף בטיפול, חלקו באמצעות אימון, היה תמיכתי. איך לארגן את החיים, מגורים, עבודה, לימודים , חברות וכו'.

כשהיה צורך באחזקה, או היו כאבים או הדיכאון היה גדול מידי, הטיפול היה ברפואה סינית- מגע ודיקור.

התסמינים הגופניים שקרו- בעיות נשימה, התקררויות, פריחות בעור, - ראות

כאבים בהיפוכונדריום, שלשולים, .(.- כבד טחול).

היה קושי בטיפול נגד כאבים גם גופניים וגם נפשיים- "אני לא רוצה שתקלי עלי, שתסלקי את הכאב, אני רוצה ללכת עד הסוף עם הכאב, אולי אבין". כאן היה לי קשה לשתף פעולה ברמה שהיא רצתה.

היום שוש עובדת, מרוויחה יפה, יש לה בן זוג, היא נעזרת בחיבוקיו, יש בעיות במגע מיני (לא גרים יחד) לומדת באוניברסיטה.

מבחינת רפואה סינית טופלה כliv.chi stag.- שנוצר עקב הכעסים והתסכולים המדוכאים

בין נקודות הדיקור שהשתמשתי היו- gb 34 liv 3, liv 13, liv 14 , pc 6

בהזדמנויות אחרות- lu 9 li 4 sp 6 ועוד

בסדנה: יוגש פרוט גדול יותר של הטיפולים והשיחות שקיימנו, יובאו תיאוריות פסיכולוגיות מפורטות , שמסבירות את בעיית המעטפת שלה, יובא ניתוח של הבעיות הנפשיות שנוצרו בגלל אי היווצרות המעטפת, מה הרגשתי כמטפלת בעמדי מול מטופלת כזו

 

רשימה ביבליוגרפית

אוגדן, ת.ה. מצע הנפש הוצאת תולעת ספרים , ישראל 1990

אוגדן, ת. הקצה הפרימיטיבי של החוויה הוצאת עם עובד 1989

אנזייה, ד. האני – עור הוצאת תולעת ספרים ישראל 2004

דיכטוואלד ק. גופנפש הוצאת זמורה-ביתן 1992

ויניקוט, ד.ו. משחק ומציאות, הוצאת עם עובד בע"מ תל-אביב, 1998

ויניקוט,ד.ו. תינוקות ואימותיהם הוצאת דביר 1998

טסטין פ. מצבים אוטיסטיים אצל ילדים איתאב בית הוצאה לאור 19981

מטרי י. בית לנפש מודן הוצאה לאור 2005

סגל, ח. (1979) מלאני קליין, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1998

Dsm 4 tm American psychiatric association , Washington d.c. 1996d

Hammer L. Dragon rises and red bird lies, Station Hill Press 1990

Kerenberg,o.severe personality disorders: psychotherapeutic strategies. Yale university press 1984

kerenberg,o. borderline conditions & pathological narcissism Northvale london

 לקריאה נוספת על לימודי רפואה סינית