הבלוג של סלעית קיפר

 

מחשבות על אוכל -הבלוג של סלעית קיפר

השם שלי הוא שם של ציפור קטנה וחמודה שחיה באזורי המדבר בארץ ובחו"ל. אני בת 31, נטורופטית,רפלקסולוגית ומורה ליוגה. אני מעבירה חוגי יוגה לילדים.
מתחילת הלימודים השונים ברידמן עברתי שינויים ענקיים, ואימצתי דרך של תזונה נכונה ואורח חיים המנסה להיות נכון ובריא יחד עם החיים המטורפים והפיתויים שלנו כאן. בקרו את סלעית באתר שלה בכתובת : 

 

פרק חמישי

רעב רגשי מכה שנית
(יעלי...הפוסט מוקדש לך)

אז היום, אחרי כבר הרבה זמן שלא יצא...ישבתי עם חברה בבית קפה בשעות הצהריים המוקדמות. על ספה נעימה, כששמש מפנקת מאירה ומחממת אותנו בדיוק במידה הנכונה, נפגשנו,התחבקנו והתיישבנו... הפגישה התחילה מכוס מים חמים עם נענע...והשיחה התפתחה והתקדמה, אני ,אחרי בוקר שבו לא הספקתי להכניס חצי דבר לפה, הזמנתי לי שקשוקה, לחם דגנים וירקות חתוכים ומושרים בלימון,והחברה – מוזלי מפנק עם יוגורט באפלו ,מלא פירות העונה טריים ומפנקים וגרנולה.

המנות היו יפות וטובות,ללא כל ספק ממלאות, אנחנו,היינו עסוקות מאוד בשיחה ומכאן לכאן,כשהושטתי את היד לקחת עוד ביס מהמנה פתאום שמתי לב שהאוכל נגמר...לא רק שהאוכל נגמר ,אפילו הצלחות נעלמו להם מהשולחן באורח פלא, כאילו בכלל לא אכלתי
.החברה באיזשהו שלב הלכה לה ואני נשארתי בבית הקפה עוד כמה זמן עד לדבר הבא בסדר היום... בעוד אני יושבת לי ככה על הספה, מתחילה מחשבה לעלות לה בראש – "אולי קינוח? אולי עוד משהו לאכול? הרי לא אכלת היום שום דבר חוץ מהשקשוקה...זה לא באמת השביע אותך...".

גם העיניים התחילו לרצד אחרי המלצרית המתקדמת בצעדים מרנינים כשעל המגש שלה מנות גדושות ויפות, הכל נראה לי טעים, אפילו ריח הבשר היה לי לרגע מפתה, הצ'יפס נראה לי אלוהי, הלחמים היו כל-כך יפים בעיניי שהיה בא לי לקום ולנשק אותם,אפילו הצלחות נראו לי מהממות... נכנסתי לאיזו מערבולת חושים לא ברורה – אני והאוכל ניהלנו פלרטוט ארוך ומסיבי. כנראה שהמלצרית קלטה את מבטי האהבה שאני שולחת לעבר המנות שהיא מחזיקה - היא קיפצה אלי בצעד קל ושאלה "את רוצה עוד משהו?" לרגע עמד לי על קצה הלשון להגיד לה – "כן,אני רוצה בבקשה את כל התפריט שלכם...." אבל כשהתכוננתי לפתוח את הפה, עלה פתאום קול אחר "לא תודה" סיננתי לעברה והתכנסתי חזרה לעצמי – החזרתי את העיניים שיצאו מהחורים שלהם, את הלשון שהתגלגלה החוצה חזרה אל הפה, ונשמתי. ונשמתי., נשמתי. אחרי כמה נשימות, הרגשתי את הבטן הנפוחה והמלאה עוד מהאוכל שטרפתי קודם בלי לשים לב תוך כדי דיבור.

כל הסיטואציה הזו העלתה בי את ההבנה כמה חשוב לשים לב לאוכל שאנו אוכלים...
בויפאסנה נהוג לפני האוכל להתבונן בו רגע, לראות את הצבעוניות שבו,להריח את הריח שלו,להסתכל על מה מונח לנו בצלחת לפני שאנו טורפים בלי הכרה, לערב את כל החושים באכילה, לאכול לאט ,כששום דבר אחר לא מסיח לנו את הדעת.
גם ביהדות,נהוג לברך שנייה לפני שאנו אוכלים,הברכה מחייבת אותנו להסתכל על הצלחת ולראות מה מונח לנו שם כדי שנדע איזו מהברכות אנו צריכים לברך, על החיטה,הדגנים או הירקות...וכו'.

