יציבה ויוגה: היבטים קינזיולוגיים בתרגול יוגה, למניעת נזקים ולשיפור אפיוני התנועה והיציבה
מאת: ד"ר גיל זולברג
"עם בני אדם, כמו בעבודת האדמה
אין טוב ממתינות" (לאו צה - ספר הטאו)
הקדמה
קבוצות היוגה מאופיינות בדרך כלל בהטרוגניות רבה מבחינת אפיוני התלמידים. אם נתייחס ל"קבוצה טיפוסית" של אנשים המשתתפים בשיעור יוגה, נוכל למצוא בה בדרך כלל מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, ובניהם מספר אנשים הסובלים ממגבלות במערכת התנועה על רקע של ליקויים שונים ביציבה, כאבי גב תחתון, רגישות בברכיים, או נוקשות בחגורת הכתפיים. מטבע הדברים, כל אלה יבואו לידי ביטוי בפערים משמעותיים ביכולתם ובצורכיהם הגופניים של התלמידים בקבוצה, ועל המורה להתמודד עם פערים אלה ולהנחות את השיעור באופן שבו כל אדם יפיק את התועלת המרבית תוך שמירה על בריאותו.
מגוון רב של שיטות בתרגול היוגה, יוצר לעיתים גישות סותרות בהתייחסות לשמירה על בריאות האדם בכלל, ועל תפקודו התנועתי בפרט. מורה אחד יכול להימנע משילוב תנוחה מסוימת בשיעוריו היות שלהערכתו היא "אינה בריאה" או "מסוכנת" בעוד מורה אחר המלמד באסכולה שונה משתמש בה בשיעוריו באופן קבוע.
לעיתים קיימת נטייה לדבוק בסכימות מחשבה נוקשות (המוכתבות על ידי "שיטה" זו או אחרת) הגורמות למורה להימנע (או לבצע) תנוחות מסוימות מבלי שהושגה הבנה של ממש במהותן ובבעייתיות שלהן. הצמדות נוקשה לגישה או שיטה מסוימת אחת, מקלה במידה מסוימת על עבודתו של המורה היות שהיא "מקטינה את טווח ההתלבטות", מצמצמת את אפשרויות הבחירה, ובכך פותרת את המורה מהצורך להפעיל שיקול דעת אישי בבחירת התנוחות או דרך ביצוען. זוהי "מלכודת מקצועית" נוחה וחמימה בשלבים הראשונים, אך "דוקרנית" למדי בטווח הארוך. כל שיטה עשויה להיות מצוינת עבור אדם אחד, ועם זאת הרסנית עבור אדם אחר.
הנחת היסוד שלי היא כי אף אדם לא יכול (וגם לא צריך) לבצע הכל היות שלא קיימת בנמצא תנוחה אוניברסאלית המתאימה לכולם. עם זאת, לא קיימת גם תנוחה אשר אינה מתאימה לכלל האוכלוסייה. לפיכך, כמורה וכמטפל ביוגה אני משתדל להימנע משימוש במושגים כגון "תרגיל אסור או מותר" "אסנה טובה, אסנה גרועה" ובוחר לומר תנוחה "מתאימה" או "לא מתאימה".
מטרתי במאמר זה היא להעלות את רמת המודעות של המורים לחשיבות האדפטציות בתרגול תנוחות היוגה על מנת למנוע (עד כמה שניתן) נזקים גופניים לתלמידים. המאמר יציג מגוון היבטים הנתמכים על ידי מחקרים מתחומי הביומכניקה, והקינזיולוגיה, ויתמקד בעקרונות אוניברסליים בתנועת האדם, ללא התייחסות לשיטה זו או אחרת. בדרך זו, אנסה להעז ולשלוח אלומת אור לתחומים העוסקים בפן היישומי העוסק בהתאמתה של היוגה לאדם המערבי תוך התייחסות לכלל אפיוני גופו ואישיותו. מהי יציבה נורמאטיבית?
דפוסי התנועה והיציבה הם מרכיבים חשובים בהתפתחות הגופנית של האדם והם משתנים לאורך מעגל החיים, מרגע הלידה, דרך כל שלבי ההתפתחות ועד לזקנה. הספרות המקצועית בנושא שופעת 'הגדרות' סובייקטיביות ליציבה נורמלית (יציבה 'טובה' יציבה 'גרועה').
בדרך כלל, התנועה נתפסת כמשהו זורם ודינמי, והיציבה - כמצב סטטי המאופיין בחוסר תנועה, אולם תפיסת היציבה כגורם עצמאי, שאינו קשור לתפקוד הכללי של מערכת התנועה, מוטעית מיסודה. היציבה הנה תופעה דינמית המתאימה עצמה לנתונים גנטיים תורשתיים, ולמגוון היבטים נוספים הקשורים לנסיבות חיים משתנות (גיל כרונולוגי, עיסוק, מצב רגשי, ועוד).
מבחינה אנטומית יציבת האדם תלויה במערכת השלד, השרירים ורקמות החיבור שאינן מתכווצות כגון גידים ורצועות. מנקודת ראות ביו-מכאנית מערכות אלו יוצרות מבנה מתחים מורכב שהכוחות הפועלים בו משלימים אלה את אלה.
עקומות עמוד השדרה (הלורדוזה הצווארית, הקיפוזה הגבית, והלורדוזה המותנית) הן אחד הביטויים של ארגון יציבתי אשר במצבו התקין מאפשר הפחתת עומסים מהשלד, תורם להגדלת היקפי התנועה, ומשפר שווי משקל באמצעות ארגון מרכז הכובד של הגוף על בסיס התמיכה ברגלים.
