בואו נדבר על
העתיד המקצועי שלכם


תאווה טובה, תאווה רעה / שורי נוימן, Dip. Ac

תאווה טובה, תאווה רעה /  שורי נוימן, Dip. Ac ס. מנהל ביה"ס לרפואה סינית, מכללת רידמן

תאווה טובה, תאווה רעה / שורי נוימן, Dip. Ac כולנו תאווים ומתאווים למשהו: אהבה, כסף או כוח. אנחנו משתוקקים ובד"כ רוצים את מושא השתוקקותנו עכשיו, פרט כמובן לקשוחים שבינינו, שיכולים לדחות במקצת את סיפוקם.
זהו יצר שקיים בנו מקדמת דנן, וכבר נאמר "יצר האדם רע מנעוריו"..
אין ספק שהעולם כולו, ברמתו החומרית ביותר, מניע את גלגליו על אדמת התאווה. זהו אותו כוח אפל אך זוהר שדוחף את האדם קדימה להשיג עוד, ויותר. אני רוצה כסף אז אני מוצא עבודה, אני רוצה מעמד אז אני מתקדם בעבודה, אני רוצה אהבה אז אני מתחתן ( או אולי דווקא לא?), רוצה יציבות – קונה בית, רוצה המשכיות – עושה ילדים.. כל זה אולי נשמע לכם טוב, אבל לא תמיד הדברים מסתיימים בטוב.

לפני הרבה מאד שנים, בזמן שאבות אבותינו נודדים במדבר בדרכם לארץ המובטחת, כנראה לאחר חטא המרגלים המפורסם, שבעקבותיו עתידים בני ישראל להסתובב במדבר עוד ארבעים שנה, מחליט אדם בשם קורח, איש מיוחס ועשיר מבני שבט לוי שלא מספיק לו כל מה שיש לו. ולא די לו לשרת את העם בבית המקדש. הוא רוצה כ ה ו נ ה. טוב, הרצון הזה לא נולד בין רגע, זהו בודאי תהליך שנמשך הרבה זמן, אבל הוא קרם עור וגידים בדיוק בנקודת הזמן ההיא, אחרי חטא העגל ותאוות הבשר וחטא המרגלים. משה ואהרון כבר די גמורים. האדם התאב אינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו. קורח מגייס כ- 250 אנשים ומבקש להחליף את אהרון ומשה, הוא עושה זאת תוך כדי שפיכת קיטונות של רעלים ולשון הרע כנגד מנהיגי העם. לא אלאה אתכם במילים, אבל סופו היה להיבלע באדמה, על משפחתו ורכושו.
אין ספק שהתאווה עלולה לשבש דעתו של האדם, עד כדי ערעור יסודותיו האיתנים.
יש מי מאיתנו שבוודאי עוד זוכר את הסיפור של ש"י עגנון, "האדונית והרוכל" בו האדונית מפטמת את הרוכל המתאווה במין ובמזון, עד כדי כך שהרוכל המסכן שוכח מאין בא ולאן הוא הולך. שוכח יהדותו.

תוך כדי קריאת פרשת השבוע נזכרתי בחלק מפרק 37 בספרו של לאו צה- דאו דה ג'ינג:
"באפס תאווה
באה שלווה גדולה
והעולם כולו
שרוי אז במישרין"

כשאין תאווה לאנשים הפשוטים אין רצונות מרחיקי לכת, לשליטים ולמנהיגים אין רצון לכבוש ולהשתלט. לפיכך אינם מורדים וכשאינם מורדים אין מלחמות והעולם שקט. זהו בוודאי עולם שקט, לא בטוח עד כמה הוא מעניין.

האדם היחידי ששרוי באפס תאווה שאני מכיר הוא משה רבנו, עליו נאמר כי אין עניו וצנוע ממנו.
האם אני יכול לאבד ולבטל את עצמי עד כדי אפס תאווה? כנראה שלא, ואולי זה לא ממש כדאי.
המודל של משה רבנו הוא אידיאל קשה להשגה. בעולמנו החומרי והיצרי לא קל לשחוק את מידת התאווה עד אפס, במיוחד אם רוצים לקחת חלק במה שקורה כאן.

אם כן מה הועילו חכמים... כנראה שהסוד הוא באיזון: להתאוות, להשתוקק ולרצות, אין בכך רע. השאלה היא כמה ואיך. להתאוות - כן, להוציא לשון הרע- לא. להשתוקק - כן, לרמוס את חברי - לא. לרצות - כן, להביא לידי מחלוקת - לא. נאמר בפרקי אבות שמחלוקת שאינה לשם שמיים היא מחלוקת קורח ועדתו, וסופה לא להתקיים.

ברפואה הסינית התאווה היא יצר חיוני במידה מסוימת. כשרמת התאווה סבירה התיאבון תקין, הצ'י והדם מלאים, הדופק מעט מהיר וחזק, הלחיים סמוקות מעט והנפש שוקקת חיים. האדם בסה"כ מרוצה מחייו.
כשהאדם מתאווה יתר על המידה התיאבון אינו תקין, הדופק מהיר מדי ולפעמים ריק, הצ'י והדם מתפזרים, והנפש אינה יציבה. האדם לעולם אינו מרוצה מחייו.

אחת הדרכים לאזן את מידת התאווה היא דיקור בנקודת HT3 . הנקודה היא נק' מים על מרידיאן אש. היא מאזנת את איכות המים באש. המים - יש בהם מידת הענווה והביטול העצמי, המים תמיד יקבלו את צורת הכלי בו הם מוחזקים. ידוע שטיפוסי מים לא מאוזנים הרבה פעמים מבטלים את עצמם לידי רצון בן זוגם בחיים. וטיפוסי אש תמיד רצים קדימה לקדמת הבמה ושורפים כל מה שנקרה בדרכם.
דיקור בנקודה זו יש בכוחו להגביר או להחליש את מידת התאווה.


קראו עוד על לימודי רפואה סינית