זה רק מחזק את הטענה שלי שבתרבות שלנו יש המון סגידה לאוכל אבל בפעולת האכילה עצמה אנו לא משקיעים שום חשיבה או התבוננות, חווית האכילה ברוגע ובשקט היא שונה לגמרי מחווית האכילה שהיא "על הדרך".

אז בפעם הבאה שאתם מתכוננים לאכול ארוחה, תשבו,תכבו את הטלוויזיה, תניחו את המנה לפניכם על השולחן,תריחו,תתבוננו לשנייה, אולי תוסיפו איזו ברכה ותאכלו לאט, בלי לחץ...איך זה מרגיש?

בברכת סוף שבוע נעים –
סלעית

 פרק רביעי

הנורית של השמן....

נהג נוסע במכונית, לא באמת חשוב איזו סוג המכונית, אם היא חדשה או ישנה, אם הצבע כבר קצת מתקלף או שהיא בוהקת בצבעה החלק, מכונית, כזאת עם 4 גלגלים שנוסעת...והוא נוסע, הוא בדרך לקחת את עצמו סוף סוף לאיזו חופשה מפנקת....

פתאום,באמצע הנסיעה נדלקת לה הנורית של השמן...מכאן, יש לאותו נהג כמה אפשרויות תגובה (תשאלו את עצמכם מה אתם הייתם עושים):

א. להתעלם מהנורית באלגנטיות ולהמשיך לנסוע...הרי הוא בדרך לחופשה ושום דבר לא יעצור אותו.

ב. לעצור את הרכב, להתעצבן, ולנתק את הפיוז שמדליק את הנורית וככה בעצם לכבות את הנורית –
    וכמובן,להמשיך לנסוע.

ג. לעצור, למלא שמן ולהמשיך לנסוע...ואם הנורית שוב נדלקת...הנהג מסיק שהבעיה היא
    הנורית,מתעלם ממנה וממשיך לנסוע.

ד. להיכנס למוסך (אחרי שהנהג מילא שמן והנורית שוב נדלקה) ולבדוק מהי הבעיה העמוקה יותר 
   שגורמת לנזילת שמן.

אני רוצה עכשיו להציע הצעה...בואו נשנה כמה פרטים קטנים בסיפור – במקום להגיד מכונית – נגיד גוף.... במקום להגיד נורית – נגיד כאב.... אתם מתחילים לקלוט את התמונה?

ברפואה הקונבנציונאלית הרי בוחרים תמיד באופציה א' או ב', מבחינת הרפואה הקונבנציונאלית הכאב הוא הבעיה ואותו צריך להעלים או לפתור, וסביב זה התפתח ליין שלם של תרופות נוגדות כאב.

אני מאמינה, וכמו רבים מחברי המטפלים, שהכאב הוא רק סימפטום, הכאב הוא הדרך של הגוף להגיד לנו ולאותת לנו שיש משהו לא בסדר ברמה עמוקה יותר שלנו.
הכאב הוא רק התמרור אזהרה שלנו, לא אותו צריך לנטרל. הרי אם בסיפור על המכונית הנהג מתעלם מהנורית וממשיך לנסוע, בסופו של דבר הוא יגרום נזק גדול יותר למכונית שלו, ככה זה גם עם הכאב שלנו, ככל שנתעלם ממנו יותר זמן הוא רק ילך ויחמיר, יופיע בעוד ועוד מקומות בגוף עד שלא נוכל להתעלם ממנו יותר...או, עד שיהיה מאוחר מדי...

אז נכון שלפעמים הכאב הוא כל-כך גדול שצריך להפחית אותו קצת כדי שנוכל להיכנס יותר פנימה אבל להעלים אותו לגמרי זה מסוכן, קחו לדוגמא בחורה עם כאב ברכיים – כואב לב כשהיא מאמצת מדי את הברכיים, והכאב הוא בעצם סוג של הזמנה לנוח רגע, אם היא תיקח משככי כאבים, לא יכאב לה יותר כשהיא תתאמץ, היא תמשיך להפעיל את הברך בלי לנוח עד שיהיה נזק גדול יותר ואולי גם בלתי הפיך.
כאב הוא נושא עמוק ומורכב, יש כל מיני סוגים של כאב – פיזי,רוחני,רגשי... אבל זה כבר לפעם אחרת.
אז אל תתעלמו מהכאב, תעבדו איתו, תקשיבו לו, הוא רק סימן שמגיע כדי לשמור עליכם ולכוון אתכם לדרך הנכונה...

- קרדיטים - המשל על המכונית הוא לא המצאה שלי ושמעתי אותה לאחרונה אצל אחד המרצים שלי לרפואה יהודית בשם יהודה סיוון.

שלכם,
סלעית

פרק שלישי

אתמול אחרי העבודה, עליתי על קו 5, לפני ישבו 2 בנות טיפש – עשרה, לדעתי הם היו בסביבות גיל 15כמובן שתחילת השיחה שלהם הייתה על כל מיני מפורסמים שאני ממש לא מכירה, אבל אז הגיע חלק בשיחה שממש תפס לי את האוזן...

ילדה א': איזה ילד מהכיתה שלי אתמול אמר לי "למה את יורדת לפסים אישיים"? מה זה אומר, אין בכלל משפט כזה, הוא ממציא דברים וכולם מסביב עוד מחזקים אותו

ילדה ב': נכון,המשפט לא נשמע בכלל נכון תחבירית, כאילו מה הוא מקשקש

ילדה א': נכון,ממש אין דבר כזה,אומרים את זה...אה...לא אומרים פסים, אומרים אולי...אה...נו...רמות?...לא...

ילדה ב': כן,כאילו,ממש לא אומרים פסים..איזה דפוק

ואז הגיעה שורת המחץ – שימו לב:

ילדה א':אני בחיים לא שמעתי את המשפט הזה אז זה אומר שאין דבר כזה והוא סתם ממציא!!!!

ילדה ב': נכון!!!!

אני חייבת להגיד שילדה א' הייתה כל- כך משוכנעת בעצמה שאני כמעט והשתכנעתי אחריה, התחלתי לשאול את עצמי אם באמת יש משפט כזה "לרדת לפסים אישיים" לרגע התחלתי לפקפק באמיתות המשפט...

כל הסיטואציה הזאת ממש גרמה לי לחשוב כמה לפעמים אנחנו סגורים בתוך הבועה שלנו,
מה שאנחנו לא מכירים ולא רואים לא קיים, כמה החושים שלנו הפכו להיות המדד שלנו לאמת היחידה הקיימת, רק מה שניתן לראות, להבין, להרגיש קיים באמת וכל השאר זו סתם אשליה.
לפעמים אנחנו תקועים כל-כך עמוק בתוך העולם הזה שלנו שאנו לא מסתכלים באמת מסביב, לא פותחים את העיניים לראות ולהקשיב באמת לאנרגיה שמסתובבת סבבונו.
לא מזמן שמעתי הרצאה שנאמר בה – עולם = מלשון נעלם, העולם הפיזי והחומרי תפקידו רק לכסות ולהעלים מעיננו את העולם האמיתי שמסתתר, ורק עם קצת עבודה של התחברות, הקשבה אמיתית ואפילו עצימת עיניים חיצוניות ופקיחת עיניים פנימיות נוכל להתחיל ולגלות את הרבדים שמתחת. ומעבר לזה נוכל לגלות את עצמנו באמת, נוכל להחזיר את השליטה לידיים שלנו ולא לתת יותר לכל החושים להוביל אותנו בדרכים עקלקלות שבהם אנחנו רק נגררים.

נסו כל יום ,למצוא לכם 5 דקות שקטות רק עם עצמכם – שבו רגוע עצמו את העניים ופשוט תנשמו, תנסו להרגיש את הדבר המופלא הזה שקוראים לו נשימה, פשוט שבו בשקט כמה דקות ורק תתרכזו בנשימה. בהתחלה זה יהיה יותר קשה כי בבת אחת יתקיפו אתכם מלא מחשבות מטרידות, אבל ככל שתתמידו יותר, תראו איך המחשבות הולכות ופוחתות, וגם אם מגיעה מחשבה היא נעלמת בקלות ואיך לאט לאט אתם נהיים רגועים יותר. תנסו לשים לב איזו תחושה עוטפת אתכם כשאתם פוקחים שוב את העיניים...אולי רגיעה מעניינת, יותר מיקוד ופחות הסחת דעת.... תנסו.

שבוע נפלא,
סלעית

 

פרק שני:

בסוף השבוע נסעתי לבקר את ההורים שלי...
בשבת, ההורים שלי הזמינו לביקור 3 זוגות חברים שהם פגשו בטיול שהם עשו לתאילנד בקיץ האחרון (אפילו ההורים שלי היו בתאילנד ואני עדיין לא...אבל זה כבר נושא לפוסט אחר...אני מפרגנת ). בכל מקרה השבת התחילה בזה שקמתי בבוקר לעזור לאמא להכין שולחן לארוחת צהרים שיהיה יפה ומקושט, אמא שלי בין יתר הכישרונות שלה למדה "עיצוב שולחנות אירועים", אז עיצבנו...

האורחים הגיעו, בשעה טובה, והביקור התחיל כמובן, בשתיית קפה במרפסת,לאחריו סיור מודרך במשק ואז ארוחת צהריים...כאן, קלטתי פתאום מה קורה בשולחן ואני רוצה לשתף אתכם: האוכל התחיל לזרום מהמקרר כאילו המקרר הוא התיק של מרי פופינס שהמקום בו לא נגמר, והאוכל רק יוצא ויוצא, אז מה היה לנו:

1. תבנית עוף עם תפוחי אדמה אפויים בתנור

2. גלילת חזה עוף וערמונים עטופה בבצק עלים

3. גלילת חצילים ממולאת בבשר טחון

4. רצועות חזה עוף מוקפצות עם פטריות וצלפים

5. אורז עם ירקות

6. אטריות מוקפצות עם ירקות

7. פתיתים

8. סלט ירקות

9. סלט מיונז (אחת האורחות הביאה)

10. סלט כרוב (אחת האורחות הביאה)

השולחן היה כל –כך עמוס שלרגע היה נדמה שהאורחים שנמצאים הם בעצם רק  ה"צוות חלוץ" ובכל רגע תישמע דפיקה בדלת וכל שאר חברי הטיול לתאילנד עומדים להיכנס בדלת...כמה אוכל...כמה אוכל.... כמובן שמכאן התחיל חלק שלם בארוחה שבו אמא מסבירה איך היא בישלה כל דבר לצד התפעלות (מרשימה יש לומר) של הנשים האחרות,ואז,כל אחת בתורה דיברה על מה היא מבשלת בשישי ואיך היא מכינה כל דבר...אתם בטח מבינים בדיוק את כוונתי. לאחר שהסתיימה ארוחת הצהרים, שכמובן נשאר מלא אוכל, מלא!!! כי מי יכול לאכול כמויות כאלה, כל הצוות עבר,שוב, למרפסת ואז התחיל החלק השני:

א. קפה או תה צמחים לפי בקשות אישיות – כי צריך לפנות מקום ולהעיר את הגוף אחרי ארוחת הצהריים

ב. קינוח – תותים ותפוזים מקולפים וחתוכים

ג. פיצוחים

ד. ולאחר כחצי שעה 3 סוגי עוגות שונות...

אני יודעת שזה נשמע המון,וזה אכן המון,ואם לא הייתי יודעת שככה מקובל לארח ברוב המקומות הייתי בטוחה שאמא שלי התחרפנה. פעם עצרתם לרגע לחשוב על כמויות האוכל שאנו מכניסים לפינו באירועים חברתיים? אני מבינה שהאוכל הוא מרכיב חשוב בכל מפגש חברתי אבל לפעמים זה מרגיש כאילו האוכל הפך להיות המטרה. במקום שנשקיע זמן בלדבר, להכי, להסביר ולדבר על מה שלומנו, אני עסוקים בלבלוס, ללעוס, לבלוע ולדבר על האוכל עצמו... כי זה הרבה יותר קל כנראה לבלוע פנימה את כל מה שאנו מרגישים עם חתיכת עוגה טובה...
אז בפעם הבאה שאתם באיזשהו מפגש חברתי, תפתחו עיניים, תתבוננו במה שקורה, כמה אוכל יש על השולחן,כמה אנשים באמת מתקשרים, מעניין...

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לשרוד את המפגש החברתי,האירוע או ארוחת החג הבאה, כדי שלא תסיימו אותה עייפים, נפוחים ועם כאבי בטן:

1. כשאתם מגיעים לארוחה על "תתנפלו" על האוכל, תעשו סיבוב מסביב לשולחן ותראו מה יש לארוחה להציע, תחליטו ביניכם לבין עצמכם מה אתם רוצים לנסות ומה לא. בדרך כלל אנו מגיעים לארוחה ומתנפלים על הדבר הראשון שאנו רואים ואז מגלים שיש עוד דברים שאנו רוצים לטעום וככה דוחסים עוד ועוד.

2. אחרי שהחלטתם מה אתם רוצים לנסות קחו צלחת ושימו קצת מכל דבר, כך שתהיה לכם צלחת מלאה ויפה עם כל הדברים שמצאו חן בעיניכם.

3. שבו בנחת ואיכלו לאט (אל תדאגו האוכל לא יגמר,אני מבטיחה), תיהנו מהטעמים המיוחדים, הריחות והצבעים של האוכל.

4. אחרי שסיימתם את הצלחת,חכו שנייה,אל תלכו עדיין לסיבוב שני ,בדרך כלל לוקח כמה דקות עד שתחושת השובע מגיעה, תנשמו רגע, דברו עם מישהו לכמה דקות ואז תחשבו אם אתם רוצים לקחת עוד, אם החלטתם שכן – קחו לצלחת קצת מהדברים שהיו לכם הכי טעימים.

5. תזכרו שתמיד,תמיד,תמיד יגיע הקינוח,אז על תתמלאו כי בנינו, אתם תאכלו מהקינוח, אז תשאירו לו קצת מקום ומספיקה ממנו חתיכה אחת,תאמינו לי שהכול אותו הטעם. (ולכל מי שמאמין שיש קיבה נוספת לקינוחים-אז צר לי בדקתי את זה והיא לא קיימת...)

6. והכי הכי הכי חשוב- אל, בשום פנים ואופן, אל תבואו רעבים לארוחה...אל תצומו כל היום כי "בערב זוללים", תאכלו לאורך היום כרגיל.לפני שאתם יוצאים מהבית לארוחה או לפני שהאורחים מגיעים תאכלו משהו קטן כדי להרגיע את הקיבה. הכי גרוע זה להגיע מורעבים כי אז אוכלים בלי הכרה ובדרך כלל אוכלים יותר ממה שאנו יכולים להכיל וזה מאוד מעמיס על מערכת העיכול בכלל והקיבה בפרט..וחבל לסיים את החג עם כאב בטן ועצבנות.

מקווה שתעברו את סוף השבוע הבא בשלום.
שלכן,
סלעית
 

 

פרק ראשון:

מחשבות על אוכל...
  
 אתמול, ישבתי ברכב וחיכיתי לחברה שהייתי אמורה לאסוף, היא ,כהרגלה מאחרת ואני,כהרגלי מגיעה לפני הזמן. בכל מקרה, אני יושבת לי ברכב איזה 10 דקות בחוסר מעש (דבר שנדיר ביותר אצלי) ופתאום מתחילה תחושה מעצבנת לעלות לי בגרון... "אני רעבה" אמרתי לעצמי, וכמו על אוטומט היד הרימה את עצמה לכיוון ידית דלת הרכב והגוף כולו התכונן לצאת בקפיצה מרנינה לכיוון הקיוסק הקרוב לקנות איזה "נשנוש", אך ברגע האחרון הצלחתי לעצור את עצמי בזעקת: "עצרי!מה פתאום רעבה? אכלת לפני חצי שעה ארוחת צהריים מלאה ומשביעה". אז מה זו התחושת רעב הלא מוסברת הזו שתקפה אותי פתאום? הרהרתי רגע ביני לביני ופתאום הבנתי - זה השעמום!!!!

אני יושבת כבר עשר דקות ומשתעממת ואז, מופיע וצץ לו חברי הטוב "הרעב הרגשי". רעב רגשי הוא לא רעב אמיתי, הוא לא רעב מתוך צורך קיומי. רעב רגשי הוא רעב שמתעורר כפיצוי על כל תחושה לא מוכרת ו/או לא נעימה. חשבתם כמה פעמים אנחנו אוכלים מתוך שעמום? כמה פעמים אנחנו "מנשנשים" משהוא רק כדי להעסיק את עצמנו? אולי אנחנו אפילו מחנכים את ילדינו ללכת למצוא תעסוקה במקרר, כמה פעמים שהם מתלוננים שמשעמם להם אנו דוחפים להם איזו שקית ביסלי או במבה רק שיעסיקו את עצמם?...מעניין....

אז איך מבדילים בין רעב רגשי לרעב אמיתי? פעם למדתי תאוריה שבדקתי על עצמי שהיא נכונה. תבדקו גם אתם: רעב רגשי מעורר תחושה בחלק העליון של החזה ולעיתים עולה כלפי מעלה, רעב אמיתי (שרובינו כבר שכחנו איך הוא מרגיש) מתעורר בבטן, "הבטן מקרקרת לי  " זוכרים?
תבדקו על עצמכם...
 
מהו גלוטן?
בשנים האחרונות הולכת ומתגברת השמועה שגלוטן הוא אינו בריא ושצריך להימנע ממנו. לצערי יש המון אי דיוקים בשמועות שנפוצות ואנשים עושים שינויי תזונתיים והחלטות תזונתיות על סמך שמועות לא מבוססות,והחלטות אלא אגב לא בהכרח יותר בריאות.
גלוטן זהו אחד מחלבוני החיטה, הוא מהווה כ‭90-‬ אחוז מכלל החלבון שבגרגירי החיטה, וכיוון שהוא אינו מתמוסס במים, הוא בעצם מחבר את מרכיבי הקמח יחד ומאפשר את הפיכתם לבצק.  הוא מכיל כמות גדולה יחסית של חומצות האמינו גלוטמין ופרולין וכן כמויות מזעריות של ליזין, ארג'נין,תריאונין וטריפטופן.  מלבד בחיטה ניתן למצוא את הגלוטן גם ב:שעורה, שיפון,כוסמין ובחלק וסוגי שיבולת השועל הקיימות.
יש הבדל מהותי בין אלרגיה לגלוטן ורגישות לחיטה. 

אלרגיה לגלוטן היא מחלת הצליאק (כרסת), לחולה במחלת הצליאק אסור בתכלית האיסור לאכול גלוטן על כל צורותיו, אכילת גלוטן אצל חולה צליאק יכולה להתבטא בתופעות לוואי קשות ולהגיע לעיתים עד מוות. לחולי צליאק התפתחו עם השנים המון תחליפים ללא גלוטן. תחליפים אלא אגב,לא בהכרח יותר בריאים כי הם מבוססים על חלבוני סויה,עמילני תפוחי אדמה,עמילני תירס, הם עשירים בחומרים משמרים ,חומרי טעם וריח וסוכרים בכדי לנסות להגיע למרקם ולטעם הדומה ללחם רגיל.

אצל רובינו מתפתחת עם השנים רגישות לחיטה ברמה כזו או אחרת. בגלל שחלק גדול מהתזונה שלנו מבוססת על חיטה בצורותיה השונות (לחם,פסטות,פתיתים,פיצות ועוד) מפתח הגוף עם השנים איזושהי רגישות לחיטה שיכולה להתבטא הנפיחות בבטן,גזים,כאבי ראש ולהגיע גם עד מיגרנות וכדומה.(לא כל מיגרנה או כאב ראש ינבעו בהכרח מאכילת חיטה). במקרה כזה אנו לא צריכים להימנע מכל מה שמכיל גלוטן, אנו רק צריכים להפחית/להפסיק את צריכת החיטה שלנו.

תחליפים טובים יכולים להיות: לחם כוסמין/שיפון/שיבולת שועל,פריכיות קינואה,פסטות מאורז ועוד המון מוצרים טובים שיש בשוק, רק צריך לפתוח את העיניים. כשאנו מוסיפים תחליפים אלו לתפריט אנו מעשירים את התזונה שלנו בעוד מינרלים וויטמינים ומקלים על העיכול.
 אז שיהיה בתאבון.

בבלוג שלי אחלוק איתכם  איך משלבים אורח חיים בריא עם החיים הטרופים, המהירים והסוערים שלנו כאן ואיך משלבים בין שאיפות לאיזון ,שקט והרמוניה לבין חיים בעיר סואנת' מלאה וצפופה...מקווה שתהנו איתי ביחד מהמסע הזה שאני יוצאת אליו. שבוע טוב.

סלעית